<h1>חדושי רבינו יונה</h1>
<h2>דף ב:</h2>
מה הן הודאות והלואות. לאו דוקא הודאות והלואות קאמר ולאפוקי גזלות וחבלות, דהא עיקר כי כתיבי תלתא בגזלות וחבלות כתיבי, ועוד דהא אמרי' לעיל אטו גזלות וחבלות לאו דיני ממונות נינהו. אלא ה"ק מה הן דיני ממונות הודאות והלואו'. ומיהו ה"ה לגזלות וחבלות.
מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו. דקדקו בתו' דתחילה היה לו להזכיר מה לי חבל בממון שהוא יותר פשוט, דתלתא כי כתיבי בגזלות כתיבי, וכדאשכחן בעלמא דאמר (ב"ק ס"ה.) מה לי קטליה כוליה מה לי פלגיה שהוא מזכיר הפשוט תחלה. אלא מפני דלשון חבלה נופל יותר על הגוף מן הממון לכך הזכירו תחלה.
מאי קסבר אי קסבר עירוב פרשיות כתיב כאן ליבעי נמי מומחין. כתב רש"י ז"ל דאיכא למאן דאמר בפ' הגוזל (ק"ז.) הפרשיות הכתובות באלה המשפטים מעורבות הן, שיש מקרא כתוב בפרשה זו שאינו יכול לעמוד בה אלא מפרשה אחרת היא, כגון אשר יאמר כי הוא זה דילפי' מינה מודה במקצת הטענה ישבע, דכתיב בש"ח, ולא אש"ח קאי דשומר אעפ"י שלא הודה במקצת חייב לישבע, דהודאת מקצת הטענה אפרשה דאם כסף תלוה את עמי קאי, דהתם הוא דבעי' הודאה במקצת הטענה ואי לא מודה כלום חזקה שאם טענת התובע אמת לא היה יכול זה להעיז פניו נגדו ולומר לא הלויתני, הלכך אפי' שבועה לא בעי, אבל בפקדון דליכא גמילות חסדים מעיז פניו וכופר הכל ובעי שבועה, אלו דברי רש"י ז"ל. ותימא לפי' מ"ש דבפקדון אפי' הוא כופר הכל ואומר לא היו דברים מעולם חייב שבועה, ויש עליו חבילות חבילות של תשובות, דהא אמרי' בפ' השואל (צ"ז:) גבי מתני' דתנן השואל את הפרה שאלה חצי היום ושכרה חצי היום שאלה היום ושכרה למחר, ואמרינן בגמ' ש"מ מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב, ומוקמי' ליה דיש עסק שבועה ביניהם ורישא בתרתי וסיפא בתלת ודקאמר ליה חדא אין בעידן שאלה מתה. ושאלה ופקדון חד דינא אית להו לגבי שבועה, וליכא למימר שאלה נמי דמשום גמילות חסדים דעשה לו אינו יכול להעיז פניו, דלא אשכחן חילוק זה בשום מקום בין שאלה לפקדון, אלא מאן דאית ליה ארבעה שומרים צריכים כפירה במקצת והודאה במקצת אית ליה בין בשואל בין בשאר שומרים, ומאן דלית ליה בשאר שומרים לית ליה אפי' בשואל. ומיהו לכ"ע א"ל דחייב [בפקדון דומיא ד](ב)מלוה כלומר באומר לא היו דברים מעולם. ושוב ראיה מדגרסי' בפרק שנים אוחזין (ה.) ההוא רעיא דכל יומא הוו מסרי ליה בסהדי ההוא יומא מסרו ליה בלא סהדי לסוף א"ל לא היו דברים מעולם אתו סהדי ואמרו דאכל תרתי מינייהו אמרו אם איתא לדר' חייא קמייתא משתבע אשארא וכו', ואם ליתא לדר' חייא לא משתבע אשארא כיון דלאו מודה במקצת הוא. ועוד ראיה מדאמרי' בשבועות בפ' שבועת הדיינים (מב:) עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר לא מסרת אלא חמשה. ואמרי' נמי התם (מג.) מנורה בת עשר ליטרא מסרתי לך וכן באזור וכו'. ומכל הני משמע דאף בפקדון בעינן כפירה והודאה היכא דלא טעין טענת שומר חינם. ולפיכך יש לפרש דהתם בפ' הגוזל בהא פליגי רמי בר חמא ור' חייא, דרמי בר חמא סבר דלעולם אפי' היכא דקא טעין נאנסו לא מחייב שבועה אלא א"כ יש כפירה והודאה ולהכי בעי ג' פרות. ור' חייא פליג עליה וס"ל דעירוב פרשיות כתיב כאן וכי כתיב [כי] הוא זה אמלוה כתיב ולא אפקדון, כלומר אמלוה הוא דכתיב ואפקדון דומיא דמלוה כלומר דטוען לא היו דברים מעולם שהוא מכחישו את התובע. וטעמא דהכא דכיון דהתובע יודע דטענת הנתבע שקר אין הנתבע יכול להעיז פניו ולכפור בכל, ולפיכך אם אומר לא היו דברים מעולם אינו חייב שבועה, אבל כשמודה במקצת יש לו כח להעיז במקצת ולפיכך הוא חייב שבועה. ובפקדון כשהוא טוען נאנסו לא בעי כפירה והודאה כלל לפי שהוא יכול להעיז שהרי אין התובע יודע אם הוא טוען אמת או שקר, והילכך לא בעי כפירה והודאה, כך פי' רבי' יעקב ז"ל. ועוד י"ל דלא מפליג בהא בין משפט למשפט וכיון שכן אף הודאות והלואות יש לנו לומר דבעינן מומחין, (בין) [א"כ] אלהים דכתב רחמנא גבי גזלות למה לי.
[תוס' ליבעי נמי מומחין, תימה וכו'] ואיכא למימר דלא נפקא לן מומחי' מלפניהם בלחוד בלא אלהים, דהיכי משמע מלפניהם מומחים, אלא לפניהם קאי אאלהים הכתוב בפרשה. ואיצטריך לפניהם ואיצטריך אלהים, דאי כתיב לפניהם (והוא) [והוה] מפרש (ד)[ב]ההוא קרא לפני אלהים הו"א דלא בעי' מומחים אלא עשוי כי התם (גיטין פח:) בעובדא דרב יוסף, דודאי האי קרא דלפניהם בעשוי משתעי כדאמרי' לקמן (ז:) אשר תשים לפניהם אלו (מילי) [כלי] וכו', קמ"ל שאין לעשות (ולידחות) [ולכפות] אלא ע"י מומחים. וקמ"ל אלהים דאף (דעיקר הראשון הדין) [לעיקר הדין הראשון] בעינן מומחין. ואע"ג דכתי' אלהים איצטריך למכתב לפניהם דרשות בידם לכפות את כל מי שראוי לכך, כגון אותן שכופין להוציא וכגון דברים הרבה שכופין אותו בהן. א"נ למלקות איצטריך לאשמעינן דבעינן מומחי'. וא"ת א"כ (לא ליפרקו) [ליפקו] לן מהכא כיון דלפניהם קאי אאלהים הכתוב בפרשה ואמאי איצטריך ושפטום (לקמן י.). איכא למימר כדמפרש רש"י (גיטין פח:) (ו)[ד]אשבעים זקנים קאי, והי"ל איצטריך לאשמעינן דבתלתא סגי. ורש"י ז"ל פי' בפ' המגרש (שם) דלפניהם אשבעים זקנים הכתוב בסדר אלה המשפטים קאי שהם מומחין, ואיכא למימר דהא לא בעי' שבעים, דמסתמא לא בעי עשוי הגט אלא ג' (ושאר) [כשאר] דינים.
<h2>דף ג.</h2>
שנאמר משפט א' יהיה לכם. פירש"י ז"ל ממונות ונפשות דכי בעינן דרישה וחקירה בדיני נפשות דכתיב ודרשת וחקרת ה"ה לדיני ממונות. ואיכא לעיוני אמאי לא גמרינן מהכא בריש היו בודקין (מ:) עדים זוממין מעיר הנדחת ואיצטריך לגזירה שוה דהיטב היטב, דמינ[י]ה דדיני ממונות ילפי מדיני נפשות [ו]מהאי קרא [נילף] דיני נפשות מהדדי. ויש לנו לפרש [ד]מקרא דמשפט א' יהיה לכם ליכא למימר דיני נפשות מהדדי נמי ילפינן, [דלא ילפי' אלא] דיני ממונות מדיני נפשות מהאי קרא דמשפט א' יהיה לכם, (ו)[ד]משמע דין מכה בהמה דהיינו ג[ז]לות כדין מכה אדם מה התם בעינן דרישה וחקירה [וכו']. וליכא לאקשויי אמאי לא גמרינן מהכא [דכי היכי] דלדיני נפשות כ"ג הכא נמי לדיני ממונות, דכיון דכתיב לג' אלהים גבי ג[ז]לות גלי לן קרא דלא בעינן אלא ג' דיינים. והקשה הוא למאי איצטריך אלהים למילף מיניה מומחין דהא מהאי קרא מצי למילף הכי. ושמא י"ל דמשפט א' קאמר רחמנא ולא שופט א' כנ"ל. ואכתי איכא למידק מהיכא תיסק אדעתין דרישה וחקירה בהודאות והלואות, בשלמא למ"ד עירוב פרשיות כתיב כאן איכא למימר כיון דילפי' דרישה וחקירה לגזלות וחבלות ממשפט א' לפיכך אמר (ק)[ד]דמי לדיני ממונות, דכיון דעירוב פרשיות כתיב כאן ס"ל [דילפי'] כל אותם דינים הכתובים באותה הפרשה והאמור בזה כאלו אמור בזה. אלא למאן דלית ליה עירוב פרשיו' מהיכא נפקא לן דרישה וחקירה דהודאות והלואות, דקרא דמשפט א' לא קאי אלא אגזלות (דברייתא) [כדברירנא], והודאות והלואות לא ילפי' מגזלות למאן דלית ליה עירוב פרשיות וכו'. וכ"ת דרישה וחקירה לית ליה בהודאות והלואות מתני' קתני (לקמן לב.) א' דיני ממונות, ודיני ממונות ודאי היינו הודאות והלואות, כדאמרי' לעיל מה הן דיני ממונות הודאות והלואות. ועוד קשה הא דר' חנינא דאמר דכדי דלא תנעול דלת בפני לווין עקרוה לדרישה וחקירה מדיני ממונות, אלמא מה הן דיני ממונות הודאות והלואות, וס"ל לתנא דמתני' דעירוב פרשיות כתיב כאן. ושמא יש לדחוק דר' חנינא אמורא הוא ולא ס"ל כותיה. ומתני' דקתני א' דיני ממונות, מוקי ליה איהו בגזלות וחבלות לגמרי אבל הודאות והלואות לא, וכל זה דוחק.
ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ובגזלות וחבלות איכא למימר דלא בעי דרישה וחקירה כדי שלא תפרוץ גדר בפני הגזלנים, דהא ר' חנינא מה טעם אמרו דיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה קאמר, וגזלות בכלל דיני ממונות הן כדאמרי' לעיל בגמ', ואי בעית אימא דגזלות וחבלות דרישה וחקירה [בעי] הי"ל למימר מה טעם אמרו הודאה והלואה לא בעי דרישה וחקירה. ועוד דגבי מומחין לא עבוד רבנן תקנתא בגזלות וחבלות משום דהא עדיפא להו, דהתם א"א שלא ימצא מומחין שילך לפניהם לדון, אבל גבי דרישה וחקירה איפשר שיזדמן לו עדים שלא ידעו לכוין השעות וכל שבע חקירות [דשכיחי דטעו]. אבל מ"מ בהודאות והלואות (דשכיחי דטעו) עבוד רבנן תקנתא דלא בעי' מומחין דלא שכיחי כולי האי. ואיכא למימר דגזלות וחבלות נמי בעי דרישה וחקירה דלא עבוד רבנן תקנתא. ואם תקשה מדאמ' רבא בפ' א' דיני ממונות (לב:) מתני' דהכא בדיני קנסות ולא קאמר נמי בגזלות וחבלות, [לא] ק' דגזלות וחבלות בכלל דיני קנסות נינהו, וכדאמר לקמן (יג:) זכור אותו האיש לטוב ור"י בן בבא שמו שאלמלא הוא נשתכחו כל דיני קנסות מישראל, ולא קאמר נמי דיני גזלות וחבלות דבעי' מומחין, אלמא בכלל קנסות נכנס הכל. (וכן בר' יוסי) [וכי היכי] דגבי מומחים לא עבוד רבנן תקנתא אף גבי דרישה וחקירה לא עבוד רבנן תקנתא. וההיא דרבא [ל"ב ע"ב] ודאי הלכתא היא דלא פליג עליה דר' חנינא, דהא איהו הוא דקאמר הכא תרתי קתני ומשום דר' חנינא, אלא מר ניחא ליה לאוקומי מתני' בדין תורה ומר ניחא ליה לאוקומי אף בתקנתא, והני תרי טעמי כולהו הלכתא נינהו.
אלא מעתה טעו לא ישלמו. פירש"י כיון דברשות דרבנן נחתי הוו להו כמומחה וכל המומחה לרבים אם טעה פטור מלשלם. ולפום מאי דשני ליה כ"ש שאתה נועל דלת בפני הלווין משמע ד[א]מעיקרא שב לנעילת דלת הוא מקשה, והכי פירושו, אלא מעתה כיון דאמרת דכדי שלא תנעול דלת לא בעי מומחי' בהודאות והלואות, טעו לא ישלמו, דהא נמי תקנתא שאם אמרת ישלמו יהיו חושכים עצמם מן הדין ולא ימצא דיין וימנעו מלהלוות. ובפ' א' דיני ממונות (לב.) פריך הכי [א]ההיא דר' חנינא (ועוד) [וזו] ראיה לפי' דהתם לא מיירי כלל בב"ד אלא אתקנת נעילת דלת בלחוד קאי.
אלא אמר רבא תרתי קתני ומשו' דר' חנינא. כלומר ודיני ממונות בג' הדיוטות גזלות וחבלות בג' מומחים, והכי אסיקנא (בירושלמי) בפ' המגרש (גיטין פח:) בההוא עובדא דאביי אשכחיה לרב יוסף דקא מעשה אגיטי וא"ל רב יוסף אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות, ואקשי ליה אביי אי הכי גזלות וחבלות נמי, ושני ליה כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא במילתא דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו. ובפ' החובל (פד.) אמרי' גבי ההיא דאמר רבא נזקי שור בנזקי שור ונזקי שור באדם גובין אותו [ב]בבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובין אותו בבבל, ובעי מאי שנא נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אלהים בעי' וליכא נזקי שור בשור ונזקי שור באדם נמי אלהים בעי' וליכא, אלמא כל היכא דבעי' אלהים אין דנין אותו בבבל. וקשיא ליה לרבי' יעקב ז"ל דהרי מצינו בכמה מקומות שהיו דנין דיני גזלות, כגון דההיא דאשכחן בפ' הגוזל עצים (צו:) דההוא גברא דגזל תורא מחבריה ואזל כרב ביה כרבא וכו' לסוף אהדרינהו למרייהו אתו לקמיה דרב נחמן אמר להו זילו שומו ליה שבחא, וכגון ההיא דפרק השותפין (ז.) גבי ההוא גברא דהו'(ו) בני אשיתא [אחורי כווי] דחבריה וא"ל קא מ[א]פלת עלי וכו', ובפ' חזקת הבתים (ל:) גבי ההוא דאמר לחבריה מאי בעית בהאי ארעא [וכו'] א"ל פלניא גזלנא הוא א"ר דינא קא"ל, ובפ' השואל (צו:) נמי אמרינן ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואתבר אתא לקמיה [דרבא] א"ל זיל אייתי ליה ראיה דלא (שכיב) [שנית] ביה ואפטר, וכן ההוא דשאיל כולה, וכל אלו אינן בכלל הודאות והלואות אלא בכלל גזלות הם. ואמר הרב ז"ל דאנן בכל מילתא דשכיח ואית ביה חסרון כיס עבדינן שליחותייהו כדאמרי' בפ' החובל, וכל אלו הגזלות דבר מצוי הוא בהרבה פעמים אדם גוזל מחבירו ממון. וכי אמרי' נמי הכא ובגיטין דגזלות וחבלות לא עבדי' שליחותייהו, דוקא בגזלות שבח קרקעות, כלומר שגזל שדה והכחיש א"נ דשבח ומכרה לאחר והרי היא יוצאה מתחת ידו, א"נ מכרה לאחר והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו ואותו לוקח חוזר עליה, דהא לא שכיחא ולא מצינו שדנו זה בבבל. והק' הרב ז"ל לדבריו מדאמר רב נחמן בפ' חזקת הבתים (לג:) הדרא ארעא והדרא פירי [ו]בההיא נמי מילתא דלא שכיחא (ה)הוא שיגזול קרקע ויאכל פירי.
והא דיניהם דין הוא ואסיקנא לעיל אי קסבר אין עירוב פרשיות כתיב כאן ג' למה לי, כלומר (אפי' ב') [ואמאי פסולין ב' אפי'] בדיעבד כדאמר ר' אבהו, ומאי קושיא דילמא לעולם קסבר אין עירוב פרשיות ומדאורייתא א' כשר ואפי' אינו מומחה, וכי בעי' [ג'] אפי' בדיעבד מדרבנן. ועוד [מי] איכא מאן דס"ל דמדאורייתא חד כשר ומדרבנן שנים שדנו אין דיניהם דין. [גליון: מהכא נ"ל דר' אחא אית ליה דשמואל דהא ר' אחא לא איירי אלא מדאורייתא ואפשר דס"ל (מדרשא) [מדרבנן] שנים שדנו אין דיניהם דין]. אלא ודאי האי טעמא ליתיה וליכא למסמך עליה, ודכוותייהו אמרו התוס' דה"ה דמצי אמר איכא בינייהו דר' אבהו, אלא כיון דאייתי עליה מילתיה דר' אבהו וחזינן דס"ל כרבא, אייתי השתא מילתיה דשמואל כי היכי דלא ליהוי רב אחא יחיד לגבי שנים.
<h2>דף ג:</h2>
רבי יונתן אמר ראשון תחלה ואין דורשין תחילות. פירש"י דלגופיה אתא דלבעי מומחין דאלהים לשון גדולה ורבנות הוא. ואין זה נכון דלקמן (ד.) גבי בסכות אמרי' דל חד לגופיה דאמר רחמ' (דלעדים שייכא) [דלעביד סככא] והילכך ליכא לממנייה, והכא ה"ק ראשון תחלה נאמר לומר שיבואו לפני הדיין. ועוד דר' יאשיה בעי [נמי] מומחין ובזה לא פליגי. כך הק' רבותינו הצרפתים ז"ל. ואני אומר דפירש"י ז"ל נכון דכי אמרי' לקמן גבי בסכות דל חד לגופיה משום דאי לאו קרא לא הוה ידעינן מצות סוכה, והילכך מוקמי' קרא קמא למצות סוכה, אבל הכא בלאו קרא קמא ידעי' דלפני דיין אתו, ובהני קשה (בסיפא וכלהו) [דל לגופיה ובלאו] הני קראי ידעי' דחד כשר, [ו]כיון שכן היאך נאמר דל חד לגופיה דאמר רחמנא דליתו (סהדי) גבי דיינא דזה בלאו הני קראי ידעי' האי, אלא ה"ק ראשון תחלה (ואמר) [נאמר] שציוונו הקב"ה לבא לפני הדיינים מומחים, דמומחה ודאי לא ידעי' אי לאו האי קרא. מ"מ יש לתמוה דאלהים ג' למה נכתב, דודאי מאלהים קמא אי לאו הוו כתיבי תרי אלהים (מאי) [הוה] חזינן חד דיין מומחה, דפחות מחד ליכא למימר, והילכך כי כתב רחמנא אלהים שני(ם) הו"ל למימר דלרבויי (ג') [ב'] אתא, דאי לא אמאי כתביה מאלהים קמא ידעי' חד, וג' נמי הו"ל למימר דלרבויי ג' אתא, דהא אי לא כתיב אלא תרי ידעי' דתרי בעי', והילכך הו"ל למימר דאלהים [ג'] אתא לרבויי דיין ג'. ולקמן (ד:) נמי לרבנן דמוקי חד בסכות לסככה וחד לגופיה על כרחך (כלהו) [בלאו] הנהו תרי קראי בתראי הוה חזינן חד דופן, והלכך כשנכתב א' הו"ל לרבויי דופן ב', וג' לרבות דופן ג' וכו'. [ונ"ל] דמדה היא בתורה דכי נחית למניינא, כלומר לג' [או] יותר אין הראשון מן המנין, אלא תחלה אמר עשה סוכה או יהיה לכם אלהים והדר מפרש כמה איירי, [אבל] כשיש שם שנים אמרינן דראשון לגופיה אתא וחזינן מניה חד, ושני לא למניינא אתא אלא לדרשא אחריתי אתא.
א"כ ליכתוב קרא ונקרב בעל הבית אל השופט. יש לתמוה מה לי [אל] השופט מה לי אל האלהים. ועוד לרש"י דפי' דפסוק הראשון לאשמעי' מומחי' אתא אי כתיב אל השופט לא שמעי' מיניה מומחים. והתוס' ז"ל גורסים אל המשפט ומדכת' אל האלהים ש"מ מניינא אתא. [אבל] לפי' רש"י ז"ל ק' להא דמשופט לא חזי' מומחין. ועוד דקאמר רבי יונתן כדאמרי אינשי מאן דאית [ליה] דינא ליקרב גבי דיינא, מה לי שופטים מה לי אלהים. ונר' לפרש כך לפי פירש"י ז"ל, א"כ ניכתוב קרא ונקרב בעל הבית אל השופט, דהשופט נמי משמע שופט ידוע [ש]הוא מומחה, [ו]כיון דאלהים (קאמ') [קמא] לא אתא לאשמעי' אלא מומחה דלדיין לא איצטריך לאשמעי' (כדברייתא) [כדברירנא], וכיון שכן לא היה [לו] לומר אלהים דקרא קמא (ד)כ[ב]שאר קראי, דהא (למאן דאמ') [לא דמי] (ד)[ל]אלהים בתראי, דאלהים קמא לא אתא אלא לאשמעי' מומחין והני בתראי אתו לאשמעי' בין מומחים בין דיינין, ולא היה [לו] לומר לשון (אחר) [אחד] בכלם מאחר שאינם (נר') [שוין]. ור' יונתן אומר דלישנא בעלמא נקט כדאמרי אינשי מאן דא"ל דינא ליקרב גבי דיינא, דס"ל לר' יונתן דמשופט לא משמע מומחה, אלא (ד)אלהים משמ' מומחה ודיין ידוע ורגילין בני אדם אצלו, כך נ"ל לדחוק ולפרש וצ"ע.
ואיכא דבעי מאי דוחקיה למימר סבר לה כר' יהודה דאמר ע' וכו', דילמא ר' יאשיה ס"ל כרבנן דאמרי ע"א, ומיהו בשאר דיני לית ליה ב"ד נוטה דכי כתיב קרא בנפשות הוא דכתיב. והא לאו קושיא דאי לא אשכחן בשום מקום דלא נבעי בית דין נוטה לא הוה מוקי ר' יאשיה קרא דלנטות בנפשות בלחוד, אבל השתא כיון דאשכחן התם דלא בעי' ב"ד נוטה אמרי' דההוא קרא דלנטות ליתיה אלא בנפשות דוקא.
אימור דשמעת [ליה] לר' יהודה בסנהדרי גדולה דכתיבי קראי. פי' דכיון דאמר ליה רחמנא למשה אספה לי ע' איש ודאי אי הוה צריך יותר היה אומר כן כמו כן, אבל הכא דלא כתוב מנין ממש אלא דכתי' אלהים איכא למימר שלא חש לכתוב יותר משום דעבידי (כן דעתי) [ב"ד] נוטה. ויש מי שמדקדק מדכתי' וישארו שני אנשים במחנה, ומשה לא בירר אלא ע"ב, והיאך נשתיירו שם שנים כיון דמשה לא היה בהדייהו כדס"ל לר' יהודה, אלא ש"מ דלא בעי' אלא ע', אבל בשאר בי דינא ליכא [למימר] הכי.
מוקי לה בדיני נפשות. פי' משום דההיא (ד)[ב]פ' דיני (ממונות) [נפשות] כתיב, ודריש האי קרא דלרעות כתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות, ולרעות היינו דיני נפשות בלבד שהם רעה בלא טובה אי יחייבוהו, אבל דיני ממונות אינם רעות אם יחייבו א' מהם שהרי יש שם טובה לגבי האחר, דבדיני נפשות ודאי אפי' גבי (רוצח) [נרצח] ליכא טובה כשהורגים את הרוצח. ואע"ג דאשכחן בכמה דוכתין דמחזי כזוכה אצל אחרים (כשמזכה) [כשמחייב] את הרוצח כדאמרי' בפ' א' דיני ממונות (לג:) חובתיה דמאן אילימא חובתיה דגואל הדם, אלמא דמזכה הוא אצלו, נהי נמי דבדעת בני אדם היא חובה כשאין הורגים מי שהזיקם, אבל הכתוב דבר על דעת האמיתי שאין שם לא חובה ולא זכות. ובעדים זוממין ליכא למימר שיש (ל)[ב]הם זכות למי שהיו מחייבין ב"ד כשמחייבין אות[ן](ו) עכשיו ב"ד לפי שבחיוב ההוא נפטר, דאיכא למימר התם נמי כשמעיד[ים עדות] שהוזמו [בה] פוטרין את הרוצח ואח"כ דנין את העדים, ואפשר שלא יהיה חיוב העדים זכות למי שהעידו עליו.
ומה דיני נפשות דחמירי אמר רחמ' זיל בתר רובא דיני ממונו' [דקילי] לא כ"ש. ק"ל ה"נ לימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון, כי היכי דגבי נפשות (ד)[ב]הטיה לרעה בעינן שנים כדתנן במתני' ה"ה דנבעי שנים ולא ניזיל בתר רובא בממון אלא על פי שנים מטים. דודאי כי חזינן הכא בק"ו אממון דאזלינן בתר רובא מהטיה לרעה הוא דגמרינן, דמהטיה לטובה ליכא למגמר מידי, דבנפשות לקולא אזלינן, ואפי' מחצה מזכין ומחצה מחייבין אזלינן לקולא וכ"ש (כשאר) [כשא'] מטה לזכות. ועוד דהא אמרי' דיני נפשות דחמירו וא"כ מאי חומרא, אלא על כרחך מהטיה לרעות גמרינן, וכיון שכן נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ואיכא דמשנו להך קושי' בשינויי טובא דחיקי ומפרשי הכי, ומה דיני נפשות דחמירי אמרה תורה זיל בתר רובא כשב' מטין לרעה דיני ממונות לא כל שכן דמאחר שיש שם [שני] בעלים [ומה שהוא חובה לזה הוא זכות לזה, וכשרבים] מזכין על ה[מ]חייבים (על המחייב) או (על) המחייבים על המזכים [ע"כ] שיש לנו ללכת אחריהם, ואין זה כלום. ואיכא למימר דהכא ליכא למימר דיו דהא כתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות, ואמרינן דה"ק לא תהיה אחרי [שתים] עשרה, כלומר דוקא לרעות אני מצוך שלא תהיה אחרי רבים, כלומר אחר יחיד מטה, אבל בשאר דינין שאינן לרעות היה אחרי רבים. וכ"ת א"כ ק"ו למה ליה מקרא נפקא, איכא למימר דאי לאו ק"ו הו"א דלרעות דקרא קאי בין אלא תהיה אחרי ובין אלנטות, וה"ק לא תהיה אחרי רבים לרעות, כלומר שמצוה אותו שלא יטה הדין ברעות [בין] על פי (עד) אחד בין על פי ב', קמ"ל ק"ו (ב)[ד]קרא (ד)[ה]כי איתא לא תהיה אחרי רבים לומר אחר יחיד.
ותהא סנהדרי קטנה צריכה ארבעים וחמשה כדי שיגמר הדין בכ"ג. יש לדקדק בסנהדרי קטנה היכי תיסק אדעתין כר' אבהו למימר דתיבעי מ"ה, דהא כתיב ושפטו העדה והצילו העדה ומההוא קרא נפקא לן דבעינן עדה שופטת ועדה מצלת, ובגמר דין היכי שייך למימר עדה שופטת ועדה מצלת, שהרי לפי' דר' אבהו צריך שיהיו שם כ"ג לצד אחד והכתוב אומר שאין אנו צריכים אלא עשרה [עשרה] בין ב' צדדים. ואיכא למימר דסרכא נקט ואגב שארא פריך נמי מהא. ועוד יש לתמוה אי אמר (משום הכי) [מ"ה] כדי שיגמר הדין, שהרי אין אנו צריכין כ"ג אלא כדי שיהא ב"ד נוטה אבל בכ"ב סגי, וא"כ היה לו לומר דתהא צריכה מ"ג כדי שיגמר בכ"ב. ולא עוד אלא שכך היה לו לומ', ותהא צריכה ל"ט כדי שיגמר (בכ"ב) [בכ"א] לרעה, דמ"ב יהיו כ"א מצד א' וכ"א מצד זה והוי הטיה לרעה, הו"ל למימ' ל"ט. ואף הכא אית לן למימר דלא (כן) [דק], דמדינא סגי בכ"ג, ומ"ט מרבה להו לכלהו, אלא פריך כי היכי דפריך בשאר.
נאמר אלהים למטה ונאמר אלהים למעלה. ה"ה דמצי למדרש אלהים קמא והו"ל תרי אלהים קמא[י], וירשיעון אלהים תרי, הרי (שנים) [ד'] ואין ב"ד שקול, אלא ניחא ליה למימר דלא דריש [תחילות] כר' יונתן.
<h2>דף ד.</h2>
כולהו ס"ל יש אם למקרא. יש לתמוה למאן דלית ליה יש אם למקרא למה היה מקרא כך, כיון שאין אלו (אף) [אֵם] למה נקוד על שבועים מאחר שאין פסוק אלא (בפרשת) [מפורשת] שבעים וצ"ע.
קרנות קרנות הרי כאן שש. קשיא לן והא אמרי' לעיל אין דורשין תחילות והיכי דרשי ליה השתא ב"ש, ואף ב"ה נמי [ד]דרשי ליה הו"ל לאוקומי קמא לגופיה, [כמ"ש בסוכה דל קמא לגופיה]. ואיכא למימ' [דאנן לא אמרי' הכא אין דורשין תחילות], (דאי) [דאפי'] לא הוה כתיב אלא קרנות קמא הו"א מיעוט קרנות שנים, ואי הוה כתיב קרנות אחרי' [מוקמי' להו לאפושי, אבל בדיינים וסוכה אי לא הוה כתי' קראי אחרי'] לא הוה מוקמינן להו למניינא, משום דלא ידעינן כמה דיינים בעינן וכמה דפנות בעינן, והילכך לא הוה מוקמי' להו לאפושי. אבל הכא כיון דקרנות המזבח ידועים שהם ד', ודאי אי לא [הוה] כתיב קרנות אלא שני פעמים הייתי מעמיד אף קרנות ב' למניינא לתשלום אותם קרנות הידועים, ואם כן קרנות ג' למה נכתב אלא [לעכב], לעניו' דעתי זה הטעם נכון וברור.
כפרה בכדי לא אשכחן. איכא מאן דבעי כיון דכתיבא בכדי לא אשכחן, א"כ היכי אמרי' ב"ש שתים לעכב [והא] הו"ל תלתא, דאי לאו קרנות ידעי' [נמי] דא' לעכב דכפרה בכדי לא אשכחן, ואי הוה כתיב קרנות שני [פעמים הוה ידעי' דחד] לעכב, והשתא דכתי' [ג'] קרנות הו"ל למימר תלתא לעכב. ונראה דלא היה בדעת ב"ש לומר כן, אלא ס"ל כאותו שהיה מק' (שאמ') [ואימא] כלהו למצוה (רואים עוד שם ששי) [ועוד י"ל] דבשיירי הדם שהיה שופך על היסוד היה מתרצה ולפיכך היה צריך לקרנות לאתויי ב' לעכב, וצ"ע.
<h2>דף ד:</h2>
טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. יש מי ששאל לר"ש שאר טוטפות מאי דריש בהו, נימא דכולהו למניינא אתו ונבעי שנים עשר, כי היכי דדריש ר' ישמעאל כולהו. ואיכא למימר דכיון דלר"ש טוטפות שם חשבון הו"ל כאלו כתוב (י)[ו]היו לד' (וטו' לג') [בין עיניך] ג' פעמים דהתם לא מצרכינן להו לכולהו, ולא אמרינן (דאי בעי) [דליבעי] י"ב, דמאחר שהוא אומ' החשבון שלא (היה) צריך יותר, כמו כן היה אומ' (הכל) [בכולן]. וא"ת לר' ישמעאל היכי דריש להו לכולהו ואמאי לא מוקי קרא לגופיה, דהא אין דורשין תחילות. לאו קושיא, דכי אין דורשין תחילות דוקא כשהם כתובים כלם בפסוק א', אבל כשהם בג' פרשיות כולהו דרשי להו. ותו איכא למידק מהיכא נפקא ליה לר' ישמעאל [לדרוש, [ד]פרש"י דבפרשת] והיה אם שמוע כתיב לטוטפות מלא, ובדקינן בספרים מדוייקים ולא מצאנו אחד מהם מלא. ויש מי שאומר דוי"ו דולטוטפות הכתוב בוהיה אם שמוע דריש, [ואע"ג דרי"ש לא דריש וא"ו, וא"ו למ"ד דריש]. עוד י"ל דהכא הו"ל יתורא דהו"ל למכתב טטפת, וצ"ע. א"נ [ס"ל] גורעי' ומוסיפין ודורשין, וחשבינן וי"ו בנתיים בין ב' טטי"ן כאלו היה כתוב בין פ' לתי"ו.
מה לראות בשתי עיניו. פירש"י ז"ל כדרך שהקב"ה בא לראותך כך בא ליראות לך מה הוא רואה אותך כשהוא שלם אף אתה רואה אותו בשני עינים. ואין הפי' כך, דל[י]ראות אומר כנגד יֵר0אה ולראות כנגד יִרְאה, ויֵר0אה כנגד ראיית הקב"ה כדכתיב יראה כל זכורך שהם (י)[נ]ראים אליו והוא רואה אותם ראיה שלימה. אלא כך הוא, כדרך שבא כל זכורך ליראות לגמרי, כלומר שהם באים ליראות למי שיראם בראיה שלימה, כך בא לראות, כלומר לכך הוא בא לראות בראיה שלימה בשני עינים.
דרך בישול אסרה תורה. פירש"י ז"ל חלב צלול כמים ואיכא בישול אבל חלב ליכא בישול אלא טיגון. ואינו נכון, דמי לא עסיקינן דבהדי מים מבשל בשר בחלב ומקרי בישול. וי"מ דרך בישול אסרה תורה, בישול בשר בחלב, אבל משמע שזה בעצמו וזה בעצמו מותר. ואף פי' זה אינו מחוור (דאין לומר) [דאיכא למימר] דמשום בישול נקט קרא הכי, דהא זה בעצמו וזה בעצמו [מותר] לבשל. ואיכא לפרושי [דרך] בישול אסרה תורה, כדאמרי' במס' חולין (קטו:) [ג'] לא תבשל (ג') דכתב רחמנא למ"ל חד לבשול וחד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה, ואף אותו שבא לאיסור אכילה כתב רחמנא בלשון בישול, לומר [כשם שאותו] שבא לאיסור אכילה אין ספק שהוא חלב, דהא משמע דזה בעצמו וזה בעצמו מותר. והוציא הכתוב אכילה בלשון בישול ללמדך שאף הבישול נאסר כמו שנאסר באכילה, (וה"ה) [וה"ק] דרך בישול אסרה תורה (וכתב) [מדכתב] אכילה בלשון בישול.
<h2>דף ה.</h2>
ואם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחיד. פירש"י ז"ל דכתיב בצדק תשפוט עמיתך דחד כשר מדאורייתא [וקסבר אין עירוב פרשיות כתיב כאן. ולא נהירא דע"כ] אית ליה דעירוב פרשיות כתיב כאן, דאי לא, דלית ליה, בלאו קרא ידעינן דחד כשר דמהיכא תיתי ג'. ועוד דבהא ודאי אפי' ר' אבהו מודה דיחיד מומחה דן דיני ממונות, ועד כאן לא פליג אלא בשני הדיוטות אבל ביחיד מומחה מודה. וראיה לדבר מדאמרינן לקמן (ניתניה) [איתיביה] לר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין מההיא דדן את הדין ולא אקשי' עלה מיהא. ואע"ג דאוקמה ר' אבהו לההיא דקבלוהו עלייהו, לאו משום דמומחה לא דאין בלא קבלה, דודאי מודה ר' אבהו בהא, וה"ה דמצי ר' אבהו לאוקומה במומחה, אלא אפילו נמי שאינו מומחה בעי' לאוקומי. א"נ ס"ל לר' אבהו דמ[ד]סיפא קתני ואם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם מכלל דרישא בשאין מומחה. ואע"ג דבפ' אחד דיני ממונות מוקי לה במומחה, איכא למימר דר' אבהו לא בעי השתא לאוקומה בהכי. תדע שהרי רב אלפס ז"ל פסק להך מתני' בהלכה ופסק בכמה מקומות שאין הלכה כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין. ועוד אי אזלא הא כמ"ד מדאורייתא חד כשר היכי קאמר כגון אנא דגמיר עד אבל לא נקט רשותא דיניה לאו דינא הוא, והאמר רב [אחא] ב' שדנו דיניהם דין כנ"ל וה"ה אפי' אחד כדמוכח לקמן מדפרכינן מההוא דדן את הדין לר' אבהו וכו' דלרב [אחא] ושמואל ניחא, וכיון דהך מתני' באה כותייהו ולר' אבהו לעולם לא סגי בבציר מתלתא היכי הוה סליק אדעתיה למימר בדלא נקיט רשותא דיניה לאו דינא. ועוד דהא בפ' ראוהו ב"ד (ר"ה כה:) אקשינן אמתני' דקתני (ו)[י]עמדו שני אנשים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ואמאי לא תהא שמיעה גדולה מראיה, עד סיפא איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הואיל דתנן דיני ממונות בג' ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחיד ה"נ ניקדשיה ביחיד קמ"ל, ולפי(') ר' אבהו היכי ניחא וסיפא אמאי איצטריכא ליה דהא אף בדיני ממונות אין היחיד כשר אפי' בדיעבד. וא"ת אלא מאי מודה ר' אבהו בהא, א"כ היכי תנן התם הך ברייתא (דאי לא) [דאיתא] אפי' כר' אבהו דהא התם לא אזלא סוגיא כר' אבהו דהא אקשי' התם ואימא ה"נ, (ד)[ו]הא הכא טעמא דיחיד מומחה דן דיני ממונות משום נעילת דלת הוי ובקידוש החדש לא שייך האי טעמא, אלא ע"כ לשמואל פריך, וכיון שכן הו"ל לאתויי בצדק תשפוט עמיתך דמהתם נפקא ליה אבל הא מתני' לאו כוותיה בא. (דאין לומר) [וא"ל] ה"נ אמרי' סד"א הואיל ותנן אף אליבא דר' אבהו (אמרינן) ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחיד ובכי הא כ"ע מודו, קמ"ל שהרי כאן הדין כך. ומיהו היה לו (לאסור) [לאסוקי] שם תנא דיחיד מומחה [דן] כדי שלא תנעול דלת אבל הכא ליכא למימר הכי, אלא שלא רצה להכניס ראשו במחלוקת ר' אבהו ושמואל ולומר מאיזה טעם יחיד מומחה כשר בדיני ממונות אי מדאורייתא אי מדרבנן. ומיהו איהו פריך ליה אליבא דשמואל ואימא ה"נ, כיון דמדאורייתא חד כשר אליבא דשמואל אבל אליבא דר' אבהו לא פריך איהו מפני שהדין [כן]. ופירש"י אינו, אלא מודה ר' אבהו ביחיד מומחה שדן דיני ממונות שכך תקנו חכמים כדי שלא תנעול דלת שיהא יחיד מומחה וג' הדיוטות כשרים, ובזה הדרך הכל מיושב.
והא דבעי כגון אנא דגמירנא וסבירנא לאו אליבא דרב נחמן בעי דלדידיה בלא רשותא נמי הוי דינא, אלא אכגון אנא דר' חייא קיימינן דר' אבהו מודה, ובעי אי דוקא בדנקיט רשותא, וכגון אנא דקאמר ר' חייא לאו כגון אנא דהוינא סמוך ב"ד קאמר, אלא דגמירנא וסבירנא כוותיה קאמר בהא וכן א"ר חייא (קאמר), כלומר שדברי ר"ח כדברי רב נחמן, ורב נחמן לא היה סמוך ב"ד. והאי דקאמר רב נחמן כגון אנא דן דיני ממונות ביחיד, לאו משום דמאן דלא גמיר וסביר כוותיה דיניה לאו דין דהא ס"ל ב' שדנו דיניהם דין וה"ה יחיד כמו שכתבתי, ואפי' אינו מומחה, אלא ה"ק כגון אנא [דן] דיני ממונות (ד)[ב]יחיד משום ב"ד חצוף.
ואף זו ראיה דיחיד דקאמר דינו דין מדאורייתא אליבא דשמואל ורב נחמן ורב אחא בשאינו מומחה עסקינן, דהא אמרי' לעיל (ג.) אלא משום יושבי קרנות, כלומר מה שתקנו חכמים שלא יהיה יחיד דן דיני ממונות משום יושבי קרנות תקנו, ולכך הצריכו ג', והכא חזינן דיחיד מומחה דן יחידי לכתחלה, ורב נחמן מודה בהא, אלמא לא שייך לתקן במומחה, וחד כשר דא"ר אחא היינו יחיד הדיוט. וכל זה הוא שלא כדברי רש"י ז"ל.
ודע כי כל מה שאמר דיחיד מומחה דן לכתחלה, ואפי' הדיוט דקאמר רב אחא, וג' הדיוטות דמתני', ושנים שדנו דקאמר שמואל וכל האמור, זה היינו דוקא על כרחו של נתבע, דבבאין שניהם ליכא פלוגתא. וכי תנן (כג.) דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד דמשמע דצריך דעת (בעלמא) [בע"ד], כשאין הנתבע מסרב לבא עמו לדין עסיקינן, דמאחר שרוצה לבא עמו בדין יש לו לברור איזה ב"ד שירצה, אבל במסרב יכולים שלשה הדיוטות או יחיד מומחה לדון על כרחו.
אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים. פירש"י ז"ל אי קבלוך עלייהו לגמרי לילך אחריך אם לדין אם לטעות לא יתבעהו לך לא תשלם ואם לא קבלו טעותא עליהם דאמרי לך דיינת לן וכו' עד זיל שלים ומיהו מהדר דינא לא. וזה הפירוש איננו, דא"כ היאך מוכיח מכאן שדינו דין, דהא אפי' יחיד הדיוט לר' אבהו דס"ל שנים שדנו אין דיניהם דין כשקבלו עליהם מודה דדינו דין, כדאיתא לקמן בשמעתין (ו.). אלא אפי' אם קבלוך עלייהו סתם לא תשלם, דכיון דמומחה אתה וקבלוך עליהם לא (מצד) [מצו] אמרי דיינת לן דין תורה. ואי לא קבלוך עלייהו כלל אלא שאתה בבית הנתבע לבא לפשר דין זיל שלים, דכיון דלא נקטת רשותא מריש גלותא ואף (אם) [הם] לא קבלוך עליהם חייב אתה לשלם, אבל מ"מ הדין דין. והמעיין יפה בלשון רש"י ז"ל הכתוב כאן יראה דדבריו סותרים זה את זה.
דהכא שבט והתם מחוקק. איכא דמקשי דהכא משמע שיש כח ביד בני בבל מבני ארץ ישראל, ובפ' מקום שנהגו (נא.) ההולך ממקום שעושים נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי וכו', ואמר אביי הני מילי מבבל לבבל ומא"י לא"י אי נמי מבבל לא"י אבל מא"י לבבל אנן כייפי' להו, אלמא בני בבל כייפי לבני א"י ולא בני א"י לבבל. ואיכא למימר דגבי הוראה כיון דבני א"י חכמים יותר, דאוירא דא"י מחכים, יש לבני בבל להיות כפופים להם ולעשות כדבריהם, (א"נ) [אבל] לגבי ענייני נשיאות ומלכות והפקר ראש גולה ש[ב]בבל יותר חזק מנשיא שבא"י, שהוא ראש גולה (ולא ניחא) [ולו ניתן] לרדות ולכוף.
אנא נקיטנא רשותא מאבא מרי ואבא מרי מרב. לאו למימרא דמאן דנקיט רשותא מצי יהיב רשותא לאחריני, אלא ה"ק, אנא נקיטנא רשותא מאבא ואבא מרב, כלומר שהוא בקש מרב שיבקש מר' חייא לבקש מן הנשיא לתת לו רשות, (ל)[ו]ר' חייא השיב לו לרב כי כבר (ראה קושיא) [רצה הנשיא] בכך וכן רב השיב לאבא מארי וכן אבא מארי השיב לי. או שמא ר' חייא נקיט רשותא מר' (חייא) שיוכל ליתן רשות ולדון, ורב נתן כמו כן רשות לאבא דר' הונא לדון ולתת רשות לאחרים, ור' הונא הוי נקיט רשותא מאבוה. ועוד [שלא] הוצרך ר' חייא לקבל רשות מרב[י], כי לדון הוא עצמו לא היה צריך ש(י)היה מומחה ונסמך מר', אלא קבל רשות כדי ליתן לאחרים רשות, שאין יכולת ביד מי שנסמך [ל]ב"ד לעשות כך אלא [ביד] ראש הגולה לבדו או ביד נשיא שבא"י. אבל כשהם שלשה סמוכים יכולים לסמוך למי שראוי ושוב לא היה צריך לרשות הנשיא, וכדתניא לקמן (י"ג:) סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה, ותו לא מידי.
וכי מאחר דלא מהני רבה בר חנה רשותא דנקט למה לי. דבא"י לא היה צריך לדון כי כבר היה שם חכמים ודיינים הרבה, ועוד שהוא לא שאל רשות אלא מפני ירידתו לבבל, כדאמר רבי חייא לרבי בן אחי יורד לבבל, [והלא לבבל] אין רשות מועיל כלום. ומשני (לפי') [לעירות] הסמוכות על הגבולים, כלומר על גבולי ארץ ישראל בסוף ארץ ישראל שאינן קרובות לדיינים שבארץ ישראל, ועל זה שאל רשות כי כשירד לבבל יוליך דרך (אוהב שיירות) [אותם עיירות] ושמא יצטרך לדון שם, ועל זה הועיל לו רשות [הנשיא].
<h2>דף ה:</h2>
אי גמיר רשותא למה ליה. איכא למידק ולאורויי מי לא בעי איניש למנקט רשותא כי היכי דבעי גבי דינא, והתנן (בכורות כח:) דן את הדין זיכה את החייב מה שעשה עשוי וישלם מביתו, אלמא אף גבי הוראה שייכי תשלום כדינין, וכיון שכן איצטריך הכא למינקט רשותא כי היכי דאי טעי מיפטר. וי"ל דיורה לא משמע ליה אלא דרשה ולא הלכה למעשה, ומשום דרשה בעלמא אם עשו אחרים כהוראתו ונמצא שטעה אינו חייב לשלם, [ו]על זה שאל אי גמיר רשותא למה ליה, אבל לא שאל (ודן ויתיב כההוא) [על ידין ויתיר בכורות] דהתם גבי (מעשה) [מיניה]. ומיהו גבי בכורות נמי לא שייכי תשלומין, אלא הכי קאמר אי גמיר רשותא למה ליה [אלא] מפני שאין הכל בקיאים בבכורות, ועל כן לא היה לו לראות את הבכור בלי רשות. ולי נראה דהכי קשיא ליה ואי גמיר רשותא למה ליה, בשלמא לטהר ולטמא ולאסור מאכלם ולהתיר היה צריך ליטול [רשות] כדי שאם יטעה לא ישלם דהתם שייכי תשלומין, אבל בשאר הוראות כגון גבי שבת וכמה מצות (לאסור) [ואיסורין] שאין תשלומין כלל מה צריך ליטול רשות כלל, והוא יורה סתם קאמר דמשמע שעל הוראת כל דבר נוטל רשות.
הנהו סבור מי (בצעים) [בִצים] דריש להו. (כדתניא הונאה כימא דלא באה כגון) [כדכתיב (איוב ח') היגאה גמא בלא בצה] שהוא אגם מים. (ולי נר') [ול"ג] אינהו סבור מי בצעים דריש להו, דהיכי שייך למיטעי בין בצים לבצעים.
מי קרמיון ומי פיגה פסול מפני שהן מי בצעים. איכא דמקשה הכא מדאמרינן בפ' המוכר את הספינה (ב"ב עד:) ועל נהרות יכוננה אלו ארבעה נהרות ירדן (ירמות הומיות ופרכא) [ירמוך קרמיון ופיגה], והיכי אמרינן הכא דמי בצעים נינהו. ואיכא לתרוצי דאות[ו](ה) נהר יוצא למצרים ואותם מים הוו מי בצעים לפי שהם אינם באים מכח הנהר, כי הנהר יוצא לפעמים וחוזר לאיתנו (ה)[ו]נשארים שם אותם מים ולא הולכים ולא באים.
תנא באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה הלכה בפני רבו אלא א"כ נטל רשות מרבו. [ו]א"ת אם [כן] (במקום) רבה בר חנה רשותא דשקל למה ליה, והא אמרי' דמשום עיירות העומדות על הגבולים הוא דעבד הכי, ועיירות העומדות על הגבולים לאו מקום ב"ד הוא. ותו אי במקום רבו ממש בלא תקנתא דר' אמי לית ליה לאורויי בתוך ג' פרסאות דגמרי' ממשה, וכדאמרי' לקמן תלמיד אל יורה הלכה בפני רבו ממש אלא א"כ רחוק ממנו ג' פרסאות כנגד מחנה ישראל. ותו [אפי'] אי (לא) בעי ג' פרסאות רבה בר חנה רשותא דשקל למה ליה דהא עיירות העומדות על הגבולים טפי מג' פרסאות הם רחוקות. ושמא י"ל דהאי במקום רבו היינו בעוד שרבו קיים, והאי דקאמר במקום [רבו] מפני שהכל חשוב במקומו לגבי הוראה. א"נ נקראת במקום רבו כלומר אותה הוראה שיש לו לרבו לעשות עשאה הוא במקומו. ולפי זה אין לו להורות לתלמיד אפי' חוץ לג' פרסאות בחיי רבו, וכי אמרי' לקמן ג' פרסאות איכא למימר כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה, כלומר דמדאורייתא סגי בג' פרסאות. ואע"ג דר' תנחום בתר תקנה הוא, איכא למימר דאלומי הוה מאלים ליה לאקשויי (ו)[ד]אפי' אדאורייתא קעבר וכ"ש אתקנתא. א"נ איכא למימר דאפי' בתר תקנה נמי איכא למימר כאן ברבו מובהק כאן ברבו שאינו מובהק, דברבו מובהק אסור בכל מקום וברבו שאינו מובהק אינו אסור אלא תוך ג' פרסאות. ואע"ג דשלש פרסאות גמרי' מנדב ואביהוא, כדאיתא בעירובין בפ' הדר עם הנכרי (סג.) והתם תלמידים מובהקים הוו, איכא למימר דמדאורייתא תלמיד מובהק אסור תוך ג' פרסאות וחייב מיתה, [ו]אפי' חוץ לג' פרסאות אסור מפני התקנה. וכן בתלמיד שאינו מובהק אסור תוך ג' פרסאות מדרבנן, כדאמרי' התם (דכי נאסר) [רבינא סר] סכינא בבבל א"ל (רבא) [ר"א] לרבינא מ"ט עביד מר הכי עד א"ל אנא נמי לגבי מר תלמיד חבר הוי. וגרסינן נמי התם רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזייה לההוא גברא דהוה (קטיל) [קטיר] חמריה (בציעתא) [בציניתא] א"ל רבינא לרב אשי כי האי גוונא מאי מי מיחזי כאפקרותא א"ל אין חכמה ואין תבונה (אלא) משום חלול ה' הא לאו הכי אסור, אלמא תלמיד חבר אסור בפניו, והתם משמע דג' פרסאות כלפניו, [ד]תלמיד מובהק בפניו אסור וחייב מיתה ובפניו היינו תוך ג' פרסאות כדמשמע התם. ולפי['] (ש)יש לנו לפרש דכי קתני בברייתא ג' פרסאות כנגד מחנה ישראל, איכא למימר דברייתא [לאו] בתלמיד מובהק ודינא קתני, (אפ"ה) [אלא אפי'] בתלמיד שאינו מובהק ומדרבנן נמי קתני כנגד מחנה ישראל, [ו]ה"ק חכמים נתנו גבול לתלמידים לשאינו מובהק ג' פרסאות כנגד אותו הגבול שהיה להם לישראל שהיה כמו כן ג' פרסאות, אבל לאו [ב]תלמיד מובהק איירי, ולא נתן טעם אלא ה"ק מה ראו לומר ג' ואמר שכן מצינו שהיה גבולן של ראשונים, וצ"ע.
יפה כח פשרה מכח הדין דשנים שדנו בעלי דינים יכולים לחזור בהם ושנים שעשו פשרה אין בע"ד יכולים לחזור בהם. תמיה לי טובא במאי עסיקינן, אי בדקבלוהו עלייהו אפי' בדין נמי אין בעלי דינין יכולים לחזור בהם לדברי הכל, ואפי' ר' אבהו מודה בהא, ואדרבא לפי המסקנא בדקבלוהו עלייהו שנים שדנו אין ב"ד יכולין לחזור בהם לדברי הכל, [ושנים שעשו פשרה יכולים לחזור בהם], ואפי' ג' אם לא קנו מידם. ואי בדלא קבלינהו, (וכן) [וכי] מצינו שב"ד (ש)כופין לעשות פשרה ושתהיה פשרה בע"כ של בע"ה. וי"מ דה"ק שנים שדנו בעלי דינים יכולים לחזור בהם, כלומר אם יקנו השנים מיד בעלי דינים ואמרו להם בעלי דינים קנו מידינו על מנת שתדינו לנו כמו שיש (להם) [לכם] לדון מן הדין, ואותם [השנים דנו, אין דינם דין, לפי שהוא אומר להם שידונו לו כמו שיש להם לדון מן הדין ומן הדין אין לדון בשנים. אבל] אם קנו מידם לעשות פשרה כמו שיש להם לעשות, ועשו השנים, פשרתם פשרה לפי שאין חילוק בפשרה בין שנים לג', וצ"ע.
<h2>דף ו.</h2>
מאי לאו בהא קמפלגי דמר סבר דין בשנים ומ"ס דין בג'. מההוא [נמי] שמעינן [דהא] דנקט שמואל בב' איכא למימר דרבותא נקט דאפי' בשנים הוו ב"ד חצוף. אי נמי כי היכי דליהוו עלייהו סהדי, וכדאמרי' בסמוך [מ"ד] תרי אפי' חד נמי והאי דקאמר תרי כי היכי דליהוו סהדי.
והלכתא פשרה צריכה קנין. איכא דקשיא ליה סוף סוף כיון דאסיקנן דר"מ סבר פשרה צריכה קנין למה לי תלתא ליסגי בתרי וליקנו מיניה. ולי נראה דר"מ ורבנן בהא גופא פליגי, דר"מ סבר פשרה אינה צריכה קנין ולפיכך בעי תלתא כדין, ורבנן סברי פשרה צריכה קנין ולפיכך אפי' ביחיד. וא"ת וכיון דלא שייכא פשרה בעל כרחם של בעלי דינים אלא בדקבלינהו תיהוי פשרה אפי' ביחיד, דהא אפי' בדין כך הוא (ד)[ב]יחיד כשקבלוהו עליהם ואפי' לדברי הכל, וכיון שכן אמאי ר"מ בעי תלתא. ונראה דדינה של פשרה לאו דין הוא דאלימא כולי האי דבקבלה ליסגי בחד, אלא אפי' בקבלה בעי תלתא. וה"ק ר"מ סבר מקשינן פשרה לדין, ולדין דלא קבלוהו מקשי' ליה, וביחיד [לא] סגי. ורב אשי פשיט פשרה אינה צריכה קנין, דס"ל דפלוגתייהו כדפרישי', ומשום הכי פשיט דבקבלה לחוד סגי. ואנן פסקינן צריכה קנין, וליכא לאפלוגי בין שנים לשלשה, ולא מהניא כלל קבלה בלא קנין. ואיכא מאן דאמר דדוקא לגבי נתבע בעינן קנין אבל מתובע לא צריכי למקני(יה) משום דמחילה אינה צריכה קנין. ויש מי שאומר דאע"ג דמחילה אינה צריכה קנין הני מילי היכא דאית ליה ממון אצלו, אבל הכא דספק יש לו ספק אין לו צריכה קנין, שלא יאמר אילו הייתי יודע שהוא חייב לי לא הייתי עושה כן. וזה אינו דא"כ אף בקנין איכא למימר קנין בטעות הוא וחוזר, אלא הכא לא שייך לטעון טענת טעות, וטעמא (קאמר) [קמא] טפי עדיף ומסתבר.
<h2>דף ו:</h2>
נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע. פירש"י ז"ל נגמר הדין שגמרו איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי. ואינו נכון דמאחר שחייבוהו בדין היאך יכולים לחזור ולעשות פשרה, הרי יש לו ממון אצלו, ואם הוא הולך לפני ב"ד שיכפוהו לתת לו מה שחייבוהו אותו ב"ד ראשון הדין עמו. אלא כך הוא הפי', נגמר הדין כלומר שהפסיקו כבר מלשאת ולתת בדבר ודעתם לומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. וכי אמרי' לקמן ה"ד גמר דין וא"ר יהודה איש פלוני אתה זכאי וכו', הכי קאמר כשכוונתם לומר כן ולא שכבר גמרו כן. ומיהו לאו היינו משתשמע דבריהם (ואינו) [ואתה] יודע להיכן הדין נוטה דקאמר ר"ש בן מנסיא, דהתם עדיין לא עיינו בדין כפי הצורך ולא גמרו מלשאת ולתת בדבר. והיינו דקאמרי' לקמן (א"נ) [איכא בינייהו] משתשמע דבריהם.
הרי שגזל סאה של חטים טחנה [ו]אפאה. דאע"ג דקנאה בשינוי מ"מ מצוה הבאה בעבירה הוא.
וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ. איכא דמתמה והרי הכתוב משבחו כדכתיב מטרף בני עלית, דהיינו שלא הניח להרוג את יוסף. ואיכא למימר שלא נאמר המקרא אלא על מעשה תמר כשהודה, וכדמתרגמינן יהודה אתה יודוך אחיך את הודית ולא בהית[ת]א.
<h2>דף ז.</h2>
לא נאמר מקרא זה [א]לא כנגד מעשה העגל. פירש"י ז"ל דאקרא דבוצע ברך נאץ ה' קאי. ואינו נכון דלכאורה משמע דלאו שפיר עבד, אלא אקרא דתורת אמת היתה בפיהו קאי.
<h2>דף ח.</h2>
פסילנא לך לדינא. לשון התוס' נראה דהאי פסילנא וההוא דפ' בתרא דכתובות (קה:) גבי ההוא דאייתי ליה וכו' לא מן הדין הם פסולים, שאין ב"ד יכול לפסול את חבירו עליו, אלא על הדיין להרחיק את עצמו פן יטעה אחריו.
ואי לא מפיקנא ליה לרב מאונך. וניחא לי התם כשנידהו לכבודו הכא כשנידהו לכבוד שמים דהא לא ציית דינא ולכבוד שמים ודאי מנודה לתלמיד הוי מנודה לרב.
יחיד מומחה קמיבעיא ליה דאין דיני קנסות או לא, עד מאי ג' אילימא ג' הדיוטות האמר וכו' (ואמר) (ד)[ו]הן הדיוטות פסולים לדיני קנסות. יש לתמוה מאי קא מיבעיא ליה, דהא תלתא מומחין כי כתיבי בקנסות כתיבי כדכתיב אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו, ובהא כ"ע מודו. ונראה דהכי קא בעי מי אמרינן דכי היכי דבגזלות עבדי רבנן תקנתא כדאשכחן בפ' החובל (פד.) ובכמה מקומות כדי שלא תפרוץ גדר בפני הגזלנים, הם (ה"ה) [ה"נ] דעבדו רבנן תקנתא בקנסות, או דילמא די"ל שאני מילתא דאית בה חסרון כיס, (ו)[כ]לומר אם לא ישלם, ממילתא דלית בה חסרון כיס כגון קנס. וה"ה דבעי אגזלות וחבלות במתני' [אי] עבדו [בהו] רבנן תקנתא, ולא ראה זה השואל כל הסוגיא דלעיל דאקשינן בריש פרקין (ב:) אטו גזלות וחבלות לאו דיני ממונות נינהו ואסיקנא תרתי קתני ומשום דר' חנינא, ואפי' רב אחא מודה דמתני' תרתי קתני.
מוציא שם רע בג' דר"מ וחכמים אומרים מוציא ש"ר בכ"ג מפני שיש בו דיני נפשות. פירש"י ז"ל כשהבעל תובע ואומר לא מצאתי לבתך בתולים ובא להפסידה כתובתה דקים לן דבעל נאמן ולא (להרוג) [להרגה] שלא הביא עדים שזינתה, ובהא פליגי ר"מ סבר כיון דהשתא לאו אנפשות קאתי ולא דיינינן אלא בג' ולא חיישי' ללעז שמא ישמעו עדים ויבואו ויעידו שזינתה ויבואו לדון דיני נפשות כיון דהשתא [מיהא] ליתנהו, ורבנן סברי חוששין ללעז וכיון דאפשר שיבואו לדיני נפשות השתא נמי דיינינן בכ"ג. ורבא אמר דכ"ע אין חוששין ללעז, כלומר ואם מתחלה לא בא בעדים אלא שטען פתח פתוח מצאתי בהא אפילו רבנן מודו דבתלתא סגי, אלא הכא בחוששין לכבודן של ראשונים פליגי, וכשבא הבעל ואמר שיביא עדים שזינתה ואמר לסנהדרין שיזדמנו לדון דיני נפשות ואיבדור, שבא ולא מצא עדים, אם בא עכשיו לפני ג' שנשארו מאותן דיינים וא"ל שיפטרוהו מכתובתה אין להם לאותם שלשה לפוטרו בלא כלום, מאחר שהוא מעצמו זימנם מתחלה לכולם לדון לו דין אשתו, כי אף תביעה זו היתה בכלל הראשונה, וכיון שכן יש לנו לחוש לכבודן. ואקשינן עלה דרבא מדתניא תבעו ממון בג' תבעו נפשות בכ"ג.
ויש לתמוה לפי' הרב ז"ל לפי מה שפירש כשהבעל תובע היכי קתני תבעו, תבעה הו"ל למיתני, שהרי הבעל הוא שתובע את אשתו. ועוד מה שייך למימר הכא לשון תביעה, הרי הוא לא בא לתבוע אלא לפטור את עצמו מכתובה. ועוד דודאי הני ג' דתני במתני' היינו מומחים דהא בהדי אונס ומפתה ושאר קנסות קתני לה, וכיון שהוא בא לפטור עצמו מכתובה איך אנו מצריכים לפטור ג' מומחין, ולא דיינינן בבבל דין פטור כתובה. ועוד דמתני' קתני לה גבי דיני קנסות, וא"כ אין זה קנס אלא דין הוא שלא תגבה כתובה. ועוד דאין במשמעות לשון לעז אלא חשש פיסול, כדאשכחן (גיטין ה:) אתה מוציא לעז על גיטי ראשונים ועוד קשה כי חוששין ללעז מאי הוי, לידנוה השתא לדידיה בג' ולכי אתו עדים לידניה בכ"ג. ועוד שלא מצינו שם רע בשום מקום כשהוא תובע אלא כשהוא נתבע קנס.
לכן פי' ר"י ז"ל (ו)כשבא הבעל תחלה והביא עדים שזינתה והוכחשו בחקירה, כלומר שלא כיוונו באיזה יום ובאיזה שעה, ובא האב עכשיו ותובע מבעל מאה סלעים, וקא מיפלגי בחוששין ללעז, כלומר [שאם] יביא הבעל עדים אחרים שהיו שם בשעת המעשה וידעו לכוין השעה ונמצא שכן היה צריכים לכ"ג, והרואה אומר שהג' דיינים פסולים וע"כ הבעל חוזר אחר דיינים אחרים, כי הקול יצא שנמצא שם רע שאינו שם רע, ולא ידעו שחזר הבעל והביא עדים אחרים. וא"ת וגבי יוסיפו הדיינים אמאי לא חיישינן להכי שיאמרו שנמצאו הראשונים קרובים או פסולים. ואיכא למימר דהתם מאחר שאין מוסיפים אלא שנים ואין שם כפי הצורך ליכא למיחש ללעז, דודאי ידע הרואה כי לתוספת מביא אותם. אבל כאן שהוא מחזר אחר דיינים רבים יאמרו שמפני פסול הראשונים עושה. ודוקא הוכחשו אבל הוזמו א"נ הוכחשו מפי עדים כשרים (שאין לומר) [שאמרו להם] דאותו היום היה פלוני עמנו בהא כ"ע מודו דלא חיישי' ללעז, דודאי אסהדי שקרי סמך. ורבא אמר לכ"ע אין חוששין ללעז, ואם כשהוכחשו העדים לא תבע האב מאה כסף (משלם) [שישלם הבעל] אלא בפני ג' מהם אפי' רבנן מודו דאין חוששין ללעז. אלא הכא בחוששין לכבודן של ראשונים קא מפלגי, וכגון (דאכפוף) [דאכנוף] בכ"ג למידן דיני נפשות, כלומר שהביא האב עדים (והוזמו) [והזימום] לעידי הבעל ואמר שידונו לו דיני נפשות להרוג את הזוממין ודיני ממונות לשלם הבעל מאה כסף, (ואי בחר) [ואיבדור] מחמת אונס או מחמת פחד ואמר להם דונו לי דיני ממונות, כלומר שישלם הבעל מאה כסף, ורבנן סברי חיישי' לכבודן של ראשונים כיון שתבע בפניהם, (ה)[ו]עד שהדרי וכנפי אין דנין לו דיני ממונות. ואקשינן עליה דעולא מהא דקתני תבעו ממון בשלשה תבעו נפשות בכ"ג, ואמרי' בשלמא לרבא תבעו ממון תחלה בג', כלומר אם תבעו ממון תחלה שהוכחשו ולא תבעו מאה כסף בפני אותן דיינים אלא בפני ג', [דכי] הוי חייש רבא לכבודן של ראשונים (ה"ג) [היינו דוקא] כשנעשתה התביעה בפניהם שאין (לרבות) [להגבות] אותה תביעה (גם) [אם] אינן שם, אבל כאן תביעת האב אינו נעשה בפניהם אלא מעיקרא בעל תבע והשתא אב קא תבע, ולא שייך הכא למימר כבודן של ראשונים כלל. ותבעו נפשות בכ"ג, פי' אם הוזמו עדים ו[א]יכנוף למידן דיני נפשות כמימריה דרבא. ואיידי דתנא רישא תבעו קתני נמי סיפא תבעו כיון דבעל מחזר אחריה[ם] להביא[ם](ה). אלא לעולא קשיא דתבעו ממון בג' היכי משכחת להו לרבנן כיון דחייש ללעז, דלא שייך הכא למיחש לכבודן של ראשונים, דמעיקרא בעל קא תבע והושיב ב"ד [אלו בדין] והאב הביא עדים (לאיימם) [להזימם] אבל לא שאל מהם לדון [לו] לא דיני ממונות ולא דיני נפשות אלא שבא לפטור בתו, ובמעמד אחרינא בא לפני ב"ד של ג' לדון לו דין מאה כסף. ואפי' (יש באב) [ישוב אב] לדון הזוממים [כל] כמה שלא תבע הוא מאה כסף ליכא (למימר) [למיחש] לכבודן של ראשונים. וכי אמרי' לעיל דחיישינן לכבודן של ראשונים כשנאספו לדון הזוממים ואמר שידונו לו דין מאה כסף באותו מעמד (ד)כדי שלא יהא צריך לחזר אחר ב"ד של ג', וכיון שראה שנתפזרו בקש מן אותם הנשארים שהם ג' שידונו לו דין מאה כסף. ובמקום דאיכא נפשות, כלומר דאפשר דיבא לידי נפשות, כלומר נפש האשה, כגון שלא הוזמו אלא הוכחשו, בכ"ג. ורש"י ז"ל שם פי' וכל היכא דאיכא (למימר) [למיחש] לנפשות כגון בתחילת דין אפילו אין לו עדים יש לחוש שמא יתמשמשו העדים ויבואו ובעי כ"ג. ואף זה קשה דכי אמרי' ובמקום דאיכא נפשות משמע דבאותו ממון איירי, כלומר בתביעת האב דאיירי בה ברישא, ולפי פי' זה לא איירי באותה תביעה ובאותו ממון כלל. ולפירושינו האי דקאמר בא לגבות ממון מבעל לאו משום דעד השתא לא איירי בתביעת אב לבעל, אלא משום דבעי למימר ובמקום דאיכא נפשות דהיינו נפש האשה אמר ברישא בא לגבות ממון מבעל, ולעולם בתביעת האב לבעל איירי עד השתא.
<h2>דף ח:</h2>
אביי אמר דכ"ע חוששין משום לעז. תמיה לי לפי פי' רש"י מאי איכפת לן (תנא) [הכא] בכבודן של ראשונים, כיון דחיישינן ללעז ע"כ יש לנו לדון בכ"ג כיון דחיישינן ללעז, ומאי נפקא ליה מחשש כבודן של ראשונים. ונראה דאי משום חשש לעז כיון דאתא בעל ואמר לא אשכחי סהדי תו ליכא למיחש ללעז, (ב)[ד]ודאי כיון דלא אשכח סהדי ליכא סהדי, דאי איכא הוה אשכח להו, ומשום לעז ליכא ומשום כבודן של ראשונים איכא. ואיידי דקאמר חוששין משום לעז קאמר נמי חוששין לכבודן של ראשונים, אבל ה"ה דאפי' אין חוששין לכבודן של ראשונים דהא רבא דקאמר דכ"ע אין חוששין ללעז מוקי פלוגתייהו דמתני' [ב]חוששין לכבודן של ראשונים אלמא (קא) [הא] חמירא ליה טפי, אבל מ"מ חוששין ללעז, ואיצטריכא ליה למימר הכי דאי אין חוששין ללעז אין לנו לומר טעם אחר אליבא דר"מ דכיון דאין חוששין מהי תיתי דתבעי כ"ג, וכי לא בעי כ"ג ממאי דמשום טעמא אחרינא הוא לית לך לומר אלא טעמא דמאחר דאין חוששין אי אפשר להצריך כ"ג לכתחלה מטעם אחר, דכיון דבדידה עסיקינן לפי' רש"י ז"ל אי אין חוששין ללעז למה לא ידונו לו (כ"ג) [בג'] אם בא מתחלה להפסיד כתובתה, ואיזה ענין שתמצא שיבקש (שהוא) שידונו לו דיני ממונות בלבד (ואם) [והם] לא ירצו מאחר דלא חיישינן ללעז. (ולי נראה מאי הכא דמאן דאמר דיני נפשות דהכא לאו ברודף עסיקינן). ולפי פי' רבי' יעקב ז"ל אית לן לפרושי הכי דכ"ע חוששין משום לעז, כלומר אם הוכחשו העדים ובא האב לתבוע (בזימון) [בעינן] כ"ג. ואם הוזמו ובא האב ותבע לפני אותו ב"ד ממונו, אעפ"י שאין לחוש שוב ללעז, [אם] נתפזרו ובקש מהג' מהם לדון לו דיני ממונות אין דנין לו משום דחיישינן בכבודן של ראשונים. וברייתא מוקי לה כעולא, דהא עולא אליבא דרבנן ס"ל נמי חוששין משום לעז ומשום כבודן של ראשונים. והאי דקתני בברייתא (ורבא) [וחכ"א] לאו מכלל (דר"ש) [דר"מ] פליג עליה (דר"מ) ואכבודן של ראשונים, אלא הכי קאמר תבעו נפשות בעשרים ושלשה, כלומר תבעו נפשות אף על פי שהתרו בו סתם בכ"ג, כלומר אפי' דין מוציא שם רע דהיינו מאה כסף דהוי בכ"ג, ואהא פליג ר"מ (כגון) [כיון] דאתרו בה סתם [ד]הוי [כ]הכחשה לר"מ, ולפי' הבעל חייב מאה כסף ודנין בג', והכא ליכא למיחש ללעז מאחר שאלו היו שם גם הם יודעים שלא היו שם עדים שהתרו בה. [ורבנן אמרי] התראה [הוי] והיא חייבת סקילה. [וה]כי אמרי ליה לר"מ את אמרת שמוציא שם רע חייב מאה כסף כשהביא עדים שהתרו בה סתם, אנן קאמרי' דלא מחייב הוא בהכי ואין כאן אלא דיני נפשות באשה בלבד. ולפי פי' זה ה"ה דמצי למימר דכ"ע אין חוששין ללעז, אלא רבותא קא משמע לן דאע"ג דחוששין ללעז הכא ליכא למיחש.
ושאר כל חייבי מיתות שבתורה אין ממיתין אלא (העידו) [בעדה] בעדים והתראה. (הוה אמינא) [לאו דוקא] דבמסית נמי בעי כ"ג, אלא משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ובעינן עדה שופטת ועדה מצלת ובמסית ליכא למימר הכי שאין טוענין למסית כלל ואין מהפכין בזכותו להכי אמר ושאר. ואע"ג דמההוא קרא חזינן כ"ג אף (לממון) [למסית], דהא לאו מקרא אחרינא מפקי' כ"ג דמסית, מ"מ לא חלק הכתוב בדיני נפשות ומסתמא אף מסית בעי כ"ג. ועדים והתראה נמי צריך אלא שאין זה כשאר עדים והתראה, דהכא היה לו עדים אחרים, והמתרה אינו אומר לו אלא (היה אומר הניח) [היאך נניח] אלהים חיים (והעביד) [ונעבוד] עצים ואבנים.
חבר אינו צריך התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד. פי' אין צריך לומר אם הוא הורג ישראל שהכתוב אסר רציחה וחייב הרוצח מיתת ב"ד, אבל מ"מ איכא למימר זה שאתה הורג ישראל הוא כדי שלא יוכל לומר כסבור הייתי שגוי הוא. ופירש"י ז"ל דרב פפא [כ]דאביי נמי ס"ל דחוששין ללעז ולכבודן של ראשונים, וכן פי' בתוס' ז"ל.
<h2>דף ט.</h2>
כגון דאתרו ביה מלקות ולא אתרו ביה קטלא. ויש לדקדק לפי' רבי' יעקב ז"ל כיון דלא פליג [אלא] במלקות אי הוי בכ"ג או בג' לחודיה, למה ליה א(י)תרו מלקות ליפלגו בדידיה דהא קי"ל ויסרו מלקות. ועוד ק"ל דכיון דלא פליגי אלא במלקות [ב]כמה הוי (אלא לפי' בדידה) [לא לפלגו בדידיה] כלל, דהא (א"ר) [לכ"ע מ]דינא איהי לקיא וכיון דאיהי לקיא איהו לא משלם כלום, וכיון שכן בדידה בלחוד קיימי' ומוציא ש"ר הוי כפירש"י ז"ל. ונ"ל דכל הנהו אמוראי בהוזמו עידי הבעל מיירי והאב תובעו ק' כסף, ור"מ אמר דמאחר שאין העדים חייבים מיתה משלם הבעל ק' כסף על פי ג' דיינים. אבל חכמים סוברים דעדים חייבים מיתה, וכיון שכן אין דנין דין מאה כסף בג', דכיון שסופו של אב להביא כ"ג לדון את הזוממים אם ידונו דין מאה כסף יש לעז בדבר כשילך אחר עשרים לדון את הזוממין. אבל מ"מ הא קשיא דבמלקות דידיה בעי למימר דפליגי.
כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול. פי' שבא הבעל והביא עדים שזינתה (והוא) [והיה] א' מהם קרוב או פסול, ר"מ סבר כר' יוסי ואעפ"י שלא התרו בהם עדותן בטלה, והוי כמו הכחשה דאמרי' שאם הוכחשו משלם הבעל ק' כסף, וכיון שכן דינו הוא בג' שהרי אין לחוש עוד ללעז, דמאחר שהיו שם אלו הפסולין אי אפשר שתהא שם עדות קיימת. אבל רבנן סברי שאם לא התרו בהן עדותן קיימת ויש כאן דיני נפשות. והכי קאמרי רבנן לר"מ את אמרת דמוציא שם רע בג' אנן אמרי' דאין כאן דין מוציא ש"ר, כלומר דין ק' כסף, אלא כל דין דהכא בכ"ג דהיינו דין נפש האשה.
לא (באנו אלא) [בא ג'] להקל עליו וכו'. פי' אדר' שמעון קאי וקאמר לא בא ג' להקל עליו ולומר שאין נהרגין עד שיוזמו כלם דקרא כתיב והנה עד שקר העד ומשמע כל העדות, הילכך האי קרא לא איצטריך להכי אלא להחמיר עליו איצטריך, לומר שאף בו עושין דין הזמה אעפ"י שבלא עדותו היו ב' העדים מקיימים דבר, כך פירש"י ז"ל במס' מכות (ה:). ולפי פי' זה אין בין ר' עקיבא (לר"מ) [לר"ש] אלא משמעות דורשין. (וא"כ) [ואינו נראה] דר"ש פליג אנמצא א' מהם קרוב או פסול, והיינו דקאמר וקמפלגי בפלוגתא דר"י ור' [אליבא דר"ע משמע] דאליבא דר' עקיבא לחוד הוא [דקאמר] הכי. והכי משמע נמי לקמן בפ' היו בודקין (מא:) דאוקי רבא למתני' הכי ואפילו בחקירות ב' אומרים יודעים וא' אומר איני יודע עדותן קיימת כמאן דלא כר"ע, אלמא איכא תנא דפליג עליה דר"ע. וי"מ דס"ל לר"ע שאם הוזמו [שנים] מהם אעפ"י שלא הוזם הג' מקיימים בהם דין הזמה ופליג אדרשא.
<h2>דף ט:</h2>
כגון דאתכחוש בבדיקות ולא אתכחוש בחקירות. פי' לעולם אין חוששין ללעז ובאתכחוש בבדיקות פליגי דלר"מ הוי הכחשה וחייב מאה כסף ולרבנן לא הוי הכחשה, והכי אמרי ליה את אמרת מוציא שם רע בג' אנן אמרי' דמוציא ש"ר פטור והיא חייבת ונידונת בכ"ג. ואין סוגיא זו מחוורתא לפי פי' רבי' יעקב ז"ל. ועוד שהק' לומר דבשביל הכחשה דחקי' (ה"א) היה חייב מאה כסף, כי בודאי להפסידה כתובה ולאוסרה על בעלה לא בעינן דרישה וחקירה, וכיון שהיא אסורה ומפסדת כתובתה היאך ישלם הוא מאה כסף. ולא נתחוור א' מן הפירושים בכל סוגיות ההלכה וכגון דא צריכא רבה.
חזר והביא עדים הבעל והזימום לעידי האב עידי האב נהרגים ומשלמי' ממון, מאה כסף וטובת הנא[ת](ה) [כתובה], ממון לזה ונפשות לזה. וכן אמ' רבא לקמן בשמעתין דממון לזה ונפשות לזה חייב. ובפ' בן סורר ומורה (עד.) אמרי' ודילמא שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה (דאם) [ל"ש דא"ר] רודף (הוא) שהיה רודף אחר חבירו ושבר כלים בין של רודף בין של כל אדם פטור מאי טעמא מתחייב בנפשו הוא. וכן בפ' כיצד הרגל (כב:) (אף) [אוקי] ר"ל לההיא דקתני היה [עבד] כפות (נר') [כו'] בכגון [שהצית] בגופו של עבד דקים ליה בדרבא מיניה ובגדי דחד ועבדא דחד, דאלמא מיתה לזה ותשלומין לזה פטור. ובפ' אלו נערות (ל:) אמרי' רב אשי אמר בזר שאכל תרומה משלו וקרע שיראים של חבירו. וכל אלו המימרות נראות כחלוקות על מימרא דרב יוסף ורבא דהכא. וכן מפרש רש"י ז"ל (ב)[ד]פלוגתא דאמוראי (היה) [היא], שכן כתב כאן ממון לזה לבעל ונפשות לזה דנהרגים בשביל העדים דקסבר רב יוסף כי פטר רחמנא מתחייב בנפשו דפטור מן התשלומין היכא דמיתה וממון משום (הכי) [חד] קא אתו עליה. (ובתוס') [ו]בפ' אלו נערות פירש כמו כן דס"ל לרב אשי דמיתה לזה ותשלומין לזה פטור, אל[מ]א פלוגתא דאמוראי היא. ויש מי שאומר דשאני התם גבי עדים זוממין דכיון דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו יש לנו לקיים בשניהם ואין לנו לקיימו לחצאין כיון ששניהם באו מפסוק א' ויש טעם א', אבל כשהמיתה והממון משני פסוקים אמרי' מיתה לזה ותשלומין לזה פטור, ומיהו כשהמיתה והממון בחד די לנו בקיום מחצית. והתירוץ הנכון דהתם גבי תרומה כיון דמיתה בידי שמים הוא דמחייב לא שייך למימר מיתה לזה ותשלומין לזה, שכיון שאין חטא חיוב מיתה כי [אם] לשם בלבד לא אמרי' שיהיו התשלומין [לאחר], כי הכל לשם ואין ראוי לחלק בין המיתה שהיא בידו ובין התשלומין כלל. אבל הכא עיקר חיוב המיתה על חטא (האדם) [לאדם] הוא בא וזה ראוי לחלק. ובההיא דרודף שהיה רודף איכא למימר דכיון דלכל אדם ניתן להצילו בנפשו הרי הוא כאלו מתחייב [מיתה] לכל אדם ומיתה ותשלומין בחד הוא, וכן גבי עבד.
אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. פי' אינו נאמן לומר על עצמו שהוא רשע כי קרוב הוא אצל עצמו ופלגינן דיבורא. וכן אם העיד פלוני בא על אשתו נאמ[י]ן אותו (ד)[ב]מה שהוא מעיד על אותו פלוני שבא על אשת איש וחייב מיתה אבל לא נאמ[י]ן אותו עליה. ובפ' זה בורר (כה.) אמרי' בההיא עובדא דבר בייתוס ואמר לדידי אוזיף ברביתא ופסליה רבא לבר בייתוס כשיצטרף אחר עמו. ואקשינן והאמר רבא לוה ברבית פסול לעדות ומשנינן רבא לטעמיה דאמר קרוב אדם אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, [כלומר] ונאמן על אותו שהלוה ברבית ואינו נאמן על עצמו לומר שלוה ברבית. וכמו כן בפ' כיצד אשת אחיו (כה.) גבי מתני' דקתני המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו, ואקשינן בגמ' הוא לא ישא את אשתו הא לאחר תנשא ואמאי רשע הוא ואמר ר"י פלוני רבעני לאונסו הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, וכ"ת שאני עדות אשה דאק[י]לו בה רבנן והאמר רב מנשיא גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה לימא ר' מנשיא דאמר כר' יהודה, ואוקמה ר' מנשיא למתני' כרבא דאמר קרוב אדם אצל עצמו, כלומר ונאמן לומר שמת בעלה אבל אינו נאמן לומר שהוא הרגו. ואין להקשות מדגרסינן בירושלמי (פ"א דמכות ה"ז) כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים מזה רבי יוחנן אמר פסולין וריש לקיש אמר כשרים ואמר ר' אלעזר מתניתין מסייעא ליה לרבי יוחנן מה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה וכו', דאלמא הלכה כרבי יוחנן דלא פלגינן דיבורא. דכי פלגינן דיבורא דוקא כשהשני מעיד על עצמו ועל אחר, כגון הכא דאמר פלוני רבעני לרצוני שהוא מעיד שהוא ואותו אחר חייבים מיתה ממעשה אחד, וכן בלוה בריבית שהוא מעיד שהוא ואותו אחר פסולים מפני מעשה אחד, וכן בההיא דיבמות שהוא מעיד על אותו שמת בענין שהוא פסול לעדות, ובכל אלו יש לחלק הדבור ואין ראוי לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, לפי [ש]מה שמעיד על עצמו אין שם עדות חל עליו ואינו עדות. ודמי למאי דאמרי' בפ' כיצד העדים (ו.) יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר, כלומר אין לומר על הורג ורובע שיצילו לפי שיקום דבר כתיב ו[ב]מקיימי דבר הכתוב מדבר, ואינו נקרא עדים ולא מקיימי דבר. כך השיב הרב אב ב"ד לאשר שאלוהו על זה. וראיה לדבר מדאמרי' הכא גבי פלוני בא על אשתי מאי קמ"ל דפלגינן דיבורא [וכו'], וכי אשמועי' הכא השתא דפסול (ל)אדם לעדות אשתו, אלא (ה"ה) [ה"ק] מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרי', לפי שאין עליו אפי' שם עדות פסול לפיכך פלגינן דיבורא ולא אמרינן דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לפי שמה שמעיד על עצמו אינו עדות. אצל אשתו לא אמרי', אלא אמרינן דהוי כעד קרוב ולא יהיה נאמן אפי' לגבי הבועל משום דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, קמ"ל דאף באשתו אמרי' דלא מיקרי עד כלל משום דאשתו כגופו דמי, וזה ראיה לפי' שכתבתי. אבל הרב ז"ל הביא ראיה אחרת לדבריו שאמ' בפ' חזקת הבתים (מב:) השותפין מעידין זה לזה ואקשי' ואמאי נוגעין בעדותן נינהו ומשני דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו, ולא פסלי' ליה משום תחלתו בפסלות וסופו בכשרות, אלמא משום דלא שייך על[י]ה שם פסול עד (כשהיא) [כשהוא] בעל דבר (היא וכשתסלק עצמה) [הוא וכשמסלק עצמו נעשה] עד תחלה. וראיה זו שהביא אינה נכונה אעפ"י שכתב כן הרב ז"ל, משום דהתם ה"ה אם היתה השדה של קרוב א' ונסתלק ממנה אותו קרוב שזה יכול להעיד על אותו שדה, והטעם לפי שאין אדם מעיד לשדה אלא לבעל השדה הוא מעיד, (ולפי) [ולמי] שהוא (עושה) [עכשיו] בעל השדה אינו אסור להעיד לו עכשיו ולא היה פסול לו לעולם, ותו לא מידי. ורש"י ז"ל פי' אצל אשתו לא אמרי', והואיל ומהימן אההיא דיבורא למקטליה לחבריה לקטלוה נמי לדידה, קמ"ל. וכן גבי פלוני רבע שורי מי אמרי' אדם קרוב אצל ממונו ופלגינן דיבורא ליהמניה לחבריה ולא אשור או דילמא לא אמרי' [לענין] פלגינן דיבורא אדם קרוב אצל ממונו אע"ג דפלגי' לה לעיל אצל עצמו מאי וכו'. הדר פשטה לא אמרי' לענין פלגי' דיבורא אדם קרוב אצל ממונו והשור יסקל, פי' רבי' יעקב ז"ל. לאו מילתא היא אלא כדכתיבנא, וכיון דלא אמרי' אדם קרוב אצל ממונו אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא מהימן אפי' (ה)[א]רובע.
<h2>דף י.</h2>
ותיפוק ליה משום לא תענה. א"ל ואי לאו והיה אם בן הכות הרשע מלא תענה היכי גמרינן (מקצת) [מלקות] והא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו, כדאמרי' (שבת קנד.) [ב]מחמר אחר בהמתו בשבת שהוא פטור משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו, ובדוכתי טובא אשכחן נמי דאמרי' הכי. ומשמע דאליבא דר' ישמעאל דאמר (מכות יג:) לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו פי', ואיהו נמי פריך אליביה. וה"ה דמצי לאקשויי למ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו מאי איכא למימר, דהא אשכחן מאן דס"ל הכי. (ומ"ל) [וא"ל] דלמאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו מוקי ליה לקרא דלא תענה לאזהרת עדים זוממין שלא ענש אלא א"כ הזהיר. ואף יש מקשי' כאן למה לא תירץ לו כן שהרי בפ' כיצד העדים (ה:) אקשינן ורבנן האי לא תענה מאי דרשי ביה (מצי למימר) [מיבע"ל ל]אזהרה לעדים זוממין שלא ענש אלא א"כ הזהיר, ושם ראוי (להצריך) [להאריך].
מלקות במקום מיתה (עומדים) [עומדת]. ובפ' כיצד העדים (ה.) גבי מתני' דקתני משלשין בממון ואין משלשין במכות ופי' רבא טעמא דמתני' משום דבעי' כאשר זמם [וליכא], ואין להקשות אמאי לא אמר התם נמי משום דמלקות במקום מיתה עומדת, משום דהאי טעמא לית להו לרבנן ור' ישמעאל לחוד הוא דס"ל הכי. ועוד אפי' תימא מלקות במקום מיתה עומדת אין דנין אפשר משאי אפשר.
<h2>דף י:</h2>
אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים. פי' כיון שלא נראה בזמנו אינו תלוי בדעת ב"ד ואינו צריך קדוש מפני שממילא הוא מקודש, וקדוש שמים הוא, שאין החדש יכול לדחות עוד. אבל [אם נראה] ביום שלשים יכולים לקדשו, מפני שהדבר תלוי בדעתם שאם יקדשו מקודש ואם לאו אינו מקודש, כדאמר בפ' אם אינן מכירין (כה.) אשר תקראו אותם במועדם אפי' שוגגין ואפי' אנוסין ואפי' מוטעין.
שנים אומרים לישב וא' אומר שלא לישב מוסיפין עליהם עוד שנים. ה"ה נמי אם אמרו שלשתם לישב, והחמשה צריכין שאין גומרין העיבור מיד בלא תוספ' שנים, דהא מקראי נפקא לקמן ג' ה' ז'. אלא כך יש לפרש אם באו שלשה או רובן ואמרו שצריך לישב מוסיפין עוד שנים, ואם כל הה' או רובן אמרו (צריכים) [צריכה] מוסיפין עוד שנים.
ג' כנגד שומרי הסף ה' מרואי פני המלך. פרש"י ז"ל ג' שומרי הסף בצדקיהו גבי גלות נבוזראדן (מלכים ב' פכ"ה), והתם נמי משכחת ה' מרואי פני המלך ובאחשורוש אשכחן (שמונה) [שבעה] שרי פרס ומדי. ואינו נראה דמה ענין אחשורוש אצל סנהדרין. ונ"ל דהאי ז' היינו הנהו דספר ירמיה (פ' נ"ב) דהתם כתיב ושבעה אנשים מרואי פני המלך. ובתחלה היו ה' ולבסוף הוסיף (עליו) [עליהן] עוד שנים, כמו שאמר — מוסיפין בעיבור החדש.
<h2>דף יא.</h2>
שב בני שב ראויות כל השנים כלן להתעבר על ידך. זה שאמר ליה שב לפי שלא (יצא) [רצה] לעבר ו[ל]הוציאו מן העליה משום כיסופא, ולא (עיברנ') [עיברוה] בכל אותו היום, וכן נראה בגמ' דבני מערבא (פ"א ה"ב). (א"נ) [וא"ל] שיצא הוא ועברו השנה, (ומצאו) [דנמצאת] שהיתה מעוברת (כ)[ב]שאינם מזומנים לה. ויש לתמוה א"כ (א"ה) [היה אומר השכימו ז' לעליה] ופ' ופ' יעלו, כשמצאן שמונה איך אמר מי הוא זה שעלה שלא ברשות ירד, ואיך אמר שמואל אני הוא והוא לא היה, והלא (כ"ג) [ר"ג] הזמינו מבערב והיה לו לדעת מי הוא. ואם לא היה אומר (שלא הסכימו) [אלא השכימו] שבעה [ל]עליה, אין זה מזומנים [לה] מאחר שלא פירש פלוני ופ'. ועוד שאם לא יאמר כן היאך אמר מי הוא זה שעלה שלא ברשות. [וי"ל שר"ג היה יודע מי עלה שלא ברשות] אבל לא [היו] (בדין) [הדיינים] יודעים, מפני שלא היה מזמן אותם במעמד א' כדי שלא יתביישו אותם שלא היו מזומנים, אלא כל א' וא' היה מזמן (ב)לבד. וכשאמר מי הוא זה שעלה שלא ברשות ירד לא רצה לומר [לו] כן בפי' כדי שלא יתבייש יותר. ולכן עמד שמואל ואמר שהוא הוא. ואעפ"י שאומר מעשה (ד)[ב]ר"ג דאמר השכימו לעליה דמשמע שכלן היו במעמד א', לאו דוקא, כנ"ל.
משכניה בן יחיאל. פי' שלא נשא נכרית, שהרי בחשבון אנשי (עולם) [עילם] שהושיבו נשים נכריות (עזרא י') לא קחשיב ליה.
אין מעברין את השנה אלא א"כ היתה צריכה מפני (האביב) [הדרכים]. לאו משום (הכי) [הני] דוקא, דהא על אביב ועל התקופה [נמי]. אלא ה"ק אין לב"ד לעבר השנה מדעתם בדבר שאין מצווין מן התורה אלא על הדרכים, אבל הני דלקמן מצוה לעבר.
ועל גליות ישראל שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו. דוקא גליות ישראל שהם חוצה לארץ, אבל בשביל אותן שבארץ ישראל אין צורך לעבר לפי שאין בכל ארץ ישראל מקום רחוק מירושלים יותר ממהלך ט"ו יום, כדאשכחן בשאלת גשמים (תענית י.) דקאמר ר"ג שאין שואלין עד ט"ו לאחר החג כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת.
ועדיין לא הגיעו לאו דוקא, אלא ה"ק עדיין לא הגיעו ולא יוכלו להגיע אם לא (עיבר) [יעברו] השנה.
<h2>דף יא:</h2>
על ג' סימנים מעברין את השנה על האביב ועל התקופה. נפקא לן לקמן מקראי דמעברין עליהן. ותמיה לי דכיון דמן התורה הוא למה לא מעברין על אחד מהם. וא"ת מפני שהאביב ופירות האילן עשויין להשתנות ואפשר (שיעשו) [שיטעו] ב"ד באומד שלהם, תקופה מאי איכא למימר, דהא לא משתניא כלל. ורשב"ג הוא (דפריך) [דפליג] בתקופה, אבל ת"ק אף בתקופה אמר דאין מעברין וצ"ע.
ועל פירות האילן. פירש"י אם מתאחר בישולם יותר מזמן עצרת שבעצרת זמן הבאת בכורים הוא דכתיב וביום הבכורים ואם לא יביאם בבואו לרגל צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת. ונראה (מפי הר"י) [מפירש"י] ז"ל שאין חייבים לעבר את השנה מן התורה על פירות האילן ומשום טורח בעלים נגעו בה, וא"כ לא הו"ל לתנא למתנייה בהדי הנך שהם מן התורה. ונראה כי מן התורה יש לעבר השנה על פירות האילן, שהרי הכתוב קורא אותו יום הבכורים אלמא בעינן שיהא באותו יום הבאת בכורים. ואם תמצי לומר שאין הכתוב קורא אותו יום הביכורים אלא מפני ששתי הלחם מקריבין בו [ו]הן (מונין) [מתירין] את החדש למנחות, והם בכורי תקרובת החדש, מ"מ כיון שכל ישראל יהיו צריכין לשוב ולהביא ביכורים לטורח רבים חששו ומעברי' השנה בשבילן. ולא שנאה עם אותן שלמעלה שהן רשות מפני שאין הענין דומה. ועוד דאפשר שהחמיר עליה כאלו היה מן התורה. ולא הוצרך לומר שמעברין על החטים, כלומר אם אינן ראויין בעצרת להביא שתי הלחם, לפי שכיון שמעברין (את) [על] האביב הרי עצרת מתקנא ממילא.
או דילמא על התקופה מעברין. פירש"י ז"ל מפני שעבורה מן התורה. ואינו נכון דודאי דאף האביב מן התורה, (ואם) [וגם] הר"י ז"ל פי' כן (ב)[ד]קרא כתיב את חדש האביב. והתוס' פי' (התם) [הטעם] לפי שאביב ופירות האילן עשויין להשתנות ופעמים שאינו אומד יפה, אבל התקופה אינה משתנית כי בחשבון היא תלויה ואין לטעות.
<h2>דף יב.</h2>
אמור מעתה ראויה היתה שנה להתעבר ומפני מה לא עיברה אלישע מפני שהיתה שנת בצורת. איכא לעיוני ודילמא האי דלא עיברה משום דעל א' אין מעברין. ויש מי שאומר דמסתמא כיון שהיה (בא' יותר) [באיחור] גדול ואחרו על ידי הקרקע כ"כ אף פירות האילן אחרו יותר מן הראוי, ודוחק הוא. ויש מי שהשיב דקרא קא דייק מה בא ללמדנו בלחם ביכורים, ומה לנו אם היה חדש או ישן, אלא זה בא ללמדנו שראויה היתה אותה שנה להתעבר ומפני היוקר לא עיברה אלישע.
אין מעברין השנה לפני ראש השנה. יש לדקדק דפשיטא היא, דהא על א' אין מעברין, [ו]כיון [שכן] (ש)אין לעבר (את) [על] התקופה, דהא אין אנו יודעין מה יהיה ענין פירות האילן (והא אביב) [והאביב] והגולות והדרכים וכל אותם שאמרנו למעלה כדי שנעבר השנה בשבילן, [ו]דקאמרי' אבל מפני הדחק מעברין אותה אחר ראש השנה מיד והא לא אפשר כדפרישנא. ותו מפני דוחק אמאי אין מעברין קודם ראש השנה ומאי איכא בין קודם לאחר ראש השנה. ואפשר כי זה העיבור לא היה כי אם משום התקנה, ועל מנת שיהיה א' משאר הסימנים מתאחר. וזה שאין מעברין השנה לפני ראש השנה אפשר דבשביל שלא (ישתנה) [ישתכח] הוא.
(וכשאין) [ובשאין] מעברין אלא אדר, יש מי שפירש שאי אפשר לעבר חדש אחר, שאם נעבר [חדש] אייר נמצא שיש בין פסח לעצרת יותר מנ' יום. ואם נעבר חדש אחר מחדשי הקיץ נמצא שלא יהיה תשרי חדש שביעי. ואם נעבר א' מחדש[י] החורף לא יהיה אדר חדש י"ב. ויש מי שאומר מצינו חדש מתעבר ושנה מתעברת מה חדש אינו מתעבר אלא בסופו אף שנה אינה מתעברת אלא בסופה. (וא"כ) [וא"נ] מאחר שאין השנה מתעברת על התקופה לבדה אם אין אחד מהסימנים האמורים למעלה מצטרפים (נימא) [נמי], אי אפשר לדעת עיקר הדבר כי אם בחודש אדר, ואיך יעשה אייר או טבת ב"פ ואפשר שלא תהיה שנה צריכה להתעבר ונמצא עושין אותו שלא כדין. אבל בחדש אדר הם עומדים על בירור עניני השנה לכן בו יש לעבר.
אין מעברין את השנה משנה לחברתה. פירש"י ז"ל אם שנה הבאה צריכה להתעבר אין מעברין שנה זו מפני צורכי שנה זו אלא (אם) [ה]צריכה להתעבר תתעבר. ויש לתמוה פשיטא שהרי אי אפשר לנו לדעת אם תהיה צריכה להתעבר, כיון שאין מעברין על התקופ' לבדה וכדברי רבן [שמעון בן] גמליאל לעיל (יא:). ויש מי שמפרש אם שנה זו צריכה להתעבר מפני האביב ושנה הבאה צריכה מפני התקופה אין מצטרף סימן שנה זו עם סימן שנה הבאה.
<h2>דף יב:</h2>
עיברוה מאי אמר עולא אין מקדשין. וכתב רש"י ז"ל אין מקדשין את החדש לומר מקודש לאדר שני דכיון דראוי לקבוע ניסן קרינן ביה זה ניסן ואין אחר ניסן אלא שותקים וכי מטי ריש ירחא אחרינא מקדשינן ליה לניסן. זה כתב רש"י ז"ל ואינו נראה מזה, דמה תקנה יש בשתיקה (זה) [זו] למה עשו חדש אחר ניסן לבד מאותו הראוי. ונראה כפי' התוספות ז"ל שפי' עיברוה מאי אמר עולא אין מקדשין אותו, כלומר שותקים כל אותו יום שאין אומרים מקודש החדש ויהא חדש אדר מעובר, ולמחר (בערב יום טוב א') מקדשין אותו משום אדר שני, או ממילא יהיה מקודש כיון שהם עברו את (השנה) [החדש], וכיון שעושים כן לא קרינן ביה הואיל וראוי לקבוע ניסן שהרי (אנן) אין ראוי לקבעו שהרי חדש מעובר הוא. אבל (אין) [אם] קדשו לשום אדר שני וגלו דעתם שיום [ל'] מחדש שיבא הוא (ו)קרינן ביה זה ניסן ואין אחר ניסן.
לדידך דאמרת מעובר ומקודש מכדי [מ]פוריא. איכא לעיוני ולדידיה מי ניחא, והא אף איהו מודה שאם שתקו ולא קדשו באותו יום, א"נ אם עברוהו באדר (דנר') שהוא מעובר, ואמאי והא אתי לזלזל, ומשמע דלדידך לאו דוקא.
<h2>דף יג.</h2>
אי קסברי יום תקופה גומר בלאו הכי נמי לא למאן דאמר כוליה חג איכא ולא למאן דאמר מקצת חג איכא. הכי נמי דמצי למימר ליה לעולם יום תקופה גומר, וה"ק אא"כ היתה חסרה רובה של חדש, כלומר חסרון המנין, שאעפ"י שנפלה ביום (שבעה) [ששה] עשר אין מונין אלא [מ]י"ז בלבד ואילך. ולא מצי למימר דלשון חסרון משמע לגמרי, כלומר שעדיין לא נגלה, דהא לקמן אקשי' ר' שמעון היינו ת"ק ומשני יום תקופה גומר ויום תקופה מתחיל איכא בינייהו ולא מסיימי, ואמאי לא מסיימי והא ת"ק (אי אמרת בשלמא) [אא"כ] היתה תקופה חסרה רובה של חדש קאמר, אלא לאו ש"מ לא שנא. ומיהו במתני' דלקמן אמר ר' [יהודה] שתים ידות דחדש עשרים יום ואע"ג דנפלה לו בכ"א וס"ל יום תקופה גומר, האי קרא חסר[ה](א) בהכי והאי לא קרי ליה.
<h2>דף יג:</h2>
אחרים בניסן קיימי דכתיב שמור את חדש האביב. ופירש"י ז"ל (שהיה) [שיהא] ניסן של חמה נמשך בתוך ימי (חדש) [חידוש] הלבנה וכמה הם ימי חידוש[ה] י"ד יום ומכאן ואילך היא ישנה, לפיכך כשנפלה בט"ו מעברין את השנה לפי שאין תקופת ניסן באה בתוך חידוש החדש. ואין זה הפי' נראה דא"כ לקמן כי פריך (ומשני) [ומשום] חד יומא (א)[נ]יקום ונעבריה לשתא, לימא ליה קסברי יום תקופה גומר ואפי' שנפלה בי"ד צריכה יום א' לעבר, (ו)[ד]לא מנינן תקופ[ה](ת) חדש'(ים) אלא מט"ו ואילך, והילכך כשהתקופה חסרה יום י"ד חסרון גמור ואין התקופה החדשה נכנס בו עד יום ט"ו צריכה השנה להתעבר, לפי ששני ימים אנו צריכים לתוספת ואין הדבר מתקנה במלוי חדש א'. לפיכך נר' לפרש ביום ט"ו צריכין אנן ל' יום לתוספת יום א', ומ["]ה מק' ומשום חד יומא (ת)[נ]יקום [ונעבריה לשתא] (ו)[נ]מלייא לאדר ותכנס התקופה בי"ד, ואעפ"י שיום תקופה גומר כיון שמנין החדש'(ים) מתחיל מיום ט"ו די[י]נו בכך.
(והיאך) [והאיך] קושיא דמק' (מ)[ל]אחרים למלייה לאדר, מקשו בה רבנן מאי שנא לאחרים דמקשה הכי ומאי שנא להני תנאי דלעיל דלא מקשה. ורש"י ז"ל כתב בכלל דבריו טעמו של דבר, ואמר ליעבריה לאלול ולדחיה למועד חד יומא ואיכא לר' יהודה כוליה חג ולר' יוסי מקצת חג כדפרכי' לקמן גבי תקופת ניסן ליעבריה לאדר לא אפשר משום דלא מיקלע לך תשרי ביומא דחזי, דהא מעיקרא מסדרי' לירחי דסיתוא כי היכי דלא ליקבע תשרי [באד"ו] משום [דאתו] תרי שבי בהדי הדדי ומשום שביעי של ערבה [דלא ליקלע] בשבת וכדאמרי' התם (ר"ה יט:) מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר דלא איצטריך דמעיקרא מסדרינן לירחי דלא ליקלע (באדר) [באד"ו], ואי ניצטריך לעבורי (מיקלקלא ראש השנה) וכדאמרי' בראש השנה (שם) ובמס' סוכה (מג:) נמי גבי שביעי של ערבה אמרינן לא מקלע בשבת אלמא אנן הוא דמעיינינן במילתא מעיקרא ומסדרי' לירחי כי היכי דלא ליקלע [באד"ו], הילכך כיון דיום שלשים של אלול מיקלע בג' או בה' או בז' אי דחית ליה חד יומא בין על ידי עיבור אלול בין ע"י עיבור חדש אחר מיקלע ר"ה [באד"ו]. ואי מיקלע בשני בשבת דאפשר למדחייה למחר הואיל וברוב שנים לא שכיח [לא] פרכינן. ולעבריה תרי ירחי ולדחייה תרי יומי לא אפשר דקיי"ל במס' ערכין (ח:) דלא נראה לחכמים לעבר [ח'] חדשים בשנה אלא א"כ היתה שנה שלפניה מעוברת וכיון דבסדר חדשים א' מלא וא' חסר מיקלע לן תקופה ביום י"ז לר"י או בכ"ב לר' יוסי אי מעברין עוד תרי ירחי הוו להו ח' מעוברין הילכך מעברין את השנה. זה כתב למעלה (יג. ד"ה חג). וכאן (ד"ה וליעברה) כתב וליעבריה לאדר ולדחייה לפסח חד יומא וא"נ מיקלע פסח בבד"ו לא איכפת לן דהא דלא עבדי' פסח בבד"ו טעמא משום תשרי הוא והיכא דלא אפשר מוטב דלעבריה לאדר וליקלע בבד"ו ונעביד בקייטא חד ירחא חסר טפי מכסדרן ונהדר תשרי בדוכתיה ביום הגון ולא נעבריה לשתא למדחינהו [לכלהו מועדות חדש שלם]. ויש מי שפי' דכי אקשינן למלייה לאדר אליבא דכולהו מקשה, ואליבא דכולהו מתרצינן בגמ' מלמעלה למטה קא חשיב, דלכולהו אין מעברין את השנה אלא כשהיתה התקופה חסרה ב' ימים על הראוי, [ו]לבד"ו ולאד"ו לא חיישינן כלל כדאמר בפ' אלו קשרים (קיג.) עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת שנקרבים ביום הכפורים. ואינו נכון דהרי בפ' החליל (נד:) מוקמי' לה לההיא אליבא דאחרים דס"ל אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד. ולפיכך נראה דמקשה לאחרים בלבד דלא חיישי(נן) לא לאד"ו ולא לבד"ו, אבל להני תנאי דחיישי לאד"ו ולבד"ו לא פריך, ולא היה צריך ר"ש[י] לומר ונעביד חד ירחא דקייטא חסר טפי מכסדרן, דהא כולהו (ירחי חסר דקייטא) לא איכפת לן אליבא דאחרים כלל. והק' הרב אב ב"ד היכי מקשה אליבא דאחרים ונעבריה לאדר דהא אחרים סברי אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד ואם היתה שנה מעוברת וכו'. ותימא דבמס' ערכין (ט:) מקשה על אחרים דאמרי אין בין עצרת וכו' והא איכא גמר השנה לתלתי[ן] שנין ותירץ כיון דלא הוי ברוב שנים לא [חשיב], וה"נ איכא (למיחש) [למימר] כיון דלא שכיח לעבר (שנה) [חודש] (ד)מפני התקופה לא חשיב.
יכול זקני השוק. אע"ג דבריש פ' מצות חליצה (קא.) [מרבי'] דהדיוטות כשרים מדכת' רחמנא לעיני למעוטי (מומחין) [סומין כו'] כשם שב"ד מנוקים בצדק כך מנוקים מכל מום [כו'], ומשמע דאי לא כתב רחמנא לעיני הו"א ד(ב)מומחין בעי' והכא איצטריך לאוכוחי (בקרא) [מקרא] דמומחין בעינן. איכא למימר דשאני התם דכתיב ועלתה יבמתו השערה דהיינו סנהדרין, ולהכי איצטריך לעיני לרבויי הדיוטות, אבל היכא דליכא (דה"נ) [כה"ג] לא צריכינן לרבויי הדיוטות דמסתמא בהדיוטות סגי. ולי נראה דהתם כי איצטריך קרא לאתויי הדיוטות ה"ה דאפי' לא כתב השערה, וכי מרבי התם רבנן הדיוטות (שזקני העיר) [מזקני עירו משום] דהוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט [אחר מיעוט אלא לרבות]. והכא כי איצטריך יכול זקני השוק לאו לאפוקי דלא בעי' מומחין, דודאי מומחין בעינן, וזקני השוק אין הדיוטות אלא מומחין הם אלא שאינם מסנהדרין ואינם מופלגים בחכמה כמותם, לפיכך הוציאם הכתוב בפי' ואמר זקני (השערה) [העדה] שהם מסנהדרין.
יכול קטני עדה ת"ל העדה מיוחדים שבעדה. וקטנים שבעדה היינו סנהדרי קטנה, כדמוכח לקמן (יד.) דקאמר אליבא דר' שמעון ואי כתב רחמנא זקניך הו"א סנהדרי קטנה כתב רחמנא שופטיך מיוחדים שבשופטיך. ואע"ג דסנהדרי קטנה מומחין, אפ"ה כיון שאין מופלגין שבמומחין פסל הכתוב לדבר, וכ"ש מומחין שאינם אפי' מסנהדרי קטנה ואינם מופלגים כמותם שאעפ"י שהם מומחים הם פסולים לדבר, ותו לא מידי.
<h2>דף יד:</h2>
מתני' דלא כר' אליעזר. איכא דמתמה היכא פשיטא דמתני' דלא כר' אליעזר משום דר' אליעזר בעי (לה בהא) [מלך וכה"ג], דמתני' קתני (להו) אין מוסיפין על העיר ולא קתני מלך ונביא, ובפ' ידיעות הטומאה (יד.) [תני] שאין מוסיפין על העיר ועל העזרה אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של ע"א. ומשני דהא לא קשיא, דגבי תוספת עיר ועזרות אע"ג דלא קתני במתני' (ד)מלך ונביא לא מוכחא מילתא דלא חייש להו תנא במתני' כיון דקתני להו במקום אחר. אבל גבי (מכירה) [מדידה] לא אשכחן בשום מקום מלך וכהן גדול, והילכך איכא לאוכוחי (ב)[ד]מתני' דלא (ברצונם) [כראב"י]. וק"ל דהא במתני' קתני אין מוציאין למלחמה ולא קתני מלך אורים ותומים ויועץ, ואע"ג דבפרק כ"ג (כ:) אשכחן דקתני גבי מעלת מלך מוציא למלחמת הרשות ע"פ ב"ד של ע"א, מ"מ אורים ותומים ויועץ לא אשכחן בשום מקום, וחזינן בהדיא בגמ' (טז.) (איבעיא) [דבעי'] להו. ושמא האי דלא חשיב במתני' מפני שלא היו בבית שני אורים ותומים והיו עושים מלחמה בלא אורים ותומים ועל פי ב"ד ועל פי המלך.
מצאן אבית פגי. פירש"י ז"ל מצאן זקן ממרא לסנהדרין חוץ ללשכת הגזית שהיתה בהר הבית. ובפ' היו בודקין (מא.) בהדיא דתניא ארבעים שנה קודם חרבן הבית גלתה סנהדרין וישבה בחנות, פי' דר"ל דחנות מקום היה בירושלים כמו שפירש"י ז"ל. וכמו שמוכיח בפ' יום טוב של ראש השנה (לא.) בסדר חשבון עשר גליות שגלתה סנהדרין דקא חשיב מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים. ואמרי' בפ' היו בודקין דמשגלו לחנות לא דנו דיני נפשות, כל שכן כשגלו לירושלים, דלא מקרי מקום אשר יבחר לגבי דיני נפשות אלא לשכת הגזית בלבד. ויש לתמוה מ"ש דלענין אכילת מעשר שני וקדשים קלים ונטע רבעי מיקרייא ירושלים במקום אשר יבחר ולענין סנהדרין לא מיקרייא מקום אשר יבחר אלא לשכת הגזית בלבד שהרי חנות וכו'. ונראה כי גמרא גמיר לה דלגבי מקום סנהדרין לא מיקרי מקום אשר יבחר אלא לשכת הגזית בלבד, לפי שחציה בקדש וחציה בחול והם סמוכים למחנה שכינה. והכי משמע בזבחים בפ' איזהו מקומן (נד:) דגרסי' התם כתיב וקמת ועלית אל המקום מלמד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות [ובה"מ] גבוה מ[כל] ארץ ישראל אמרי ניחזי (כותתא) [דוכתא] היכא ני(נ)הו [כו'] סבור (למדנו דאין שניהם) [למבנייה בעין עיטם] אמרי מוטב (למתביה) [ליתתי ביה] פורתא דכתיב ובין כתפיו שכן, איכא דאמרי מסנהדרין בחלק יהודה ושכינה בחלק בנימין וסברי אי בני ליה התם אתפליג ליה טובא. אלמא בעי' שתהא סנהדרין קרובה למחנה שכינה. ולפיכך כשגלתה מאותו מקום לא דנו דיני נפשות.
דנפיק כמה אילימא דנפיק פלגא ודילמא הנך דבגוואי ס"ל כוותיה. פי' ואפי' נפיק רובייהו איכא למימר דהנך דגוואי כוותיה ס"ל, דאע"ג דאי הוו כלהו בלשכת הגזית ואפלוג סנהדרין אזלי' בתר רובא, (ו)התם משום דאית לן למיזל אחרי רבים ורבים הא אשכחו דטעמא דידהו (ו)לית ביה (משארה) [מששא]. אבל בשאין כלם בבת אחת במקום אחד איכא למימר הנך דבגוואי כוותיה ס"ל, והני אפשר דאי חזו טעמייהו דהוו משגחו ביה. ומדלא מוקי לה כשהמרה על אותם שבחוץ וחזר והמרה על אותם שבפנים ש"מ שאין המראתו המראה עד שיהיו כולם במקום אחד. ויש מפרשים (עליהם הטעמי') [על ידי הדיינים] כלם צריך לומר (לא) [לו] טועה אתה.
נטע רבעי ומעשר שני דאין דמיו ידועים. נראה לכאורה שאין דמיו ידועים לא קאי אנטע רבעי מדלא קתני דמיהם ידועים. ויש לתמוה מאי שנא בנטע רבעי דלא קתני אין דמיו ידועים כמו מעשר שני. ויש מי שאומר משום דנטע רבעי מפני שהוא תאב לאכול מפירות האילן שלא אכל מעולם הם שוים לו יותר משאר בני אדם, ולעולם אין דמיו ידועים. ונראה לפי' זה כי הג' השנויים במתניתין אינן ג' לקוחות כמו אותן הג' השנויים במעשר, שכיון שהוא צריך ליתן בהם יותר משאר בני אדם אין לשום אותו בג' לקוחות, ואם אין מעשר [שני] ונטע רבעי שוים בג' שאין הג' השנויים בזה כמו הג' השנויים בזה הו"ל למתני שלשה שלשה למה ערבינהו. ורש"י ז"ל כתב בפירוש המשנה (לעיל ב.) שאין דמיהם ידועים, דאתרוייהו קאי. וצ"ע.
פודין אותו בג' לקוחות ולא בג' שאין לקוחות. פירש"י ז"ל סוחרים בקיאים בשומא. וי"א שאלו כן לא היה לו לומר לקוחות אלא תגרים או סוחרים ולא לקוחות דמשמע שרוצים לקנות, ועוד מדבעי ר' ירמי' ג' מטילין לתוך כיס אחד מאי, מי אמרי' קנוניא קעביד או לא, וכן משמע מדקאמר פודין מעשר שני ולא קאמר שמין. ואפשר לומר כי אף רש"י ז"ל מודה בג' לקוחות היינו בג' בני אדם שרוצים ליקח, מיהו צריך שיהיו אותן סוחרים בקיאין בשומא לשיכירו ערך המקח, כי כשאינן סוחרים ואינן מכירין ערך המקח אפשר לומר שאף אותו שרוצה ליתן יותר מכלן אינו [נותן] בשויו, כנ"ל.
<h2>דף טו.</h2>
אדם יודע שאין ערך לכלי, ומשום הכי נותן דמיו, מסתברא הוא כר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ותימא הוא דבפ' השולח (לח:) אתמר נמי המקדיש עבדו יצא לחירות מ"ט גופיה לא קדוש לדמי לא קאמר דליהוי עם קדוש קאמר, ומותבי' עלה דקתני המקדיש עבדו [כו'] ומוקי לה הא כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, אלמא רב לאו כר"מ ס"ל והכא משמע דס"ל כר"מ. ואיכא מאן דאמר דתרי אמוראי נינהו אליבא דרב והכא רב גידל והתם רבא. ואיכא מאן דס"ל דהכא לדברי ר"מ קאמר כדמוקי לה למתני' כר"מ. ותימא הוא א"כ הו"ל למימ' לדברי ר"מ.
מ"מ אע"ג דתנא הקדשות תנא ערכין, דהתם גופיה הקדש ופודה אותו אבל הכא אינו כך, ובתרי גווני הקדש נינהו.
המתפיס מטלטלין לערכין. פירש"י ז"ל (ו)[ש]אומר ערכי עלי ונתחייב ערך הקצוב בתורה לפי שניו והיו לו מטלטלין ואמר הרי אלו [ל]ערכי וחלה עליהם קדושה ובא לפדותן צריך ג' להוציאן מיד הקדש. ויש לתמוה א"כ למה צריך ג' כיון שערכו קצוב בתורה והוא התפיס אותם המטלטלין לאותו ערך ועכשיו בא להוציאן ג' אלו למה, (יהיה) [והא] ערכו קצוב בתורה (ויקח מטלטלין להקדש בכדי דמי ערכו צריך ג' שישומו ששוה מה שיכנס בבגד. עלי ולא היה לו מעות דאי לא כניס מטלטלי להקדש). וי"מ דמתפיס מטלטלין לערכו שאמר ערכי עלי ולא היה לו מעות ובא להכניס מטלטלין להקדש בכדי דמי ערכו, צריך שלשה שישומו ששוה מה שיכניס כנגד הערך. וכפי"ז [הפי'] אני תמיה א"כ היינו דר' אבהו ומה לי בא כהן לגבות ומה לי הכניסם הוא מאליו. [ו]נראה כי הוא הקדיש אותו לערכו, והם צריכים לשום אם הוא צריך ליתן כלי אחר [או די] באותו כלי ראשון (שהכניס) שהתפיס.
עשרה כהנים כתיבי בפרשה זו א' לגופיה. יש לתמוה כי בכל מקום שמצינו מיעוט אחר מיעוט אמרי' דאין מיעוט אחר מיעוט [וכו'] ואפי' הראשון אמרי' דלאו דוקא כהן אלא ה"ה ישראל. ולדברי המקשה יש לדקדק כמו כן, שהוא מקיים חמשה כהנים. אלא שיש לפרש כי לפי דבריו הקשה, כלומר לדידי אפי' חד כהן לא בעינן משום דאין מיעוט [אחר מיעוט וכו'], אלא לדידך כיון (דמק' מכאן) דמקיים כהן ראשון הכי נמי הו"ל לקיומי כהן ג' שהוא כראשון. וכך יש להקשות בקושיא שהק' לעיל לרבנן כהן למה להו, [דילמא] רבנן נמי במיעוט אחר מיעוט (בעי') [מעטי'] להו, והוי כמאן דלא כתב בהו כהן. ועוד כי לפי שיטת התלמוד כל אותם הכהני' [דיש] להם מיעוט אחר מיעוט לא היה בדין שיעלו במנין כי כל עצמן לא באו אלא לרבות מה שמעטו הכהנים. ויש מי שפי' חדא [לגופיה] לאו מכהן הוי מיעוטא ולא מיעוט אחר מיעוט, (ב)[ד]כהן משמע (הוא) כהן ולא ישראל, (ולעיל) [ו]אי כתב רחמ' כהן (קאמר ת"ר) [קמא תו] לא היה צריך למכתב בשאר משום דמקמ'(יה) ילפי' להו, והילכך כי כתב רחמנא בשאר הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, כלומר לרבות כהן זה שאינו דוקא ככהן הראשון, וכן ב' וכן ג'. ולפיכך היה לו לומר ה' כהנים (ד') [ה'] ישראל כמו (שהיה) [שהקשה] לו, ואין (צריך) לומר כי ללמד על הכהן הא' דלאו דוקא אתא מאחר [דעיקר] כתיבה לא קיימא [למיעוטא] ובאו למנין אנשים ולא בא כלל לרבות מה שמיעטה תורה ראשונה. ולבי מגמגם שלפי' א"כ אמאי מקשה לעיל לרבנן לרבויי מאי דמיעט הכהן קמא ממילא ידעי' דהכהן שני לאו דוקא דמהיכא נפקא לן משום הכי דידיה ליכא למימר דהא הכהן קמא קיימת מכהן קמא נמי ליכא למילף הוא לאו דוקא וצ"ע.
אדם בר (מ)[ה]קדש הוא. פי' לרב דאמר בפ' השולח (ל"ח:) המקדיש עבדו יצא לחירות איכא למימר דמכל אדם קא מתמה, דלפי דבריו אין שום אדם קדוש. [ו]למאן דלא סבירא ליה כרב(ה) איכא למימר דהכא הכי קא מתמה אדם מי קדוש, כלומר ודאי (קרא דמתיר) [הך דמתני'] אבן חורין קאי איכא למימר אדם מי קדוש הא ליכא מאן דאמר.
אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב. דליכא למימר דלא ארובע זכר [קאי], דכיון דכתיב ואיש כי יתן שכבתו בבהמה יש בכלל בין זכר בין נקבה.
ממאי דהאי וגם בעליו לאקושי [ל]מיתת בעלים הוא דאתא אימא לקטלא הוא דאתא. וקשה דמאי קשיא ליה, אע"ג דלקטלא אתא איכא לאקושי מיתת ב"ד (השאר) [דשור] למיתת בעלים כיון דבחד קרא נינהו, כדאקשי' לעיל רובע נקבה לנקבה, ואע"ג דלקטלא אתי שפיר [דלאקושי] אתא קרא, וכן גבי (נדרים) [נרבע] אמרי' הכי. וי"מ דהכי קא מקשי ממאי דלאקושי למיתת בעלים גרידא הוא דאתא דילמא אף לקטלא הוא דאתא, ואף מפירש"י ז"ל נר' ג"כ שהוא מפרש כן. ואינו נכון דתנא דמתני' לא אשמעי' הכא דלאו לקטלא אתא, ואיהו משמע דאמתני' קאי. ותו מדקא מהדר (להו) [ליה] א"כ יומת דכתב רחמנא למה לי ש"מ לאקושי, משום דכתב רחמנא וגם בעליו יומת אמרי' דלאו לקטלא אתא. וי"מ דלא דמיא (א)[ל]רובע ונרבע כי שם הקדים מיתת האיש למיתתן, והילכך איכא למימר דאע"ג דלקטלא אתא לאקושי נמי [אתא], וה"ק והרגתם את האשה ואת הבהמה כלומר (דאין) [כדינה], וכן גבי מות יומת ואת הבהמה תהרוגו, אבל הכא אילו אתא לקטלא וגם בעליו לא ילפי' [מיניה] השור יסקל משום דלא אקדמיה קרא.
<h2>דף טו:</h2>
אדרבא משום היא גופא. פי' משום [דאי לאו] דכתב רחמנא גבי רוצח לא תקחו כופר על כרחין היינו צריכין לומר דיומת לאו מיתה ממש הוא, דא"כ למאי איצטריך לומר הכא אם כופר יושת עליו פשיטא דהשתא היכא דקטל איהו סגי ליה בממונא כ"ש היכא דקטל שורו, הילכך כי כתב רחמנא כופר לדונו בכופר ולא במיתה כתביה. אבל השתא דכתב רחמנא גבי רוצח לא תקחו כופר אפשר לומר דבר קטלא הוא, ואיצטריך לאשמעי' דאפ'(י') להציל עצמו מכופר. ורש"י ז"ל כת' הכי (יכול) משום היא גופא, [משום הך] קושיא דלא תימא לא תקחו כופר כתב רחמנא [וליקטל כתב רחמנא] ונתן פדיון נפשו למימר דהיכא דקטל איהו לא תסגי בממונא [וכו']. כלומר דאי לא כתב רחמנא [לא תקחו] לא הוה צריך למכתב ונתן פדיון נפשו.
מה איש בעשרים ושלשה. פירש"י ז"ל דאיש פשיטא לן דכבר הוקבעו סנהדראות מיתרו ואילך דבעינן כ"ג באיש. וי"א מסתמא כיון דחס רחמנא עליו לאחר מתן תורה להצריך לנפשות כ"ג אין לחלק בין קודם מתן תורה לאחר מתן תורה, כי כל מה שהיתה הוא בנפשות. ומדורות ליכא למיגמר שעה בשור ס[י]ני אע"ג דאשכחן דגמרינן [דורות] משעה, משום דכי גמרי' דורות משעה היינו היכא [דאיכא] יתורא מקראי, אבל היכא דליכא יתורא מקראי לא גמרינן. ותו ליכא למגמר שעה מדורות דהא אף דורות מדורות לא גמרינן הכא שהרי הוצרך הכתוב להשמיענו (איך) כ"ג ברובע ונרבע ובשור הנסקל והרובע זכר נמי אמרי' דאפקיה רחמנא בלשון שוכב לומר לך שהוא ובהמתו בכ"ג, וכ"ש שאין ללמוד שעה מדורות, אלא שנסתפק בדבר כיון שכתוב אם בהמה אם איש לא יחיה אם יש משמעות אותו פסוק הקש. ודרוש וקבל שכר.
אלמא יש להם תרבות ויש להם בעלים. קא מק' הכא והתנן בפ' ד' אבות (טו:) הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדים, אלמא סתמא לאו בני תרבות הם, ואפי' ר"א מפליג לומר דבזמן שהם בני תרבות אינם מועדים אבל מסתמא מועדין הן ואינן בני תרבות. ולפי' יש מי שפי' שה"ק רשב"ל והן שהמיתו אמרי' כל הקודם להרגם זכה, אפי' אם הוחזקו קודם לכן בתרבות, דאיגלאי מילתא למפרע דאין תרבותן תרבות. אבל לא המיתו לא אמרינן בכל ענין כל הקודם זכה, כי אפשר שיהיו כבני תרבות, כלומר כבני תרבות שלא המיתו [ש]אין הורגין אותן. אבל אם לא הוחזקו בתרבות או שהוחזקו והמיתו כל הקודם להרגן זכה. וכי קאמרי אלמא קא סבר יש להם תרבות לאו מסתמא איירי, אלא לומר דמהני להם תרבות. ור' יוחנן אמר אעפ"י שלא המיתו, דלא מהני בהם תרבות. וא"ת קשיא מתני' דהתם דקאמר ר"א בזמן שהם בני תרבות אין מועדים, וה"נ אליבא דר"א איירי דאיהו דקאמר כל הקודם להרגם זכה. ואפי' אליבא דר"ל קשיא דהתם קאמר ר"א בזמן שהם בני תרבות (לא) אמרי' אין מועדין כלום עד שינגחו, ואלו לר"ל כשהמית פעם א' אמרי' דכל הקודם זכה. אלא ר' אליעזר דאיהו בר פלוגתיה דר' טרפון, והתם (ר"א) [ר' אלעזר]. ות"ק דמתני' דהכא איכא למימר דס"ל כת"ק דהתם, ואפ"ה קאמר דממיתן בכ"ג ואפי' שם בעלים נקרא עליהם שהרי משלמין נזק שלם. או נראה דהתם מוקמינן ליה בבני תרבות וכיון שהם בני תרבות עד ג' פעמים אינם יוצאים מאותה חזקה, ולפי' כשהמית אדם קודם דאתר' מחזקתו נידון בכ"ג מ"מ לדברי הכל אם הזיק משלם אפי' אינם בני תרבות שכיון שמחזיקינן בדין ומחייבין אותם יש להם לשומרם שלא יזיקו ולא ירויחו בדבר שאינם בני תרבות.
<h2>דף טז.</h2>
אמר קרא ולפני אלעזר הכהן יעמוד. איכא למידק והא קרא לאו במלחמת הרשות כתיב אלא במלחמת ז' עממין שהיא מצוה. ואיכא מ"ד דה"ה דמצי פריך ליה הכי, אלא עדיפא מינה קפריך דאפי' במלחמת מצוה ליכא לאוכוחי מהאי קרא דאין מוציאין. ואיכא מאן דאמר דכיון דדריש אותו זה משוח מלחמה ממילא ידעינן דבמלחמת מצוה ליכא משוח, דלא אשכחן משוח מלחמה אלא בפרש' ודברו השוטרים (דברים כ'), ובמלחמת מצוה לא היו צריכים לשוטרים, ואף (אינם) [אותם] דברים של שוטרים (בהם) [כהן] משוח מלחמה היה אומר להם בתחלה כדאמר התם (סוטה מג.) מן ודברו עד ויספו כהן מדבר ושוטר משמיע, וכיון שלא היו צריכים לכך במלחמת מצוה לא [היה] שם משוח מלחמה. וקרא במלחמת הרשות כתיב, שאם ירצה יהושע לעשות מלחמת הרשות צריך לשאול באלעזר הכהן. מ"מ מצאתי לה"ר משה (פ"ז ממלכים ה"א) שכתב א' מלחמת מצוה וא' מלחמת הרשות ממנים כהן לדבר אל כל העם. ואפשר אע"ג שלא היה צריך מי האיש אשר בנה וכו' צריך היה לומר להם אתם (תרבו) [קרבים].
אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו. פירש"י ז"ל עקר חוליא מן הבור וחזר והשליכה לבור אינו מתמלא בכך כלומר אין סִפק בידינו לפרנס עניים [שבתוכינו]. ובעלי התוספו' מקשין כי אין המשל נכון כי כשיטלו הממון מן העשירים לא יחזירוהו להם אלא לעניים נתנוהו ואין זה מקומו. ור"ת ז"ל פי' אין הבור מתמלא וכו' לעולם אינו מתמלא מן המעיין הנובע בתוכו, וכמו כן העשירים אינם יכולים למלאת החסרון. וכך תיקון הלשון אין אנו כולנו יכולים להתמלאות ממה שיש לנו, יהיו נקראים בור החוליא. ואע"פ כן יש לדקדק כי העניים אינם בור החוליא אלא העשירים עצמם, אלא א"כ נאמר אין הבור מתמלא אף אנו אין לנו סיפוקינו. והביא הרב ראיה ממדרש שמואל (פ' כ"ז) דקאמר אין הבור ממש מתמלא אלא א"כ ממשיכים לו מים ממקום אחר. ואעפ"י שזה ראיה גדולה, לפירש"י ז"ל ראיה אחרת, דאמרי' בפ' הרואה (ברכות נט.) בשעה שבקש הקב"ה להביא מבול לעולם נטל ב' כוכבים מכימה והביא מבול לעולם וכשבקש לסותמה נטל ב' כוכבים מעש וסתמה, ואקשי' וליהדרינהו, ומשני אין הבור מתמלא מחולייתו. הרי זה ראיה גדולה לפירש"י ז"ל.
ה"ג רש"י ז"ל מאי קראה [ו]אחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ואביתר בניהו בן יהוידע [אלו] הסנהדרין ואביתר אלו אורים ותומים וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי, דמשמע שהוא למעלה מהם וקדם להם ובקרא קמא אשכחן דסמך אביתר אחרי בניהו ש"מ דאביתר היינו כרתי ופלתי. וקשה לגירסתו ולפירושו כי לא מצינו בקרא אחרי אחיתופל בניהו בן יהוידע ולא בשום מקום. ועוד קשה לפי' כי מאין לו כי בניהו זו סנהדרין, וכי מפני שהוא קודם לאורים ותומים נאמר שהוא סנהדרין, שמא יועץ אחר היה שהיה לו. ועוד דלשון על הכרתי אינו מוכיח שהוא קודם להם ואינו נופל על זה, ומשמעות לשון זה [הוא] ממונה שכלם ברשותו. על כן נראה כפי' רבינו יעקב ז"ל בשם רבי' בעל הערוך ז"ל וגרסתם יותר נכונה, וכך היא, מאי קראה [ו]אחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו ואביתר ושר (ה)צבא למלך יואב יהוידע בן בניהו זו סנהדרין וכן הוא [אומר] ובניהו על הכרתי ועל הפלתי כרתי שכורתים דבריהם פלתי שמופלאים במעשיהם ואביתר אלו אורים ותומים. וזה הפ' הוא בדברי הימים (דה"א כ"ז), ומקרא שלפניו ואחיתופל יועץ למלך וחושי הארכי רע למלך ואחרי אחיתופל יהוידע ואביתר ושר [צבא] למלך יואב. וכך הפי' (בניהו בן יהוידע) [יהוידע בן בניהו] זה סנהדרין וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי, כלומר גדול שבסנהדרין היה וממונה על כולם, ופלתי היינו סנהדרין, ונקרא שמם כרתי ופלתי שכורתים דבריהם ומבררים כל הספיקות, וכן פלתי על שמופלאים בדבריהם והדין דין אמת ומוציאין הדין לאמיתו. וכיון דמצינו בניהו בן יהוידע היה גדול שבסנהדרין יש לנו לומר כי כשבא המקרא ולמדנו אחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו זה למדנו, וכי היה יהוידע בן בניהו במעלת אביו ובגדולתו והיה בסנהדרין, כי לא בא לסתום אלא לפרש. ולא הוצרך להביא מקראות על אחיתופל ואביתר לפי שפשוטים הם על אחיתופל כמו שמפורש באותו מקרא שהבאתי למעלה ובכמה מקראות אחרים, ואביתר כמו כן מצינו (ש"א ל') שא"ל דוד הגישה [נא לי] האפוד, למעלה מה כתיב (ש"א כ"ג) ויהיה בברוח אביתר בן אחימלך אל דוד קעילה אפוד ירד בידו. וזה יהוידע בן בניהו היה בן אותו בניהו הנאמר לו על הכרתי ועל הפלתי, שהרי מונה בניהו בן יהוידע עם הגבורים אשר לדוד המוחזקים עמו בעלייתו. וכן זה הפסוק [דבניהו] בן יהוידע על הכרתי הוא אחרי ששאל תועי מלך חמת לשלום מלך דוד. וזה הפ' דאחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו הוא בסוף מלכות דוד, ובתחלת מלכות שלמה מצינו בניהו אשר נאמר עליו על הכרתי, בניהו הוליד יהוידע אשר נאמר עליו אחרי אחיתופל, יהוידע הוליד בניהו, [ו]אותו בניהו בתחלת מלכות שלמה.
<h2>דף טז:</h2>
משיחתם מקדשתן. פי' שיהיו קדושים קדושת הגוף ושוב לא יהיה בהם פדיון, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ואין כאן עסק למשוח כלל.
[ה"ג] אימא אותם במשיחה לדורות או במשיחה או בעבודה. כלומר דהי מנייהו [דקדימא] קדישא משא"כ בכלים שעשה משה דלא קדישא אלא משיחה.
אמר רב פפא אמר קרא אשר ישרתו הכתוב תלה בשירות. כלומר ובלאו שירות לאו כלום הוא.
אלא אותם למה לי. דמאשר ישרתו נפקא. אי לא כתיב אכתי הו"א לדורות במשיחה ובעבודה, ומאשר ישרתו נפ"ל דבעי עבודה אבל לא נפקא (לך) [לו] דלא בעי משיחה, והו"א דמשיחה ועבודה בעי', קמ"ל אותם שאין משיחה בשאר כלים כלל.
ומנין שמעמידין שופטים לכל שבט. איכא למידק כיון דנפקא לן מקרא דמעמידין שופטים בכל עיר ועיר למאי איצטריך תו לאתויי שופטים [ל]כל שבט ושבט, הרי אם היה שבט אחד בין שתי עיירות מעמידין שם סנהדרין, (י"ל) [כ"ש] כשהשבט כולו בעיר אחת. (ד)[ו]משמע דלהכי איצט' קרא דאפי' איכא שני שבטים בעיר אחת מעמידי' להם ב' סנהדראות.
ר' יהודה אומר א' ממונה על כלם. פירש"י ז"ל סנהדרי גדולה. וי"ל דה"ק א' ממונה על כלם, כלומר ב"ד של ע"א ממונים לעשות סנהדראות על העיירות, שנאמר תתן לך, כלומר דמשמע ב"ד של ע"א קאמר להו שהם ימנו אותם בכל השערים, דלא קאמר שופטים יהיו לך אלא תתן לך שב"ד מעמיד את כלם. ואיכא בין ת"ק לר' יהודה, דלת"ק נפיק ליה ממשה דאוקי סנהדרין, ור' יהודה נפק"ל מתתן לך.
רשב"ג אומר לשבטיך ושפטו מצוה לשופט לדון את שבטו. פירש"י ז"ל ולא ילכו בני שבט זה לב"ד של שבט אחר. ואיכא לעיוני דהיינו ת"ק כדברירנא לעיל. ואפשר לומר דה"ק לשבטיך מצוה לשופט לדון את שבטו, כלומר אין מעמידין ב' בתי דינין בשבט אחד כשהם בב' עיירות, אלא בכל שבט ושבט מעמידין ב"ד אחד, דמצוה לשופט לדון את שבטו.
הא מה אני מקיים אחת [אחת] ולא שלש. יש (מפרשים) [מקשים] לכתוב עריך ולא לכתוב אחת והייתי אומר מיעוט ערים שנים, ולמאי איצטריך אחת למעוטי ג'. ומתרצין דאי לא כתי' אחת הו"א דוקא כשיש שם שתי עיירות דנין אותם משום דאיכא פריצי טפי, אבל כי ליכא אלא עיר א' אין דנין אותן כדין עיר הנדחת. ולאו מילתא היא, דא"כ היכי מפקינן מיניה א' ולא ג' דל[א]שמועינן דאפי' עיר אחת עושים עיר הנדחת [איצטריך], אלא ש"מ דלהכי [לא] איצטריך קרא. והכא דאיכא למימר דאי כתב עריך לא הוה אמינא מיעוט ערים שנים דליכא טעמא לאפלוגי בין ב' לג', וליתא דהא איכא טעמא משום קרחה.
תניא כותיה דר' יוחנן אין עושין ג' עיר הנדחת אבל שתים עושים [וכו']. יש לדקדק דהרי הברייתא קשיא אפי' לר' יוחנן, דהא כולהו מודו דשתים במקום א' עושין, (כ)[ד]ריש לקיש אמתני' דלעיל קאי דקתני כשהוא אומר עריך הרי שתים אמור הא מה אני מקיים א' ולא ג', וקאמר איהו לא שנו דאין עושין ג' עיר הנדחת אלא במקום א' אבל בב' או בג' מקומות עושין אפי' ג', ור' יוחנן פליג דאפי' בב' וג' מקומות אין עושין ומילתא פסיקתא קתני, אבל לכ"ע שתים במקום א' עושין. על כרחין יש לנו לפרש דר' יוחנן ור"ל בתרווייהו פליגי, דר"ל מוקי לה למתני' במקום אחד, ומשום הכי דייק מינה דדוקא (ב') [ג'] במקום א' אין עושין אבל בב' או בג' מקומות עושין. ור' יוחנן מוקי לה[א] דקתני כשהוא אומר עריך הרי ב' אמור כלומר א' א' במקום א'. ומסתברא דהנהו תרי מימרי דנאמרו משמיה דרב תרוייהו במקום א' איתנהו, ופלוגתא דר"ל ור"י בב"ד אחד עסיקינן, אבל לכ"ע ג' ערים נדחות בב' או בג' מקומות ובב' ובג' בתי דינין עושין, כנ"ל.
<h2>דף יז.</h2>
בעלי זקנה. לאו זקנים ממש קאמר, דהא לקמן בפ"א דיני ממונות (לו:) אמרינן דאין מושיבין זקן בסנהדרין, אלא לאפוקי בחורים אתא, דכשם שאין מושיבין זקן מפני צער גידול בנים כך אין מושיבין בחורים מפני שעדיין לא ידעו בצער גידול [בנים].
בעלי כשפים. פירש"י להמית מכשפים הבוטחים בכשפיהם להנצל מיד ב"ד ולגלות על המכשפים המסיתים ומדיחים בכשפיהם כגון ישו הנוצרי. וה"ר משה ז"ל (פ"ב מסנהדרין ה"א) פי' כדי שידעו לדון אותם, כלומר ויכירו מהו כישוף ומהו אינו כישוף וידונו ע"כ.
<h2>דף יז:</h2>
כל עיר ועיר שאין בה שנים לדבר וא' לשמוע. ואם תקשה מכל מקום שאר הדיינים ישמעו מפי אלו והו"ל כעד מפי עד, ומשמע דכיון דג' יש שם ב"ד עליהם וראויים לדון דיני ממונות (ו)לאו עד מפי עד הוא. ויש לתמוה לפי' זה מ"ט דההוא תנא דאמר שניה חכמה, הרי אין שנים ב"ד. ותו דקתני ג' חכמה רביעית אין למעלה ממנה, כיון דדי לנו בג' (דאמר שניה חכמה הרי אין ב' ב"ד ותו) מה מעלה יתירה יש לה לרביעית. וא"ת דכשיש שם חכמים הרבה יותר היא מעולה, [כ"ש] חמישית או ששית. וה"ר משה ז"ל (פ"א מסנהדרין ה"ה) כתב כל (מי) [עיר] שאין בה [שני] חכמים גדולים א' (יבא לעוזר) [ראוי ללמד] ולהורות בכל התורה כולה וא' יודע לשמוע ויודע לשאול ולהשיב אין מושיבין בה סנהדרין (אלא) [אע"פ] שיש שם אלפים מישראל. סנהדרין שיש בה שנים אלו א' ראוי לדבר וא' ראוי לשמוע הרי זו סנהדרין היו (דג') [בה ג'] הרי זו בינונית היו בה [ארבעה] יודעים לדבר (כר' חנינא) [ה"ז סנהדרין חכמה], אלו דברי הרב ז"ל. וכמה גמגוגמים יש בהם, שהוא פי' שנים לדבר וא' לשמוע, ולדבר היינו להורות וללמוד בכל התורה כולה (הא) [וא'] יודע לשמוע ויודע לשאול ולהשיב חוץ מן הג', ואיך יתקיים באלו ושפטו העדה והצילו העדה אם אינם יודעים אפי' לשאול ולהשיב. ועוד דפסק (בכאן היה) [בא' ראוי לדבר וא'] ראוי לשמוע סגי, ולמה הוציא דברי רב חוץ מהלכה ופסק שניה חכמה כיון שיש (קרא) [תנא] שהוא סובר כרב. ועוד שכתב דא' ראוי לדבר וא' ראוי לשמוע הרי זו סנהדרין ואם היו בה ג' הרי זו בינונית ואם היה בה ד' הרי זו חכמה, ואין דבריו לא כדברי רב ולא כדברי א' מן האמוראים, כי כוונת כולם (הרביעית) [שלישית] נק' הוא חכמה ולדברי כולם (הוא) [הד'] אין למעלה ממנו.
וג' שורות. התוס' כתבו דמן הדין היה לו להוסיף ב' אנשים על אותן ב' שורות להשלים לע"א, אלא שלא רצו לעשות שורה משני אנשים. (ד)[ו]לא (דאפי') [אפשר עם] הנהו מכ"ג, שאין לעשות ב' שורות מכ"ד כל א' מהם ושורה הג' מכ"ג, דאם איתא כן (אכתי) [אתה] מטיל קנאה ביניהם. ותימא הוא למה יהיה בדין שיהיו שם שבעים, אדרבא היה לנו לומר דמ"ח אנשים סגי, שהרי אם יצטרכו להוסיף עלה עד שבעים (ד)[ב]מ"ח יש תשלום ע"א. ושמא י"ל דצריך להיות שם ע' כדי שאם ימותו מאלה יהיו שם מזומנים להיות סנהדרין להשלים לע"א, וכל מה שאפשר לתקן לזמן מתקנים ומזמנים.
וקופה של צדקה נגבית בשנים [ומתחלקת בג']. פירש"י ז"ל גובין ומחלקין הרי ה' משיתא דבצרי לעיל רופא וכו' חד גברא הוי לכל הני. ויותר נר' לפרש הגבאין ב' ובשעת החלוק מוסיפים עד ג', (ורוב א' חד לכל גברי) ורופא ואומן הרי ה', [ו]הלבלר (ולומר) [ומלמד תינוקות] אדם א' ראוי (ל)שיהיה, [הא] (א)שיתא. וכן נר' מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"א מסנהדרין ה"י).
<h2>דף יח.</h2>
נמצא דייני ישראל ז' רבוא ח' אלפים ושש מאות. [יש] להקשות כאן עשיריו' היכי הוו שש רבוא, דהא נפקא להו שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים (ושרי עשרות). ושרי מאות היכי הוו שיתא אלפי דהא נפקא להו שרי אלפים. [ו]שרי חמשים (דינו הוא) [היכי הוו] י"ב אלף דהא נפקא להו שרי אלפי' ושרי מאות. ואיכא מאן דאמר שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים לאו מאותן ששים רבוא אלא מאותן זקנים דהוו מששים שנה ומעלה דליתנהו בחשבון ששים רבוא, וכשתסתכל בא' מהם (נקרא לי אית ירחא) [ליכא יתירתא. וקשה] דא"כ שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים דקא רשים בקרא לאו דומיא דשרי עשרות. וליכא לפרושי נמי דשרי עשרות לאו מחשבון ששים רבוא הם אלא מן הזקנים, דהא קאמר ר' נחמיה במתני' מאתים ושלשים כנגד שרי עשרות, והתם ליכא למימר (ב)[ד]עשרים (השלישים) [ושלשה] לאו מחשבון דמאתים (הוו) ושלשים [הוו], דכי היכי דבחשבון מאה ועשרים דקאמר הוו כ"ג בכלל הם (הג') [ה"נ] דמאתים ושלשים דקאמר ר' נחמיה דהוו כ"ג [בכלל]. וכיון שכן (מ"ד) אי משכת להו (שרי אלפים ו)שרי עשרות ליכא תחת יד א' מהן אלא (י"ז) [ט'], דאי לא תימא הכי לאו כנגד הוי. וכיון דשרי עשרות בקרא הוו מס' רבוא יש לנו לומר דשרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים הוו נמי מס' רבוא, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. וה"ר אברהם אב ב"ד תירץ דכנגד אמר רחמנא, כלומר שים עליהם דיינים ונעלה חשבונם כאלו תשים עליהם ממקום אחר חוץ מס' רבוא שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות, ונמצא שיהא החשבון לפי זה שבע רבוא ושמונת אלפים ושש מאות. ואיכא מאן דאמר דהא קמ"ל דשרי (מלבד) [מלבר], והכי קאמר אם יהיו ישראל ששים ושבע רבוא ושמונה אלפים ושש מאות יהיו (ביניהם) [דייניהם] שבע רבוא ושמונה אלפים ושש מאות, משום דשרים (בלבד) [מלבר], כלומר אין השר בכלל החשבון המאה (שהשר) [ש]תחתיו. ויש מי שאומר שבתחלה נעשו שרי עשרות לכל ישראל, ואח"כ ביררו(ם) הטובים שבשרים ועשו אותם שרי [חמשים], וכן מן הטובים שבשרי חמשים עשו שרי מאות, וכן עשו שרי אלפים מן החשובים שבשרי מאות, ואין בין כולם כי אם שש רבוא כי כולם היו מכלל שרי עשרות. והא דקאמר נמצאו דייני ישראל [שם דייני קא חשיב] ושרים שם שרים קאמר ושם השרים כך היו.
כ"ג, איידי דתנא (לעיל ב.) ואת כ"ג אלא בבית דין של שבעים ואחד, סיים בכ"ג. ואגב דתנא כ"ג תנא נמי מלך. ובתר הכי הדר למאי דפתח ביה, והוא דיני ממונות כל א' (ו)זה בורר לו א' וזה בורר לו א' (לקמן כג.).
דן ודנין אותו. איכא למאן דאמר דהאי ודנין אותו דיני ממונות הוא, דדיני נפשות בפ"ק אשמועינן הכי, אלא לא איצטריך השתא כלל (לאשמיענו) [לאשמועינן] הכי. ואיכא מאן דאמר דלעולם דנין אותו דיני נפשות, ואיידי דקא בעי למיתני מלך לא דן ולא דנין אותו תנא נמי כ"ג דן ודנין אותו אפי' בדיני נפשות.
ויוצא עד פתח העיר. אבל מפתח העיר ואילך לא, משום דכיון דליכא מבואות ליכא היכירא, דשוב (ליכא) [איכא] למיחש דאין (נדונין) [נראין] בכולה, והילכך לא נפיק.
הא נמי פשיטא (ארץ ישראל אי בעי ליה) [אי לא דייני'] ליה איהו היכי דאין. איכא למידק מאי קושיא, לימא ליה דהא דקתני דן משום דאשמעינן דדנין אותו, ולא תימא אין דנין אותו משום כבוד, וכיון שאין דנין אותו הוא אינו דן אחרים משום דר"ל, קמ"ל דדן, וכיון שהוא דן דנין אותו. איכא למימר דמעיקרא מקשה פשיטא דדן, דעיקר דינא בכהנים הוא דכתיב, דאמר קרא (דברים י"ז) ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ומשני דן לא איצטריך כלל למיתני, אלא משום דאיצטריך למיתני דנין נקיט ליה דן, ותו מקשה ליה הא נמי פשיטא דכיון דכתיב הכהנים דנין ממילא ידעינן [הא].
אמר ר"ל קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים. איכא למידק מאי קושיא, ודילמא היא גופא אתא לאשמעינן, דהא דר"ל אינו כתוב בתורה ולא שנויה במשנה אלא מימרא בעלמא היא ואינה פשוטה לכל דקודם שבא ר"ל לא נאמרה כלל. ואיכא למימר דהא לא מצית אמרת (דלא אשמעי') [דלאשמעי'] הא דריש לקיש אתא [דא"כ] לא הו"ל לאשמעי' הכא דדן ודנין אותו, אלא הו"ל למיתני בפירוש דמקשט אחרים היה לו לקשט עצמו, והויא ליה חדא דשמעינן מינה תרתי, וממילא ידעינן דכ"ג כיון דדן דנין אותו. הילכך ע"כ מדלא אשמעינן הכי בשום מקום ש"מ דלא איצטריך ליה למיתני כלל, וא"כ איכא לאקשויי הכא אמאי קתני דן ודנין אותו לא דן איצטריך למתני [ולא דנין אותו איצטריך למתני]. ומשני איידי דקא בעי למיתני מלך לא דן. וה"ה דהוה מצי למימר איידי דקא בעי למיתני מעיד ומעידין אותו תנא נמי דן ודנין אותו [אלא דיין מדיין עדיף].
דאית ליה תקנתא בחזרה [וכו'] אימא לא ליגלי קמ"ל. וא"ת היכי מצית למיסק אדעתיה מההיא מתני' דקתני לית ליה תקנתא בחזרה דלא ליגלי, דהא בההיא מתני' גופא קתני אינו יוצא משם לעולם, דאלמא גלי. לאו מילתא היא, דהכי קאמר, הכא דלית ליה תקנתא בחזרה (הדמים) [כדמוכחי'] במתני' באלו [הן] הגולין מקראי,אימא כיון דאי גלי לית ליה תקנתא בחזרה, כדתנן בההיא מתני' דגלי [ו]לית ליה תקנתא בחזרה, אימא לא ליגלי כלל קמ"ל. וא"ת ומאי קמ"ל, הא תנינא חדא זימנא בההיא דאלו [הן] הגולין דגלו. איכא למימר דהכא איידי דקתני מילי דכ"ג, תנא נמי בשוגג גולה. והתם איידי דתנא מילי דגלו', תנא נמי דכ"ג (שהרי) [שהרג אינו] יוצא משם לעולם.
<h2>דף יח:</h2>
מעיד והתניא והתעלמת וכו'. הא דלא אוקמא באיסורא כדאמרי' בשבועת העדות (ל:) האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל גבי דייני דזוטרי מיניה לא ליזיל, [עד] והני מילי בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה וכו' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. איכא למימר משום דמתני' סתמא קתני מעיד ומעידין אותו, ומשמע בין בממונא בין באיסורא. ומהאי טעמא נמי לא אוקמוה בממון מרובה, כדאמרי' בפרק אלו מציאות (ל:) כל שבשלו מחזיר [בשל חבירו מחזיר וכל שבשלו פורק וטוען] בשל חבירו פורק וטוען, משום דבעי לאוקומיה בכל מילי. אי נמי משום דמילי דפשיטות נינהו, ואע"ג דמצינן למימר דאגב דבעי למיתני מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין לו, תנא נמי הכא מעיד ואע"ג דלא איצטריך, כיון דמוקמת ליה בדבר האסור או בממון מרובה, מ"מ לא בעי הכא למימר האי טעמא דהא גלי לן לעיל הכי, והשתא בעי למימר טעמא אחרינא דממילא אפיק דהא מצי לשנויי כדשני לעיל.
אלא מעיד בפני המלך. פירש"י ז"ל שהמלך יושב בסנהדרין ודן. ואינו נכון, דהא אקשינן ליה כדאוקמה למתני' מעיד הוא למלך ממתני' דקתני המלך לא דן ולא דנין אותו, ומשום הכי סתרא לההיא אוקמתא. וכיון שכן היכי ליסק אדעתיה לאוקומיה מעיד בפני המלך הא קשיא ליה מתני' דקתני לא דן ולא דנין אותו. [ו]כי מקשי ליה מאין מושיבין מלך בסנהדרין ליקשי [ליה] בהדיא ממתני' דקתני לא דן. לכך נר' דלא אסיק אדעתיה לומר דמלך יושב עמהם בדין, אלא הכי קאמר מעיד הוא בפני המלך שיבא וישב שם כדי שיעיד הכהן, ולא שיהיה הוא דיין בדבר. ומקשה והא אין מושיבין מלך בסנהדרין, כלומר לדון דיני נפשות, ואפילו מלכי בית דוד שדנין דיני ממונות. וטעמא משום דכתיב לא תענה על רב שאם יאמר הוא כך הדין ואח"כ יחלקו עליו יהיה לו גנאי. (וכמו) [וכאן] אין להתחיל מן הצד, כי אם ידברו הם תחלה ואח"כ ידבר הוא יש לו גנאי גדול בדבר, והא לא צריכא קרא דפשיטא לן דגנאי הוא ד[כתיב] שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. וכיון שכן יש לנו לחוש לכבוד המלך כל שכן שיש לנו לחוש (עם) [אם] המלך עם הסנהדרין ואם ידברו הם והוא ישתוק אין לך גנאי גדול מזה. ואי קשיא לך מהא דתנן בפ"א דיני ממונות (לו.) דיני נפשות מתחילין מן הצד ואמרי' מנא הני מילי וא"ר יוחנן מהכא ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו ויחגרו איש חרבו ויחגור גם דוד את חרבו, אלמא מלכי בית דוד דנין דיני נפשות ומתחילין מן הצד. ל"ק, דהתם כיון דמורד במלכות היה אין הדבר גנאי כשמתחילין מן הצד, כי כשאחרים תובעין מלכותו זהו כבודו. אבל מ"מ אם היה מתחיל מתחלה לדון, אם יחלקו עליו שאר הדיינים אח"כ יהיה גנאי לו, אעפ"י שהיה מורד במלכות.
ואיכא למ"ד מלכי בית דוד מעמידין אותם בסנהדרין ומתחילין מן הצד, שהם רוצים להתזלזל בב"ד והכתוב מעיד עליהם דינו לבקר משפט, וההיא דהתם ל"ש. ואפי' לרבנן דאמרי במתני' אם רצו אין שומעין [לו], בד"ת מיהא מודו. ומיהו אין מתחילין תחלה מהם לדון ואח"כ יחלקו עליהם, כי בזה יתזלזלו מאד. ותדע דהרי (אין) [אנן] למידין דלעולם בדיני נפשות מתחילין מן הצד, ואין חילוק כלל בין מלכות בית דוד לגדול שבדיינים דאינו מלך, ובין בזה ובין בזה למידין מן הצד. [וכי אמרינן] אין מושיבין בסנהדרין מלך במלכי ישראל איירי. וא"ת ואי במלכי ישראל היכי אמרי' [דמשום] לא תענה על רב הוא, תיפוק ליה משום מעשה שהיה. איכא למימר דקודם מעשה דינאי המלך לא היו מלכי ישראל דנין דיני נפשות משום דכתיב לא תענה, אבל ב"ד היו דנין אותן, והם היו דנין דיני ממון. אבל ממעשה דינאי המלך ואילך לא היו דנין ב"ד אותם כלל לא דיני נפשות ולא דיני ממונות, וממילא לא היו הם דנין אפי' דיני ממונות משום שנאמר התקוששו וקושו ואר"ל קשט עצמך ואח"כ קשוט אחרים.
ש"מ שתא בתר ירחא אזלא. פי' כשמעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן אין השנה הולכת אחר העיבור, כלומר ויהא אדר שני כמו אדר ראשון, אלא בתר ירחא אזלא ואדר שני הוי כמו ניסן ותשרי הוי כמו מרחשון. דאי לא תימא הכי מאי איכפת (לן) [ליה] לעיבור שנה, כיון (דהשנה) [דהצנה ה]ראויה להיות בתשרי בשנה פשוטה הויא בתשרי על שנה זו מעוברת. דודאי ליכא למימר דכהן (הוא) [אינו רוצה בעיבור] (ואם) [דחם] הראוי להיות באלו' לא היה בתשרי. דכיון שהיתה השנה הולכת [כ]ראוי (השנה) [הצנה] הראויה להיות בתשרי יהיה כמו כן בתשרי (היא) [דיו], ולא איכפת ליה בטפי מהכי. ומקשה והא הנך ג' רועי בקר, קס"ד השתא שהתקופה היתה הולכת כתקונו ועברו השנה על האביב ועל פירות האילן, והיתה השנה הולכת אחר העיבור שלא היו סימני אדר הא' אלא סימני שבט, אלמא שתא בתר עיבורא אזלא. ומשני מי סברת רבנן ארועי בקר סמיך, כלומר ולא היתה השנה הראויה להתעבר מפני התקופה. לא רבנן אחושבנייהו סמיך, כלומר שמפני (התיקון) [התקופה] עברוה, ודאי דהשנה הולכת אחר התקופה. ואסתייעא מילתייהו דרועי בקר שלא היו אותן הסימנים לאדר א', ונתעברה השנה. אבל לא היה העיבור בלא התקופה.
קא פסיק ותני ל"ש אלמנה מן הנשואין ולא שנא מן האירוסין. פי' משום דמתני' ביבמות קתני בהדי אלמנה גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל, קא מקשינן הכי. דלא מצית אמרת דדוקא באלמנה מן הנשואין איירי אבל באלמנה מן האירוסין לא, דהא הכא קתני הנהו דלית בהו אלא לאו, [וכן] נמי באלמנה מן האירוסין. ועיקר קושיא משום שארא נקט לה, ואיידי דקדמה במתני' אקשינן מינה.
<h2>דף יט.</h2>
עמוד על רגליך ויעידו בך (חבירך). יש מקשין הא אמרי' בפ' שבועת העדות (ל:) צורבא מרבנן דאית ליה דינא בהדי עם הארץ מותבי' לצורבא מרבנן ועם הארץ אמרינן ליה תיב ואי קאי לית לן בה. אלמא ת"ח אין מעמידין אותו על רגליו, ואשכחן דכבוד מלך טפי עדיף מת"ח דאמרי' הרב שמחל על כבודו כבודו מחול ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, וכיון דאמרי' בת"ח שמושיבין אותו כן היה לנו לומר למלך. ונ"ל דהתם כי אמרי' דמלך שמחל על כבודו [אין כבודו] מחול, משום דכבודו הוא כבוד של ישראל כולו, דהמלך שלהם [נכבד], והילכך אינו יכול למחול כבודן של ישראל. אבל כשיש לו דין עמהם ומעמידין אותו יותר יש להם כבוד כשהם דנין אפי' למלך. אבל ת"ח יכול למחול על כבודו לפי שאין אחרים מז[ד]לזלים כשהוא מוחל. ומיהו כשיש לו דין עם אחרים יש לנו לכבדו משום כבוד תורתו. ואפשר לומר כי מפני שישב לו ינאי המלך בלא רשות ב"ד א"ל ר"ש בן שטח שיעמוד על רגליו לעשות (דייני') [דינו], שאין מן הדין שישב אלא א"כ יושיבוהו.
<h2>דף כ.</h2>
מידי דהוה אמטה המיוחדת לכלים. איכא דבעי א"כ אמאי צריכא זקיפא הא מטה העשויה לכלים אינה צריכא זקיפא. ואיכא למימר דמטה המיוחדת לכלים כלים שעליו (מדיחים) [מוכיחים] שאינה עשויה לשכיבה ולפיכך אינה צריכה לא כפיה ולא זקיפה, אבל ערשא (דגבא) [דגדא] אין שום דבר מוכיח עליו לכך צריכה זקיפא.
<h2>דף כ:</h2>
מתני' ומוציא למלחמת הרשות וכו'. יש לתמוה אמאי לא אמר נמי אף ע"פ משוח מלחמה וע"פ אורים ותומים, (ו)[ד]אמרי' בפ"ק (טז.) דכל הני בעי'. ואפשר דאיידי (דהקש') [דקתני התם] אין מוציאין למלחמת הרשות אלא ע"פ ב"ד של ע"א ולא קתני התם אורים ותומים ומשוח מלחמה, משום דלא איירי אלא בהני [דבעו] סנהדרין, א"נ משום דליכא אורים ותומים בבית שני, ה"נ לא תנא ליה.
איידי דתנא כל מילי דמלך תנא נמי דמוציאין למלחמת הרשות. יש מקשין מאי שינוייא ומאי תיובתא, דהא התם לא קתני דמלך מוציא אלא אין מוציאין קתני ולא מדכר מאן מפיק, אבל הכא דקתני דמלך מוציא (לא) [הא] איצטריך לאשמועינן הכי. ואי משום דקתני ע"פ ב"ד של ע"א דלא איצטריך, הו"ל למימר איידי דתנא דמוציא למלחמת הרשות תנא נמי ע"פ ב"ד של ע"א.
כל האמור בפרשת מלך [מלך] מותר בו. (ואמרו) [ואחאב] (כ)שלא לקח כרמו של נבות היזרעאלי שלא ברשות, איכא למימר דלא אמרי' כל האמור בפרשת מלך מותר בו אלא כשהוא עושה לצורך ליתן לעבדיו הנלחמי', אבל כשהוא רוצה להחזיק בו לעצמו בלא מלחמה אין מלך מותר בו, ואינו מי (שמפחד מזה) [שמסרב בזה] מורד במלכות. ויש מי שאומ' שאינו רשות למלך לקחת אותו בעל כרחו בתורת מכר, אבל כשהוא רוצה לקחת אותו בלא דמים הרשות בידו. ואחאב לא היה רוצה בלא דמים, לפיכך לא היה נבות מורד במלכות. ואין זה נכון, כי אין לך מורד במלכות גדול מזה.
<h2>דף כא.</h2>
מתני' לא ירבה לו נשים אלא י"ח. איכא למימר דלת"ק בין מסירות ובין אינן מסירות י"ח שריין, טפי מהני אסירן. קרא הכי מפרש ליה לא ירבה לו נשים, אלא י"ח, ושוב לא יסור לבבו, דבי"ח אפי' מסירות אין לבבו נוטה אחריהם, ובטפי מהני אסירן דהא (ליכא הסרת מגופו) [איכא הסרה מגופן]. ושלש מחלוקות בדבר. ואיכא למימר דטעמא דרבנן לא אתפרשי, ור"י ור"ש פליגי אליבייהו, והאי טעמא טפי עדיף.
מכדי בנים היכא חשיב להו בחברון ואילו מעשה דמיכל בירושלים היה. ולפי דבריך כבר מתה כשהיה הארון (ש)בא עיר (דנו) [דוד], שהרי כבר היו הבנים קודם לכן. וה"ה דמצי מקשה ליה כיון שמיכל ילדה בחברון ולא ילדה עד יום מותה, כשאמר לו לדוד ואם מעט ואוסיפה לך כבר מתה וא"כ לא היה לו לדוד אלא ה' נשים, והיכי פשיט מהא י"ח. אלא דעדיפא מינה אקשיה דבהדיא מתפרש דלאו הכי [הוא].
וא"ר יהודה ואיתימא רב יוסף שקלתה מיכל למטרפסה בהאי עלמא. כלומר ואם (בנים היה מותר בה) [ביום מותה היה לה] בנים מאי שקלא. ופירכא אחריתי הוא דקא פריך מהאי מימרא דרבא ואיתימא רב יוסף לבד מפירכא קמייתא ואין צריך למימרא (זו) דפירכא קמייתא.
תמר בת יפת תאר היתה, עד דאי ס"ד בת נשואין היתה אחתיה מי שריא ליה. מכאן משיבין לפי' רש"י ז"ל שפי' בפ' האשה נקנית (כב.) גבי יפת תאר דדרשינן התם והבאת מלמד שלא ילחצנה במלחמה, ופי' (הר"ז) [הרב] ז"ל שלא יבא עליה וכו'. ונראה מדברי (הר"ז) [הרב] ז"ל דאסור לבא עליה אלא אחר כל המעשים הכתובים בה. ואם כדבריו כן הכא ק' כי לא ימנעני ממך שאחותו גמורה היא שלאחר שנתגיירה אם אבשלום בא עליה דוד, ונמצא שהיא אחותו של אמנון וכו'. ונראה דברי (הר"ז) [הר"ת] ז"ל שפי' שלא ילחצנה במלחמה אם בא עליה פעם ראשונה לא ידחוק אותה להתגייר מיד ולעשות דברים הכתובים בפרשה כדי שיוכל לבא עליה פעם אחרת. ועוד יש שם ראיות הרבה לסתור פי' רש"י ז"ל. ומצאתי רבינו [משה] ז"ל (פ"ח ממלכים ה"ג) שהתיר ביאה א' דגיות, (וכי תימא) [וכת'] ומנין שלא ילחצנה במלחמה שנאמר והבאתה, (יכניסוה למקדש) [יכניסנה למקום] ואח"כ יבעול. ואפשר דאף דעת רש"י ז"ל נכון כן ואינו מחוור.
שלא היה לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא שער בית הערוה. איכא דקשיא ליה א"כ דנערה יוצאה בסימנין היכי משכחת לה. ואפשר לומר שע"ש (מתיר) [עתיד] כתב רחמנא דנערה יוצאה בסימן דבבית שני שערות היו להן לבנות ישראל. א"נ שערות מועטין היו להן ולא היו במקום שיוכלו (להגן) [לסכן]. ואע"ג דגבי פילגש אמרי' (גיטין ו:) דנימא מצא לה ואיקפד, איכא למימר גיורת היתה.
<h2>דף כא:</h2>
יושב בדין והוא עמו. ואע"ג דתנן המלך לא דן ולא דנין, איכא לאוקומי במלכי בית דוד. אי נמי במלכי ישראל ובדיני ממונות, וקודם מעשה שהיה שאף מלכי ישראל היו יכולים לדון דיני ממונות, דהכי משמע טפי דהא קא דריש קרא ואזיל.
מנין שאפי' סוס א' והוא בטל שהוא [ב]לא ירבה תלמוד לומר למען הרבות סוס. איכא דבעי כיון דאי לא כתב סוס הוה אמינא שאינו בלא ירבה עד שיהיו לו שני סוסים בטלים, א"כ גבי נשים דכתיב ולא ירבה לו נשים נימא דלא קפדה אלא ירבה עד עשרים דאיכא תרתי טפי מי"ח, [ואימא] דשריין בריבוי אשה, ומהיכא נפקא לן דאסור. ונ"ל דאין לומר בשתים (אלא) [אלו] זו דומה לזו דגבי נשים אפי' באחת איכא ריבוי, כלומר שאין כלן צריכות לו, אלא שאכתי ריבוי [זה] לא אסר אותו הכתוב לפי שאין היזק בו ממש, אבל מ"מ ריבוי הוא. לפיכך כשיש לו יותר על י"ח אפי' א' הוא בלא ירבה לו נשים, דאפי' דהתורה התירה לו להרבות נשים לא התירה לו להרבות כ"כ. אבל בסוסים כשאין שם סוס בטל ליכא ריבוי לפי שכלן צריכים לו, ולפיכך יש במשמעות לא ירבה לו סוסים ריבוי שני סוסים אבל ריבוי סוס א' אין במשמע, לפיכך הוצרך לומר למען הרבות סוס.
ה"ג וכי מאחר דאפי' סוס א' והוא בטל שהוא בלא ירבה סוסים ל"ל לעבור בלא תעשה על כל סוס וסוס. ולא גרסינן לעבור בעשה ולא תעשה. אי כתב רחמנא ולא ירבה לו סוס הוה אמינא דאפי' הרבה אלף סוס דאינו עובר אלא על לאו א', הילכך כתב רחמנא סוסים לאורויי שאם הרבה סוסים הרבה כא' עובר בלא תעשה על כל א' וא'. ואף רש"י ז"ל לא גריס עשה ול"ת.
לא ירבה לו נשים מאי דרשת ביה למעוטי הדיוטות. [והמ"ל הכי בלו דסוסים] אלא דעדיפא מינה קאמר, דכי מעיינת שפיר בלישנא דלו דטפי שייך למדרש לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו, אי נמי כדי ליתן, מלמדרש למעוטי הדיוטות. כי (אם) [אין] ממעט אחרים מלשון לו אלא ממעט שהוא אינו מרבה לעצמו אבל מרבה [לאחרים]. ואלו היה אומר הוא לא ירבה היה יותר ראוי לדרוש הוא לא ירבה אבל הדיוטות מרבים, אבל מלשון לו אין ראוי כ"כ למעט הדיוטות לפיכך כשהיה יכול לדרוש לו אינו מרבה [אבל מרבה וכו'] לא רצו לומר דלמעט הדיוטות [בא, אבל בלו דנשים דליכא למדרש מידי דרשי' למעוטי הדיוטות. א"נ] דלגבי הדיוטות ליכא למימר לא ירום לבבו, שכיון שהוא הדיוט והוא תחת אחרים אין לחוש להרמת לב, הילכך לא איצטריך לו למעוטינהו. אבל גבי נשים איכא למיחש להסרת לב לכך איצטריך למעוטי.
אם ארבעת אלפים אצטבילאות הן (ד)כל א' וא' היה בו. הא דלא קאמר כאן קודם שנשא שלמה את בת פרעה כאן לאחר שנשא, כדאמרי' לקמן גבי כסף, לפי שלא ירד מגדולתו כ"כ (אלא) [שלא] היה לו (א' למ') [אלא י' למאה]. אבל לגבי כסף אין ירידה גדולה כשהוא נחשב כאבנים שאין אבנים נחשבות כ"כ.
לא נצרכא אלא לשתי תורות. איכא לעיוני א"כ מ"ש לו משל אחרים דקתני הרי ספר(י) תורה שני בא לביתו. איכא למימר דה"ק לא יתגאה מס"ת א' לפי שאף אחרים מתגאים בו אלא יעשה לו ס"ת (שם) [שני], וכאלו אמר לא יתגאה ממה שאחרים מתגאים דהיינו מספר א'. ואם תשאל, ר' יוסי דס"ל לקמן שאינו צריך אלא ס"ת א' דדריש משנה תורה כתב הראוי להשתנות, ומוקי לקרא דשויתי ה' לנגדי תמיד לדרב חנא בר ביזנא, למאי צריך למיגמר גבי מלך וכתב לו כיון דכל אדם חייב לכתוב כדכתיב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. איכא למימר דאיהו לא כרבא ס"ל, אלא ה"ק להו משה לישראל כשתכתבו את השירה כתבו זאת השירה על הספר, ולאו צואה היא שיכתבו על כל פנים. ואביי דהוה מקשה ליה לרבא הכי נמי ס"ל. אבל רבא הוא דריש כתבו כל א' וא' את השירה הזאת, (וכיון) שחובה על כל א' וא' לכתוב ס"ת. וליכא למימר כתבו לכם את השירה הזאת כלומר שאינם מצווים אלא שיכתוב כל א' וא' לעצמו את השירה. שהרי אומר שם (דברים לא) ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים וגו' וכתיב ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם ויצו [וגו'] לקוח [וגו']. הרי מוכיח שמתחלה כשצוה להם להקהיל את העם עדין לא כתב את השירה שעדין לא נצטוה לכותבה, ולפיכך לא נאמר להם לקוח, ואח"כ נצטוה לכותבה ואחר שכתבו אמר ויהי ככלות משה לכתוב וכו' עד תומם, ללמדך שלא תמו כתב עד שנכתב השירה. ואחר שכתב ואמר ויהי ככלות משה לכתוב וגו' לקוח. ומ"מ [למדנו] שהשירה מד"ת היא ואין לכתוב שירה בלא תורה לפי שהיא ג"כ מן הפרשיות, וכיון שנצטוינו לכתוב שירה כמו כן נצטוינו לכתוב כל התורה. וא"ת ליכתוב את התורה הזאת ולא בעי משנה. דכיון דכתיב כתבו לכם ע"כ כשכתב ג"כ מלך וכתב לו לשתי תורות הוא דכתב. ואפשר אע"ג דלא איצטריך כתביה וכדאמרי' בעלמא מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. [וכן] לכאורה נראה דאליבא דרבא ואליבא דמ"ד דס"ל כוותיה אין צורך במשנה. תדע דההיא ברייתא דאייתי רבא לית בה משנה אלא וכתב לו שתי תורות, ולאו ממשנה דריש ליה. וא"ת מהיכא ידעינן דר' יוסי לית ליה שתי תורות, די"ל משום דמייתר ליה (דנשנית) [דריש] משנה לכתב הראוי להשתנות. איכא למימר אילו כן הוה ליה למימר בהדיא דשתי תורות בלאו משנה נפקא להו מוכתב לו. וה"ה דהוה מצי למימר דשויתי מוקי ליה לס"ת א' שכותב לו, אלא דעדיפא מינה קאמר דהכי משמע טפי.
כתבא ליבונאה. פירש"י ז"ל אותיות גדולות כעין אותן שכותבין בקמיעין ובמזוזות. ויש לתמוה א"כ אמאי לא כהלין כתבא למיקרי, וכי מפני שהן גדולות לא היו יודעין לקרות. ליכא למימר דס"ל דבגימטרייא כתב להו, דהא לקמן אמרינן ולר"ש דאמר כתב זה לא נשתנה כל עיקר מאי לא כהלין כתבא למקרי, מכלל דלמאן דאמר כתבן נשתנה אתי שפיר (ואי) [מאי] לא כהלין. וכיון דרב חסדא אמר כתב[א] ליבונאה ודאי דס"ל שלא היו יודעים לקרותה. ופשט מימרא דרב חסדא כר' יוסי אזלא, וליכא לאוקומיה דלא כחד מהני. לפיכך נראה דהאי כתבא ליבונאה לא היה דומה כלל לכתב שלנו. וכי אמרי' במס' שבת (קד.) מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, אליבא דמ"ד כתבם לא נשתנה כלל ועיקר (הא) [קא] אמרי'. דלמאן דאמר כתבם נשתנה לא היו אותיותיהם כאותיות שלנו, וכיון שכן לא היו עומדות בנס.
<h2>דף כב:</h2>
דכתיב ופרע לא ישלחו ויליף פרע פרע מנזיר. ק"ל למה ליה למימר מהתם תיפוק ליה מדכתיב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו דמשמע הא אם (תפרומו) [תפרעו] תמותו. (וא"ת) [וה"נ] דאמרי' לקמן פרועי ראש מנלן ואיתקש פרועי ראש לשתויי יין מה שתויי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה, למה ליה למימר מהתם תיפוק ליה מהכא, וליהוו קרועי בגדים במיתה. ובפי' החומש לרש"י ז"ל מצאתי שכתב גבי האי קרא [ד]ראשיכם אל תפרעו וגו' הא אם תעשו תמותו, ותימא הוא דהא לא ילפינן הכא פרועי ראש במית' מדיוקא דההוא קרא, ותו דלא חשיב תנא קרועי בגדים מאלו דבמיתה. ובפ' אלו מגלחין (כד.) אמרי' אבל שלא פרע ולא פירם חייב מיתה דכתיב ולא תמותו הא אחר שלא פרע ולא פירם חייב מיתה. ובכל זה אני תמיה מ"ש דלא דייקינן הכא הא אם תעשו תמותו כי היכי דדייקינן גבי שתויי יין, וצריך עיון.
אי הכי האידנא נמי. איכא למידק דילמא אין הכי נמי (מ)דרבנן אסרי('), וכי מרבו (בהכי) [כהני] האידנא (כ"ג) [ה"נ] כדאמרינן לקמן גבי יין. ואיכא מאן דאמר דמפרש הכי, א"ה האידנא כיון דנפקא לן מקרא, האידנא נמי לא לירבי, ואנן חזינן דמרבה. ומשני דומיא דשתויי יין כלומר כי היכי דשתו(יי דאברח דהכי) [האדנא כהני] חמרא אע"ג דבזמן שבית המקדש קיים אסורים הם הכי נמי מרבי השתא אע"ג דבזמן בית (א') [המ'] אסירי. ומקשה והתניא רבי אומר, כלומר (וכי) האי דחזית האידנא דשתו (בהני זימנא) [כהני חמרא] ע"כ דאליבא (דב"ה) [דרבי] קעבדי והא רבנן אסרי. ואף ר' לא פליג עלייהו אלא גבי יין מפני שהוא חיי הנפש, אבל בפריעת [ה]ראש מודה דאסור. והוא השיב לו דאדרבא אפי' רבנן דאסרי [ביין הכא שרו]. וקא פריך מדיוקא ולא מקשה דרישא דברייתא דקתני בהדיא אינו (מניח לי) [מכיר לא] משמרתו ולא בית אב שלו אסור לשתות יין (מ)[ל]עולם, [ו]סוגיא דתלמודא הכי. וה"נ אשכחן בפ' אלו מציאות (כג.) ובפ' מי שמת וכמה וכמה אין מספר. מ"מ איכא למידק למאי דאמרי' (בפ') [בעי'] כהן הראוי לעבודה וליכא, בלאו הכי נמי ליכא כהן הראוי לעבודה שהרי כלן טמאי מתים שהוטמאו לקרוביהם וצריכים הזאה ג' וז'. ואיכא למימר דלקרבן צבור לא איכפת לן בהכי דטומאה הותרה בצבור.
תספורת יתירתא. פירש"י נאה. ואית דגרסי תספורת יחידאה, ומפרש מפני שהיא מיוחדת לכ"ג. ברוב ספרים שאלו את רבי איזהו תספורת של כ"ג וכו' אלא להראות בו תספורת של כ"ג. ואית דלא גרסי גדול, ואומר שכל הכהנים היו מסתפרים באותו תספורת, שהרי אותו הפסוק בכל הכהנים איירי וראשם לא יגלחו. וי"א דלעולם כ"ג גרסי', דאי בכהנים הדיוטות לימא כסום יכסמו ולישתוק את ראשיהם למה ליה, אלא [ודאי דלאו] בכל כהן איירי. והאי דקאמר כסום יכסמו את ראשיהם בלשון רבים, אכהנים גדולים שבדור קאי. וה"ק כי אם בתולות מזרע ישראל יקחו להם לנשים, והתם ודאי לא איירי אלא בגדולים דוקא, והאי קרא מסיים והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו, ורישיה בכ"ג וסיפיה בכהן הדיוט, כי ההוא דלעיל דכסום יכסמו, והכי אמרינן בפ' עשרה יוחסין (עח:).
<h2>דף כג.</h2>
גמ' [מאי זה בורר וכו'] קס"ד מעיקר' לאוקמי מתני' דקתני הכי אם זה בירר לו ב"ד של ג' וזה בורר לו ב"ד של ג', בזמן שכל א' וא' אומר לפני ב"ד זה נלך ולא לפני אחר, שניהם בוררים להם עוד א' כלומר אין א' מהם יכול לכוף את חבירו ללכת לפני ב"ד שהוא בירר, אלא צריך שיתרצו שניהם בב"ד א'. ואקשינן ואפי' לוה מצי מעכב כלומר היכי קתני ושניהם בוררים (כאן חסר).
<h2>דף כז:</h2>
מתני'. כך הוא שנוי במשנה וכן בנו וחתנו (שהוא) שכולן פסולין (לדון) [לדין] אותו קרוב מכח הקרוב (הכא) [הא'] למדת דכיון דלבן הקרוב (ופסלו) [נפסלו] מכח הקרוב כ"ש שיש מן הדין שיהיו פסולים לקרוב עצמו, אלא מ"מ התנא רצה לחשוב ולשנות כל הקרובים דפסולים לעדות, ושנה אותם באבות ובנים וחתנים, שהיה בדבר שנוי [ב]א' מהם והוצרך התנא לשנות שניהם מפני השלישי. ועכשיו אפרשם כמו שפי' וסדרם הרב בעל התוס' ז"ל. אחיו הוא האב השנוי תחלה במשנתינו, ועכשיו אם בדרך ק"ו תבא להק' במשנה [תוכל להק'] אחיו למה שנאו במשנה התנא הרי לא היה צריך לשנות לא הוא ולא בנו ולא חתנו, (דהאי) [דמאחי] אביו השנוי אחריו אנו יכולים ללמדו, שאם אחי אביו פסול לו הוא ובנו וחתנו כ"ש שהיה פסול לאביו הוא ובנו וחתנו, שהרי זה (בא) מכח אביו הוא בא (שהיו) [שהיה] אח לאותו הדור, ויכול אתה לגמור מק"ו דכיון דלזה הם פסולים כ"ש לאביו. ועוד שאין זה ק"ו אלא ממילא נפיק. ויכול אתה ללמוד שזה התנא לא בא אלא לשנות כל הפסולים כמה הם, ויש מהם שהם שנויים שתי פעמים מפני שיש באותן השנים השנויים עמו מי שלא נשנה כלל. ואחיו השנוי תחלה הוא עצמו לא היה שנוי אבל בנו שנוי היה, דלבן אחיו הוא לו אחי אביו, וכיון שאחי אביו פסול לו כמו כן הוא פסול לאחי אביו, וכאלו הוא עצמו שנוי חשבינן ליה, שזה דבר פשוט הוא ולא הוצרך התנא לאומרו דכל מי שהוא פסול לו משום קורבה אף אני (פוסל) [פסול] לו כמו כן, שאינו קרוב (לו) [לי] יותר ממה שאני קרוב לו. אבל הוצרך לשנותו מפני אחי(ו) אביו דהיינו אחיו (ו)הוא ממש אינו שנוי. וכן (מבני) [מפני] חתן אחיו דקתני בהדיא דחתן אחיו כמו כן אינו ממש דנשנית במשנה. אחי אביו לעצמו לא הוצרך לשנותו, [דמאחיו ובנו נפיק, אלא הוצרך לשנות] בנו וחתנו ולכך שנאו. אחי אמו הוא גופו לא הוצרך התנא להשמיענו, דמבעל אחותו ובנו נפיק, שהוא לבן בעל אחותו אחי אמו. ולבנו כמו כן לא הוצרך דמבעל אחות אביו ובנו נפיק, שהוא לבן בעל אחות אביו בן אחי אמו. כשהוצרך לחתנו הוצרך דחתן אחי [אמו] אינו שנוי במשנתינו כלל. ובעל אחותו לגופו לא הוצרך לשנותו, דמחמיו (נפיק שהוא לאחיו) ובנו היינו יכולים ללמדו שהוא בן חמיו. ובעל אחותו כשהוצרך לחתנו הוצרך, דלבנו כמו כן לא הוצרך דמאחי אמו נפיק, שהוא לאחי אמו בן בעל אחותו. בעל אחות אביו איצטריך לגופיה, אבל לבנו לא צריך, מפני שהוא לבן בעל אחות אביו בן אחי אמו, וכבר שנה התנא אחי אמו ובנו. וחתנו כמו כן הוצרך שאינו שנוי בשום מקום. ובעל אחות אמו לא הוצרך לגופו, דמגיסו ובנו אתה יכול ללמדו, שהוא לבן גיסו בעל אחות אמו. ובעל (אחות) אמו לגופו לא הוצרך, דמחורגו אתה יכול ללמדו, שהוא לחורגו בעל אמו, ולבנו כמו כן לא הוצרך שהוא אחיו, ולחתנו לא הוצרך שהוא בעל אחותו. נמצא (שניה לה) אלו שהם אב ותולדתו כלן שנויים במשנתינו בשאר אבות, וע"כ פריך [בגמ'] בנו היינו אחיו, ולא הקשה כן בשאר האבות, מפני שהוא יכול לומר דמפני שהוצרך לעדות דאחד שנה השנים, וכ"ש אם הא' מיותר והב' צריכים ששנה הא' מפני הב', אבל בעל אמו לא הוצרך לא הוא ולא בנו ולא חתנו. ומפני שהכשיר רב חסדא באחי האח הזכיר בנו בקושיא שהק' ואמר בנו היינו אחיו, ולא הוצרך [להזכיר] שלשתן דבחד מינייהו סגי ליה בקושיא שהק' כלל (בא) [בזו] הקו' בעל אמו וחתנו, וכמו כן בפירוקא הכל מפריק. וחמיו ובנו וחתנו לא הוצרך משום בנו, שהוא לבן חמיו בעל אחותו, וכן משום חתנו לא הוצרך שחתן חמיו היינו גיסו, אלא לגופו הוצרך לשנותו. גיסו, משום הוא גופו לא הוצרך לשנותו, שכבר שנה חתן חמיו. ולבנו לא הוצרך שכבר שנה בעל אחות אמו, והוא לבעל אחות אמו בן גיסו, אלא כשהוצרך לחתנו [הוצרך]. וחורגו קשיא ליה לרש"י ז"ל למאי איצטריך, כיון דתנא בעל אמו פסול (מכל מקום לא) [ממילא] ידעינן דהוא נמי פסול לבעל אמו, ואי משום דאתא לאשמעינן לבדו לישתוק מיניה וכו'. ומשני הא לאו קושיא דכל הנך דמשתמע וכו'. ואיכא לאקשויי דא"כ אמאי אקשינן בגמ' גבי בעל אמו בנו היינו אחיו טפי מאידך, דהא איכא טובא במתני' דהוו מצו לאקשויי מנייהו טפי הכי. ותו דהא משני תנא אחיו מן האב וכו', תינח היכא דאיכא למימר הכי, אבל בחורגו מאי איכא למימר. ול"נ לתרץ לפי' רש"י ז"ל דמאי דמקשה הכי בגמרא בבעל אמו ואמרי' בנו היינו אחיו ולא מקשה הכי בכל הנהו ייתורים דמתני', משום דעד ששנה בן בעל אמו לא שנה אדם א' פעמים ממש במשנה. ואע"ג דתנא בן אחיו (ואחיו בנו) [ואחי אביו], לאו [יתורא] ממש הוא, דתנא לאו מכללא תנא להו לפסולי אלא בהדיא בעי למתנינהו, ובעי לפרושי דכי היכי דהאי פסול להאי הכי נמי האי פסול להאי. אבל אחיו הוא שנוי במשנתנו ב' פעמים בפי', ולפיכך הקשה בנו היינו אחיו, ולא הקשה בעל אמו הא תנא ליה חורגו, משום דהאי לאו קושיא אלימתא היא. וא"ת והרי גיסו הוא שנוי פעמיים בפי', שהרי שנה חמיו וחתנו, ולמה לא הק' ממנו. תשובה כשהק' בנו היינו אחיו ה"ה לגיסו דאיכא לאקשויי גיסו היינו חתן חמיו, אלא חדא מינייהו נקט, דהא הוה מצי לאקשויי נמי גבי בעל אמו וחתנו חתנו היינו בעל אחותו, [א]לא אקשי מדהא דקדים במתני' וה"ה לשארא. ובתירוצא דמתרץ לבנו מתרצו נמי שארא. וגיסו נמי איכא למימר דאיירי כששתי (האחרות) [האחיות] אינן אחיות אלא מצד האם, ותנא ביה בנים וחתנים, וה"ה כשהם אחיות מצד האב, ואיידי דתנא חתן חמיו גבי חמיו תנא בן וחתן בחתן חמותו ולא תנא בחתן חמיו. אי נמי מגיסו ליכא לאקשויי דאיידי דבעי למיתני בנו וחתנו הדר תנייה, אבל בן בעל אמו אמאי תנא, א"נ חתנו הוא כבר תננהו, והשתא לא אוסיף בהו מידי. ומ"ש רש"י ז"ל וכן כולהו כי מעיינת בהו משכחת להו בהדיא בר מבן אחי אשתו דנפיק מכללא וכו', תמיה לי דהא קא חשיב בגמרא טובא דאתו מכללא, כגון אחי חמותו וכלהו הנהו לא קא חשיב. ושמא (משנה) [משום] דאיצטריך רב נחמן למחשביה ומדהוה בעו לה (כי עליה) [בי עולא] לאו כאלו אתו מכללא חשיב להו. ואינו נכון דהא תנא (תניינא) [תונא] קאמר, כלומר מכללא דמתני' קא אתו, אלמא כי היכי דאחי אשתו נפיק מכללא ה"נ הני מכללא נפקי, אלא דהוו מפרשי אמוראי בגמרא והאי לא מפרשי. ולפי מה שפירשתי תחלה יש לנו לומר דהא דקתני חורגו משום לבדו, דסד"א בעל כאשתו וחורגו כבנו הוא, ויהא בן חורגו פסול לו כמו שבן בנו פסול לו קמ"ל. ולמר בר רב אשי דמכשר באבא [דאבא] בפרק יש נוחלין (קכח.) איכא למימר דמתני' היא גופא אתא לאשמועי' דאבא [דאבא] כשר, דהא בעל כאשתו ואפ"ה אדם מעיד בבן חורגו. ואיכא לעיוני אמאי לא תנא במתני' אב ובנו, וליכא למימר דאתיא בק"ו משארא דהא תנא לאו אק"ו סמיך כדברירנא לעיל. ואיכא (למ"ד) [למימר] דמשום בנו ובן בנו פסולים לו עד סוף כל הדורות, הילכך לא תנא דלא שייך למימר הוא ובנו וחתנו דהא אפי' בן בנו ובן בן בנו עד סוף כל הדורות. וא"ת למאן דמכשר באבא דאבא מאי איכא למימר ליתני בנו לבדו, ותו ליתני אביו הוא ובנו וחתנו דהא אביו לא תניא. ובהא הוה אפשר לומר דאף בן בנו של אביו וחתן בנו של אביו דהיינו בן אחיו וחתן אחיו פסולים לו, ולא תני אלא הנהו דבבנייהו פסיק פסולא. מ"מ ק' ליתני בנו לבדו. ותו למאן דפריש דהתם אפי' אמורא דפליג עליה דמר בר רב אשי לא פסיל אלא בן בנו, ומשום [ש]האב ובן ראשון בראשון נינהו הילכך לגבי בן בנו הוי ראשון בשני ופסול, אבל לגבי בן [בן] בנו ראשון בשלישי הוא ולד"ה כשר, הא ליתני אב ובנו וחתנו. ואיכא (למ"ד) [למימר] דלהכי לא חשיב אב ובנו משום דכתיב [בהדיא] בקרא לא יומתו אבות על בנים, אבל כלהו שארא מדרשא קאתו כדמוכח בגמ' הילכך חשיב להו. ואיכא דבעי למר בר רב אשי מ"ט מכשר באבא דאבא דהא ראשון בשני הוא, ומ"ש בן אחיו דפסול ומ"ש בן בנו דכשר. ומשני דבן בנו אתפלג דרא אבל כל שאר פסולות לא אתפלג דרא.
אבל משנה ראשונה דודו וכו'. פירש"י אבל קרובי האם כגון אחי האם כשר לו שהרי אינו ראוי ליורשו כדתנן אחי האם מנחילין ולא נוחלין. ואין נראה דבריו ז"ל אלא נראה דכל היכא דראוי חד מינייהו לירש את חבירו אעפ"י שאין חבירו ראוי ליורשו כיון שהוא פסול לחבירו גם חבירו פסול לו. ור' יוסי לא פליג אלא כשאין [א'] מהם ראוי לירש את חבירו כגון גיסו וכדומה לו. ובחמיו ובעל אחותו חזינא בהו פלוגתא, דאיכא מ"ד דאפי' ר' יוסי במשנה ראשונה מודה בהו, דאע"ג דאין חמיו ראוי ליורשו ואחי אשתו נמי אין ראוי ליורשו וכן כל קרובי אישות [...] אלא אשתו הוא יורש שמתחלה (הוא) [היא] זוכה בנכסים ויורשת אותם מאביה או מאחיה ואח"כ בעלה זוכה בהם מחמתה ואותה הוא יורש, ואם מתה או נתגרשה אינו יורש כלום. ודודו או בן דודו כשנק' הוא ראוי ליורשו לאו מפני שאביו יורש והוא יורש מאביו, שאין זה יורש דודו אלא אביו, אלא מפני שאם מת אביו ירושה באה לו מידי דודו, וכן אם מת דודו מבן דודו, לפיכך נקר' ראוי ליורשו. ופי' א' הוא יותר נכון בעיני, משום דכי תנן במתני' וכל הקרוב לו באותה שעה ממשנה דר' יוסי היא ובתר מילתיה גריר, וכיון דקאמר ר"י במשנה ראשונה כל הקרוב לו באותה שעה פסול אבל קרוב ונתרחק כשר, אי אמרת דחתן ובעל אחות אינם ראויים לירש קרוב לו באותה שעה היכי משכחת לה דפסול, (אלא) [והא] אינו ראוי ליורשו. ולא מצית אמרת דלאו ממשנה א' הוא כל הקרוב לו באותה שעה, דבתר משנה א' גרי' (דמו אבל בראוי) [ותני אכל הראוי] ליורשו אלמא חתנו ראוי ליורשו הוא. ונמצא בתשובה להרי"ף ז"ל שכתב [סימן י"א] אין (במשנה) [בין משנה] א' למשנה א' אלא גיסו לפי שאינו ראוי ליורשו ומשנת ר' עקיבא פוסלתו. ויש לתמוה בדברי הרב ז"ל, דודאי לכאורה משמע דבכלל ראוי ליורשו ליכא (לאב על) [לא בעל] אחות אמו ולא בעל אמו ולא חורגו ולא אחיו מן האם, שמכל אלו אין א' מהם ראוי לירש את חבירו. וי"מ את דבריו ואומרים דמאחר שאמרו דבעל כאשתו ואשה כבעלה, כל מי שפסול להעיד לאשה פסול להעיד אף לבעלה אם הם פסולים לה מטעם שהוא ראוי ליורשה אם אין לה בעל או בנים. והילכך בעל אחות אמו פסול להעיד לו, לפי שהוא ראוי לירש את אשתו שהיא אחות אמו אם לא יהיה [לה] בעל או אחים או בנים, וכיון שהוא פסול לאחות אמו מטעם זה פסול אף הוא לבעלה, לפי שהבעל כאשתו וכגופו היא חשובה, וכיון שהוא ראוי לירש את אשתו הרי הוא כאלו ראוי לירש הוא גופו. וכן בעל אמו כיון שהוא ראוי לירש את אמו אם אין לה בעל הרי הוא כאלו ראוי לירש את בעלה, לפי שהבעל כגוף אשתו הוא. וחמיו כמו כן הוא ראוי לירש את בתו אם אין לה בעל ובנים, וכמו שראוי לירש חתנו דמי. ואחיו מן האם, כיון דשני אחים בעלמא ראויין לירש לא פלוג רבנן באחין. אבל (גופו) [גיסו] אינו ראוי לירש לא הוא ולא אשתו, ואעפ"י שאשת גיסו ראויה לירש את אשתו והוא פסול לה מזה הטעם, לבעלה מיהא רחוק הוא, ואין אומרים בעל כאשתו אלא כשהוא ראוי לירש את אשתו או אשתו ראויה ליורשו, אבל גיסו שאשת זה ראויה לירש אשת זה אין אומרים בעל כאשתו. ומש"ה קאמר בגמ' דר' יוסי דמתני' דמכשר בגיסו, דאלמא לא בא להכשיר אלא גיסו. ואין דבריהם ברורים אצלי אלא כל מי שאשתו ראויה ליורשו הוא ראוי ליורשו, כגון חתנו דכיון דאשתו ראויה ליורשו מפני שהיא בתו אף הוא נקרא ראוי ליורשו, וכן השאר, ואין הדבר תלוי בראוי לירש נחלת האשה, כלומר שמי שאשתו ראויה ליורשו פסול להעיד לו מפני אותה הירושה, שהוא חשיב כאלו הוא יירשנה כיון שאשתו יורשתו, אבל אינו פסול לאדם מפני שהוא ראוי לירש את אשתו, דמ"מ נחלה שלו אינו ראוי לירש. ואלו כן לא הו"ל לומר אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו, דמשמע דטובא מפיק (ממשנה) [ממשנת] ר' עקיבא דלא הוו פסולים, אלא הו"ל לומר אבל משנה ראשונה גיסו כשר מפני שאינו ראוי ליורשו, מדקאמר וכל הראוי ליורשו אלמא כל קרובי האם מפיק כשאין א' מהם ראוי לירש את חבירו. אבל כשהא' מהם [ראוי] לירש את חבירו אעפ"י שהוא מקרובי האם פסולים, כגון אחי אמו מפני שלמוריש אין היורש קרוב לו מצד אמו. (כבן) [וכן] בעל אחותו וכן חתנו כיורשין דמי, וכן בעל אחות אביו, כך נראה עיקר פי' משנה ראשונה. ומ"מ אע"ג דלא קי"ל כמשנה ראשונה בראוי ליורשו, קי"ל בקרוב לו באותה שעה כאותה משנה.
גמ' אלא לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות. איכא למידק והכתיב באמציהו (מלכים ב' י"ד) ואת בני [המכים] לא המית ככתוב ב[ספר] תורת משה [וגו'] לא יומתו אבות על בנים [וגו']. אלמא לא לעדות אתא קרא, אלא ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים. וי"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ומיהו כיון דמייתר, למדרש ביה הכי אתא. א"נ משום דבסיפיה דקרא כתי' איש בחטאו יומתו, קאמר התם ככתוב בתורת משה.
ובנים בעון אבות לא והכתיב פוקד עון אבות וכו'. איכא למידק מאי קושיא נהי דאיהו פוקד עון אבות, אבל מ"מ לא ניתן לב"ד להמיתו בעון אבותיו, ולפיכך הזהיר הכתוב איש בחטאו יומתו. ותו כדמוקמי' איש בחטאו יומתו כשאין אוחזין, ה"נ באוחזין יומתו בידי אדם. ואיכא לפרושי דמעיקרא כד הוה סליק אדעתיה דפוקד עון [אבות] אפי' כשאין אוחזין הוא, הוה מקשה ליה דכיון דמן הדין יש לחייב הבן על האב או האב על הבן שהרי בידי שמים הוא חייב, א"כ למה אין הבן מתחייב בידי אדם, ומה טעם שהקב"ה פוקד אותו עון ולא ניתן רשות לבית דין לעשות כן. וכשהשיב לו דפוקד עון אבות על בנים כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם הוא, לא הקשה לו (א"נ) [א"כ] למה הזהיר הכתוב איש בחטאו יומתו ולא חילק בין אוחזין לשאין אוחזין, והל"ל דבאוחזין ימותו הבן על האב, דלא קשיא לפי שלא ניתן לב"ד להבחין בין אוחזין לשאין אוחזין, כי אין ידוע להם מי שאוחז ומי שאינו אוחז, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב. ואין להקשות בהא דאמרינן לעיל אם ללמד שלא יומתו וכו' הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו, דמשמע דאי לאו קרא הוה אמינא דממיתין בנים בעון אבות, ויש לתמוה איך הוצרך הכתוב להזהיר על זה ואיך יעלה על דעתו לעשות כן אם לא נכתבה ההזהרה. דודאי ממשמע דכתיב באמציהו ואת בני (הממיתים) [המכים] לא המית וכו' דאי לאו קרא היה ממית אותם. וי"מ דאיש בחטאו יומתו בידי שמים, הוא כמו (במדבר א' נ"א) והזר הקרב יומת, שר"ל יומת בידי שמים. וקושיא דפוקד עון אבות על בנים אתי שפיר. וההוא קרא דכתיב באמציהו, איכא למימר דלאו משום דקרא בידי אדם כתיב מייתי מינה ראיה, אלא ה"ק כיון דאף בידי שמים אינן חייבים כ"ש בידי אדם. ופירוש ראשון יותר קרוב.
<h2>דף כח.</h2>
הני תלתין ותרי הוו. פירש"י ז"ל אבות וח' בנים וח' בני בנים וח' חתני בנים ואע"ג דאיכא טובא חתנים שם חתנות [חד] קרי להו. ויותר נראה לפרש ח' אבות וח' בנים וח' חתני אבות וח' חתני בנים, ובני בנים נפקי מכלל חתנים כי היכי דבמתני' נפקי נמי בני בנים מכלל חתני בנים, דהא לא קא חשיב במתני' בני בנים כלל אלא מסתמא נפקי, ובמתני' קתני הם ובניהם וחתניהם ופריש רב (והאי) [דהאי] וחתניהם בין אאבות ובין אבנים קאי. אבל אין לומר שיהיו חתני האבות בכלל חתני הבנים, כי אין כך חשבון המשנה, ורבי חייא מנין השנויין במשנה בא להשמיענו, ובני הבנים אינם שנויים במשנה, אבל יש לנו לומר לדברי רב כי אף חתני הבנים שנויים בכלל חתנים, ויש להקשות עליו מאותו מנין שמונה ר' חייא.
והא דאקשינן א"ה (כל) [ה"ל] שלישי בשני ורב אכשר שלישי בשני, כתב עליו רש"י ז"ל דאיכא לאקשויי עליה דרב כיון דחתן כדור אחר [דמי] אמאי פסול חתני לאחי אבא הוה ליה רביעי בא', אלא מילתא אחריתי היא דמקשי ליה עד דאפקיה מהאי טעמא לגמרי. ופי' דעיקר קושיין אי הכי דחתן כדור אחר דמי אמאי פסול חתן אחי אבא (ליה) [לי] הו"ל שלישי פסול להעיד בשני ורב אכשר ג' בשני דקאמר אף אני (מעיד) [לא אעיד] לו אני ובני אבל בני לבנו יעיד, כך כתב הרב ז"ל. ואני תמה על פי' היאך הוציא מדיוקא דהא בני לבנו יעיד דרב מכשר ג' בשני, דהא (לב') [לא בא] ללמדך הכי, דא"כ אף בבנו הו"ל למידק דמדקאמר אף אני לא אעיד לו משמע לא אעיד [לו] אבל לבנו אעיד, והא לא מצית אמרת דהא קאמר בריש מימרא אחי אבא לא יעיד (לו) [לי] הוא ובנו, אלמא בן אחי אבא פסול לו, ואית לך למימר ע"כ דכי קאמר אף אני לא אעיד לו לאו דוקא נקט ליה בדידיה אלא משום חתנו נקט ליה, והלכך אף בבנו שהוא שלישי לא מצית אמרת דדוקא לאחי אבא, (בהא) [דהא] קאמר דחתן אחי אבא פסול לו וכיון דחתן כדור אחר דמי הו"ל שלישי בשני ופסול לרב. ואית לן למימר הכי נמי דכי קאמר אף אני לא אעיד לו אני ובני, [לאו משום אני ובני] נקיט [ליה] דה"ה דאף לבנו אני ובני פסולים, אלא משום חתנו נקט ליה. ומרישא דמימרא נמי מוכח מילתא דמשום חתן קאמר ליה, דקאמר אחי אבא לא יעיד לי הוא ובנו וחתנו, וקס"ד דחתנו לו היינו ג' בשני, (ואע"ג דקאמר) [ואעפ"כ קאמר] בהו[א] ובנו לי ולא דייקינן (כי) [לי] הם פסולים אבל לא לבני ונשמע מינה דרב אפי' ג' בראשון מכשר. וש"מ דההוא פי' דפי' רש"י ז"ל לאו פי' ברירה הוא, אלא הכי פירושו, ורב אכשר שלישי בשני ע"י מעשה שבא לידו דבן בנו של אחי אביו ואכשרו, ומק' על אותו מעשה ממימרא דרב (כהנא) [דהכא] וממתני' דאי חתן כדור אחר דמי מכולהו איכא לאקשויי עלה. וכן פי' הרב רבי זרחיה הלוי ז"ל.
(ואם יקרא) [ואסיקנא] רב דאמר כר' אליעזר וסבר לה כוותיה בחדא בשלישי בראשון, וכתנא דמתני' בג' בשני, וחתן לאו כדור אחר. ולא בעי לאוקומי מתני' בג' בשני ולמימרא דחתן (לאו) כדור אחר דמי, ואיהו סבר לה כתנא דמתני' בחדא ופליג עליה בחדא, דבשלמא השתא משכח תנא דס"ל כותיה בג' בראשון ותנא דס"ל כוותיה בג' בשני, אבל [ל]מאי דכתיבנא לא משכח רב תנא דס"ל כוותיה בג' בשני, והוה לן לאקשויי רב דאמר כמאן.
<h2>דף כח:</h2>
מהו שיעיד אדם באשת חורגו. פירש"י ז"ל ובנשי שאר קרובים לא איבעיא לן וכו'. ולא (נתבררו) [נתברר] לי כלל טעמו שלמשנת ר"ע אין הטעם תלוי בירושה. ועוד שאין אדם נפסל לאדם אחר או לאשה מפני שקרובו יורש אותו אדם או אותה אשה, וזה הטעם לא נמצא לא במשנה ראשונה ולא במשנה אחרונה, שאף במשנה ראשונה לא אמרו אלא שהוא פסול [...] לבניה, מ"מ פסול הוא לבעלה שהוא [חורגו] והרי אדם [ה]הוא ראוי ליורשה, ויש לך לפסול מטעם זה ומה לי אם אינו פסול לבניה. ועוד ק"ל לזה הטעם דהא לא קיי"ל כר"י דאמר אפי' מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב, ואם אותו הטעם אמת כל קרוב ונתרחק היה בדין לפסול [מפני שהוא פסול] לבניו שהן ראויין ליורשו. אבל נ"ל דמשום דקתני במתני' לבדו בחורגו ולא קתני הכי בשארא מיבעיא [ליה], משום דמספקא ליה האי לבדו אי בעי לאפוקי אף אשתו או לא אתי אלא לאפוקי בנו וחתנו. וקאמר ליה דבכל מקום אשה כבעלה, ולא אתי לאפוקי אשתו.
ונראה דכלת אחי אבא פסולה לי, כי היכי דאמרינן בחתן אחי אבא שהוא חשוב כאשתו, ה"נ בכלת אחי אבא אמרינן אשה כבעלה. וכן כתב ה"ר משה ז"ל (פי"ג מעדות ה"ו) כל אשה שאתה פסול לה כך אתה פסול לבעלה שהבעל כאשתו וכל בעל שאתה פסול לו כך אתה פסול לאשתו שהאשה כבעלה ע"כ. והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל כתב דה"ה שלא יעיד אדם בנשותיהם של הקרובים המנויים במשנה הן ובניהם. ומפי' רש"י ז"ל נראה דכי מבעיא ליה בחורגו אם אשתו פסולה ה"ה בכלת אחי אביו וכלת אחי אמו ובאותן שאין בניהם פסולים, שהרי פי' הרב ז"ל כי כששאל באשת חורגו מפני שאין בנו פסול, ולפי זה ה"ה שהיה לשואל ספק באשת בן אחיו של אביו ובאשת בן אחי אמו שאין בניהם פסולים. וכשהשיב לו אשה כבעלה ולא באשת חורגו [בלבד] אלא אף באלו השיב. אבל באשת אחיו ובאשת דודו ובאשת אחי אמו לא היה ספק דודאי אין אדם מעיד להם. הרי למדת מרבותי' אלו ז"ל שדעתם שכל אדם שאתה פסול להעיד לו כך אתה פסול להעיד לאשתו, וכל מקום שפסול לחתן כמו כן הוא פסול לכלה. אבל נמצא לריא"ף ז"ל בלשון זה שאלת על אלו הן הקרובין וכו' ומה שהוסיף עליהם התלמוד כגון אשת חורגו ובעל חורגתו (אשות אלהין בדין) [ונשות הנזכרין] באלו [הן] הקרובים מהו הלא תראה שזה שאמר אחי חמותו לא יעיד עליו, לולא שהזכיר אותם במשנה הם ובניהן וחתניהם לא היה יכול להוסיף אותם. וכן אשה כבעלה ובעל כאשתו אינו אלא באותם שהזכיר ההלכה בלבד. הלא תראה שבעלי קרובות אם אינם קרובים להדדי אינם פסולים להדדי אלא גיסו בלבד שהזכיר ההלכה אותו, ואלו היו בעלי קרובו' פסולים להדדי היה המשנה זוכרתם כמו שהזכיר גיסו. ע"כ דברי הרב ז"ל. ובפי' הוא מכשיר כלת אחי אביו וכלת אחי אמו ואפי' אשת אחי אמו ואשת אחי אשתו ואשת בן חמותו. אבל אומר אני שלא בא (להזכיר) [להכשיר] אשת אחיו, דכיון דאשה כבעלה נפקא לן מדכתיב אל אשתו לא תקרב דודתך היא, ודאי כשאנו למדין מאותו המקרא לקרובים אחרים כמו חורגו שהאשה כבעלה כ"ש שיש לנו לומר בהיא עצמה. וכיון שאדם פסול לאשת אחי אביו כל שכן שאביו שהוא בא ונפסל מכחו שהוא פסול לה, ואין לומר על הן זה לאו. וכן נראה לומר שלא בא להכשיר אשת חמיו, דהא אמרינן דפסול אדם לבעל חורגתו ואף זה בעל חורגתו הוא וזה דומה כאלו נאמרה בפי'. ובנשי שאר קרובים שבא הרב ז"ל להכשיר אין נראין דבריו, שאין זה דומה לחתן אחי אשתו דהתם ודאי אלו היה פסול היה שונה במשנה כמו שהזכיר האחרים. והתנא במקום זה חשוב כרוכלא אבל לא האמורא, ולפי' אלו היה חושב התנא מקצת נשי הקרובים והיה מניח קצתם היה ראוי לומר שאותן שלא הזכיר אין אדם פסול להם, אבל התנא לא הזכיר מן הנשים כלל, אבל בגמרא שאלו באשת חורגו מהו וכיון דאסיקנ' בההיא דאשה כבעלה למה לא נאמר כן בכל הקרובים שהאשה כבעלה כמו באשת חורגו ובאשת אחי אביו. ולכאורה כששאל (התנא) אשת חורגו מפני שאמרו במשנה לבדו. ועוד שהיא קרובה בב' קדושי'. והוא השיב לו שאף בזה נלמוד מאשת אחי אב ונאמר אשה כבעלה, וכ"ש באותן שהן קרובים בחד קדושי' שנאמ' בהם אשה כבעלה. אבל נראין דברי רבינו ז"ל בחתן אחי אשתו, דודאי התנא שהיה חושב בכאן האבות והבנים והחתנים אלו היה סובר דחתן אחי אשתו פסול הי"ל למנות אחי אשתו באב תשיעי. ואעפ"י שאחי אשתו כבר נשנית בכלל בעל אחותו או בחמיו ובנו, וכן בן אחי אשתו בכלל בעל אחות אביו, מ"מ כיון שחתנו לא נשנה הי"ל לשנות ואחי אשתו הוא ובנו וחתנו כיון שהוצרך לשנות חתנו, שהרי יש כמה באותן אבות שבמשנה שלא הוצרכו השנים ומפני הג' נשנו. לפיכך נראה דבריו בחתן אחי אשתו שהכשיר הרב ז"ל שהוא בכלל אותן בעלי קרובות שאמר שמאחר שלא נשנו במשנתינו אינן פסולים שאם היו פסולים היה שונה המשנה כמו שהזכיר גיסו. נמצא שלפי דברי רבינו ז"ל גיסו וחתנו אעפ"י שהם קרובים בשני קדושי' פסולים, וכן בעל חורגתו וכן אשת חורגו שהיא דומה לאלו, אבל אשת אחי אשתו וחתנו אינם פסולים לו, ובחתנו נראין דבריו כמו שכתבתי. אעפ"י שיש לתמוה מה טעם חתן גיסו (כשר) [פסול] וחתן אחי אשתו (פסול) [כשר] לתנא דמתני' לדידן, ולדברי רבינו לדברי הכל. ויש עוד לשאול מה טעם חורגו לבדו ולמה אינו פוסל לבן חורגו או לבת חורגו, שהרי שני בראשון הוא עם אשתו, ומ"ש דלבן אחי אשתו הוא פסול ומ"ש דלבן בן אשתו הוא כשר, כיון דקי"ל כמאן דפסיל באבא דאבא בפ' יש נוחלין. ואין לומר בזה טעם ברור, ומי שאומר שהטעם דפסולים הוא שחכמים ירדו לסוף דעתן של קרובים ואמרו שאלו אוהבים את אלו ואלו אין אוהבין את אלו, אין נרא' לי את דבריו, שלא הוזכר קירוב הדעת אלא באשתו ארוסה שהגיעו בה משום נוגע בעדות. תדע שהרי אמרו שאין קרובי ארוסה פסולין אלא לה בלבד הוא פסול להעיד, אלמא דההיא משום נוגע בעדות נגעו בה. ועוד ראיה מדאמרי' בפ' מי שמת (קנט.) היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים, ואוקימנא אפי' שלא הוחזק כתב ידו בב"ד, ואמרי' התם דגזרת מלך היא דאי לא תימא הכי משה ואהרן דלא ליהמני וכו'. ומיהו בארוסה אע"ג דמשום איקרובי דעתא הוא אפי' לאפוקי מינה לא מהימן שלא חילקו חכמים בדבר, ואעפ"י שמסוגיא שלפנינו לא נראה כן אלא נראה דקרוב גמור הוא יכול אדם לדחוק ולפרש כמו שכתבתי. ומה שכתבתי מה טעם חתן אחי אשתו וכן חורגו או חתנו שכשרים צ"ע.
חורגו לבדו ר' יוסי אומר גיסו ותניא אידך גיסו לבדו. כתב רש"י ז"ל גיסו אבל בנו וחתנו כשרים לגיסו ובעל אחות אמו דקתני מתני' [דהוי] קרוב וכן הוא קרוב לו דהוה ליה בן גיסו לא פליג ר' יוסי עלה ומודה הוא דבן גיסו פסול לו משום דאיהו לדידיה בעל אחות אמו אבל משום קורבא דבן גיסו לא מפסיל ונ"מ דחתן (וגיסו) [גיסו] כשר להעיד לו [ע"כ]. והריא"ף ז"ל פי' דר' יוסי לא פליג אבן גיסו וחתנו מאחות אשתו, דאינהו ודאי פסולים נינהו, דהא קתני רבי חייא שמנה (ח') אבות שהם עשרים וארבעה ובכללן אתה מונה בעל [אחות] אמו הוא ובנו וחתנו, והוא לבעל אחות אמו בן גיסו, וש"מ דר' יוסי לא פליג אבנים וחתנים שיש לו לגיסו מאחות אשתו אלא בבנים וחתנים שיש לו מאשה אחרת פליגי, כך פי' הריא"ף ז"ל, ופסק דחתן גיסו פסול הוא לו. ואין הדברים נר' כן, דהא מקשי' לעיל גבי בעל אמו בנו היינו אחיו וא"ר ירמיה לא נצרכא אלא לאחי (האב) [האח], ולא קם מימריה דהא רב חסדא אכשר באחי האח ואמר דלא ס"ל ההיא דר' ירמיה. אלמא בכל הני פסולים דמתני' כשהן קרובים מחמת נשותיהם בנים וחתנים שיש להם מאותה אשה פסולין, אבל שיש להם מאשה אחרת כשרים. וכן בגיסו אלו לא נאמר לבדו כך היה דמשמע ותנא דמתני' כך היה בדעתו דמאותה אשה פסולים ומאשה אחרת כשרים, לפיכך כשחלק ר' יוסי ואמר גיסו לבדו ע"כ להכשיר בנים וחתנים שיש לו מאותה אשה [אמר] כן. ונראה לי כשאמר רבי ירמיה לא נצרכא אלא לאחי האח, לא היתה כוונתו כך בבעל אחותו ובבעל אחות אביו ובבעל אחות אמו שיהיו הבנים שיש להם מאשה אחרת פסולים, אלא מודה דכשרים הם, אבל בבן בעל אמו בלבד או בחתנו היה סובר כן מפני שאחי האח ואחיותיו כלן נראין כאחין זה עם זה. תדע שהרי אמר רבי יצחק בפ' משוח מלחמה (מג:) חורגתה הגדילה בין האחים אסורה לינשא לאחים משום דמתחזי כנסבי אחותייהו, אלמא אתי לאחלופי ה"נ מתחזי כאלו מסהדי לאחין ואתי לאחלופי. והכא והתם לא קי"ל הכי. (די"ל) [אלא] דברי הריא"ף ז"ל אינם ברורים במקום זה, אלא עיקר הפי' ופסק השמועה כדברי הגאון ז"ל וכמו שפי' רש"י ז"ל. והירושלמי שהביא ממנו הריא"ף ז"ל ראיה לפי', אליבא דת"ק דמתני', ואפי' יאמר כן אליבא דר"י חולק הוא עם התלמוד שלנו, ובכל מקום אנן הולכין אחר התלמוד שלנו, וכן כתב הרז"ה ז"ל. ועוד כתב שנראה לו דכיון דלא איפשיט בגמרא בהדיא אי הלכה כר' יוסי דמתני' דמכשר בגיסו כיון שאינו ראוי ליורשו, אי כר"י דברייתא דפסל בגיסו, לכתחלה נקיטינן לחומרא כר"י דברייתא, ובדיעבד בעדות אשה ובכל מקום שראוי להחמיר חוששין לדברי ר"י דמתני' דמכשר בגיסו ובחורגו ובכל שאינו ראוי ליורשו כגון אחיו מן האם וכל קרובי (אחיה) [אחוה] דמתני' בזמן שהם מן האם ולא מן האב. ובזה אין נראין דברי הרב, דסוגיין לאו כר' יוסי דמתני' ריהטא, דהא קאמר רב נחמן לעיל בן אחות חמותו לא יעיד לו, ואמר רב אשי דכי הוו ביה עולא הוו מיבעיא להו בן אחות (חמותו) [חמיו] לא יעיד לו מהו, והוו פשטי ממתני' דפסול. ורב חסדא אכשר באחי האח, משמע דוקא באחי האח אבל לא באחיו מן האם, והשיב במה שהשיב לו אלא בנו היינו אחיו דתנא דמתני' תנא אחיו מן האב וקתני אחיו מן האם. אבל אי תנא תנא דמתני' אחי האח הוו פסולים. ונשמר שלא לעשות כמשנה ראשונה אלא כמשנת ר' עקיבא. כן נאמר בספר מלחמות ה'.
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר"י הגלילי. איכא דבעי ר"י הגלילי מאי אתא לאשמעינן, אי דלא כר' יהודה דאמר אפי' מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב, הא ליכא לאוכוחי מקרא דאיכא לאוקומי כשאין לו בנים ממנה. ואי קרוב ונתרחק בעי לאוכוחי מקרא, למאי איצטריך רבה בשם ר"י לפסוק הלכה כמותו, דמשמע הלכה מכלל דפליגי, הא לכ"ע קרוב ונתרחק כשר. ול"נ דלמשנת ר"ע קרוב ונתרחק פסול, אבל ר' יוסי הוא שאמר במשנה [א'] קרוב ונתרחק כשר. וכן לשון המשנה מוכיח שלא נסתיימו דברי ר' יוסי נגד ר' יהודה. ולפיכך הוצרך רבי יוחנן לפסוק הלכה כמותו כרבי יוסי הגלילי.
<h2>דף כט.</h2>
מתני' אם אמר הוא אמר לי שהוא חייב לו איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום. פירש"י ז"ל דעביד איניש דאמר פ' נושה בי כדי שלא יחזיקוהו בעשיר ע"כ. ומדקאמר טעמא משום דאדם עשוי שלא להשביע ולא קאמר משום דמצי למימר משטה הייתי ש"מ דהכא לא שייך לומר משטה הייתי בך, דלא אמרי' [משטה] הייתי אלא כשטוענו אדם ומודה לו, שהוא יכול לומר מפני שהיית תובעני במה שלא היה לך בידי והיית משטה אף אני הייתי משטה בך. אבל כשאין אדם תובעו והוא אומר כך וכך יש לפלוני בידי היאך נאמן כגון [זה לומר] שהוא משטה ומה לו להשטות באותו פ', אלא שלא להשביע אמר לו. ושלא להשביע נמי לא שייך למימר כשהודה למי שטוענו, שהרי קודם טענה לא היה אומר כן, והודאה זו או השטאה היא או אמת היא שאין אדם מודה לטוען מפני שהוא עשוי שלא להשביע. וכיון דהכא בלא טענה עסיקינן וטעמא משום דאדם עשוי שלא להשביע משום הכי קתני הכא לא אמר כלום, שאינו מתחייב כלל בהודאה זו וכאלו לא הודה הוא, דהא דומיא דאיש פ' אמר לי קתני לה דהתם ודאי לא אמר כלום. דאילו היה הטעם משום דיכול לומר משטה אני בך לא היה שונה לא אמר כלום, אלא היה אומר פטור כמו שאומר בברייתא. וטעמא דמילתא דהתם אם לא טען אין טוענין לו כדאמרי' בהדיא בגמ', אבל כשהדבר מפני שהאדם עשוי שלא להשביע את עצמו אינו צריך טענה אלא ב"ד טוענים, ולפיכך ראוי לשנות לא אמר כלום לפי שאין ממש בדבר, והרי הוא כאלו שמע מפי עד א' ולא מפי הנתבע, ותרוייהו חדא מחתא מחתינהו כדדמי להו תנא דמתני'. ומוכחא מילתא דההוא דהוו קרו ליה קב רשו ואמר מאן מסיק בי אלא פלניא ופלניא ותבעוה בדינא קמיה דרב נחמן וא"ר נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, ולא הוצרך לנתבע לטעון כלום אלא הוא טען לו. ובדין משטה אני בך לא היה לו לעשות כך. ובשכיב מרע שהודה אמרינן בשלהי גט פשוט (קעה.) דאין אדם משטה בשעת מיתה, כלומר והודאתו הודאה, ולא אמרי' [כשם ש]אדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. אלא טעמא דהתם מפני שהודה למי שתבעו הוא כהודאה שהיה בתר טענה לא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אלא משטה אני בך הוא דמצי למימר, ובש"מ דלא שייכא השטאה אסתליקו להו כולהו טענתא. והיינו דקאמר התם ש"מ שהודה ולא קאמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי כדאמר במימרא דלעיל, משום דהודאה לא מיקריא אלא בדאיתיה בתר טענה. ובהנך סבר'(א) ריהטא [ד]כל מילי דמיתמריה בהאי עניינא. וא"ת מ"ט דבטען זה והודה לא טענינן ליה אנן דילמא משטה אני בך. איכא למימר דבטענו והודה אין טענת משטה אני בך מעולה כ"כ שנטעון אנן בשבילו אותה טענה, שאין דרך בני אדם להשטות בתובעים אלא מרחיקים ואומרים לא היו דברים מעולם. אבל אדם עשוי שלא להשביע את עצמו שהרי אינו משטה בשום אדם.
עד שיאמר בפנינו הודה לו. פירוש עד שיאמר בפנינו הודה לו אין התובע זוכה (לומר) בדין, שאם אמר אנו ראינו כשהודה, כלומר שלא הוזמנו לעדות, נראה דאם טען משטה אני בך טענתו טענה, אבל מ"מ אם לא טען אין טוענין לו. ולא קאי אאינו כלום דקתני במתני' דהוא אמר לי(ה), דהיכי לימא דעד שיאמר בפנינו הודה לו כלומר ואמר לנו [להיות] עדים לא יהיה כלום, הא משום טענת משטה אני בך (א)לא שייך למימר אינו כלום כדברירנא לעיל, אלא ה"ק אם הוא אמר ליה לא אמר כלום, עד שיאמר בפנינו הודה לו אין ההודאה גמורה. ואיכא דדייקי מהכא מדקתני ברישא הוא אמר לי איש פלוני אמר לי ולא קתני איש פלוני אמר לנו, והכא בסיפא שני בדבוריה וקתני בפנינו הודה לו בלשון רבים ולא קאמר בפני הודה לו, דהודא' בפני עד א' אפי' אם אמר לו אתם עידי אין [ב]עד ממש, ולא מחייב שבועה אי מכחיש ליה לההוא סהדא וקאמר להו [לא] הודיתי, דמילי (בהכי) [דכדי] נינהו עד דאודי באפי תרי. וה"ר אברהם כתב דהודאה בפני עד א' הודאה היא, ואם כפר אותו שהודה בהודאתו חייב שבועת התורה, דקיי"ל כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון א' מחייבו שבועה. ועוד דקי"ל כר"י בן קרחה דאמר (דדין) [דבין] הלואה אחר הלואה [ובין הודאה אחר הודאה] מצטרפין, והיכי דמי הודאה אחר הודאה כגון שהודה לו בעידים — בפני עד א' שהוא אומר שהוא חייב לו ק' ואמר לעד אתה תהיה עידי, ובפעם אחרת הודה לו כמו כן בפני עד א' ואמר לו אתה תהיה עד. ונראה דבריו, אעפ"י שיש לדחות דכי (קאמר לו) [קיימא לן] כר"י בן קרחה דוקא כשאמר כל עד ועד א' היה עמי בשעה שהודה בפני ושני עדים היינו, והצעת הדברים אינה כדרך זה. ועוד שאין ראיה לאותו הדין ולמה נמשכנו נפשנו לקיימו ולדחוק כל הדברים. ומה שהביא ראיה מהר"ר ר' זרחיה הלוי ז"ל מדאמרי' בפ' חזקת הבתים (מ.) הודאה בפני שנים ומדמי ליה לקיום שטרות דאמרי' התם דבעי ג', וקאמר הרב ז"ל דכי היכי דקיום שטרות בבציר מתלתא לאו כלום הוא ה"נ הודאה בא' לאו כלום הוא. (ד)האי ראיה לאו ראיה היא, דאדק[מ]דמית [ליה] לקיום שטרות דמיא ליה לקנין דהוא בר (דקניא) [בקתיה] וסמיך ליה, ואימא כי היכי דבקנין קיי"ל דבלאו ב' סגי ה"נ בהודאה. אלא הא מילתא ליכא למקרייה ראיה כלל, והתם לאו לדמונייה[ו] אסמיכנהו, וה"ק הודאה אם היתה בפני שנים צריך לומר כתובו אבל קנין כשהוא בפני שנים אין צריך לומר כתובו. ומה שדקדק ממשנתינו מדקתני סיפא בלשון רבים, (ד)הא קא מודה איהו דהודאה אחר הודאה מצטרפים, וטעמא משום דסוף סוף תרי סהדי נינהו ומצטרפין, (וכדדחי) [והויא] ליה הודאה בפני ב' ונ"ל מדין השטאה, וא"כ דמתני' הוה מצי למיתני בפני הודה לי דהא איכא אחרינא בהדיה, ולא מיבעיא הכא דתרוייהו חזו כחדא אלא אפי' חזו בזה אחר זה דיינו, ועדיין לא היה צריך סיפא לשנות בלשון רבים. וא"ת משום דשנייה בדבוריה הוא דאשמעי' דשנים בעי ולא משום דאיצטריך בפנינו (כגון) [כיון] דאיכא אחר בהדיה, כמה דחיק חור המחט להכניס בו החיל הגדול הזה. והאי דקתני רישא בלשון יחיד, איכא למימר דמאחר שאין הדבר אלא (סותר) [סיפור] בלבד ולא הזמנה לעדות וצירוף שניהם אינו מועיל כלום, להכי קתני לה בלשון אמר לי. אבל בסיפא הרי הוזמנו שניהם לעדים ויש תועלת בצירופ(י)ם, שאם אין שם אלא עד א' וכפר הוא פטור בשבועה ועכשיו חייב, לפיכך קתני בפנינו.
ואיכא מ"ד (דלא) [דלו] דקתני במתני' צריך שאם לא הודה לו, כלומר אלא שאמר בפני עדים חייב אני לפלוני מנה ואתם עידי אינו כלום, אלא אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. ואיכא מ"ד דהאי דקתני בסיפא (אלא) [לו] לאו משום דבעי' שיודה בפניו, אלא קמ"ל דברישא אפילו אמר לו [בפניו] של מלוה אינו כלום כיון שאמר מעצמו, אבל לעולם (אותם עדים) [אתם עדי] סגי בין בתר טענה בין קודם טענה בין בפני מלוה בין שלא בפניו. וכן נראה מדברי הרב רבי' זרחיה הלוי ז"ל שכתב אבל אם מעצמו הודה בין בפניו בין שלא בפניו ולא אמר אתם עידי אפי' לא טען (טענה) טוענין לו, משמע דאם אמר אתם עידי חייב שאין אחר אתם עידי כלום. ואיכא לעיוני דהא דתניא בתוס' (ב"מ פ"א) הודאת בעל דין כמאה עדים [דמי] אימתי בזמן שתבעו והודה אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. היכי דמי אי דאמר לעדים אתם עידי, כשהודה מעצמו אמאי יכול לחזור בו הא קאמר אתם עידי. ואי כשלא אמר אתם עידי היכי קתני בתבעו והודה דהודאתו כק' עדים דמי הא מצי למימר משטה וכו'. ואיכא דדייקי מהכא דבמודה מעצמו אע"ג דאמר אתם עידי אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, ומפרש לברייתא בדאמר אתם עידי. ולא נ"ל דמאי הפה שאסר הוא הפה שהתיר שייך כאן והרי אפי' אם לא טען טענינן ליה. ועוד מאי הפה שהתיר הוא והרי הוא טוען שהודאתו לאו כלום היתה, ולא אשכחן כי האי הפה שהתיר. והפה שאסר הוא מיגו כדאמרי' (כתובות כב.) מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה, ואינו אלא תוך כדי דיבור, אבל כאן אפי' לאחר כמה שנים יכול לטעון להשביע וכו' הודיתי. ונ"ל דהא דתניא בתוס' לא שייכא הכא כלל, ולא במודה בפני עדים עסיקינן אלא במודה בפני ב"ד, (והפי') [וה"פ] הודאת בע"ד כק' עדים כשתבעו בב"ד והודה לו ושתק, שוב אינו יכול לטעון בשעה שהודיתי כבר פרעתי, דלא אמרי' הפה שאסר הוא שהתיר אלא תוך כדי דבור, אלא הרי הדבר כאלו יש לנו עדים שהודאתו אמת היתה. אבל אם הודה מעצמו יכול לומר תוך כדי דיבור פרעתי שהפה שאסר הוא וכו'. וכיון דמצי למימר פרעתי יכול לחזור בו כמו כן ולומר טועה הייתי במיגו דאי בעי אמר פרעתי. ולאו דוקא הודה מעצמו, אלא דה"ה כשתבעו והודה יכול לחזור בו תוך כדי דיבור, אלא מפני שנאמנותו אינו אלא מפני שהודה מעצמו קאמר הכי. וכן משמע מסיפא דברייתא דכולה משום מיגו הוא, וצ"ע.
הא דתנן במתני' ואפי' ב' מזכין או מחייבי' וא' אומר איני יודע יוסיפו הדיינין, עיקר הטעם משום דהאי דקאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי ואנן ג' בעינן והכא ליכא ג'. [וש"מ] דלהך דינא דהיכא [דאיכא] ג' דידעי, אע"ג דאיכא תרי דלא ידעי, או חד דפליג ותרי דלא ידעי, ואפי' נפישי אינהו דלא ידעי מהנהו דידעי, כיון דאיכא ג' דידעי אזלינן (בהדייהו) [בתרייהו], משום דהנהו דלא ידעי כמאן דליתנהו דמי ולא כמאן דפליג[י] חשבי' להו כדמוכח במתני'.
ותמיה אני בדיני ממונות אמאי מוסיפין ב' בחד סגי, בשלמא בדיני נפשות איכא למימר דמוסיפין ב' כשי"א מזכין וי"א מחייבין וא' אומר איני יודע בעינן ב' משום (דאתחזו) [דאי חזו] הנהו טעמא לחובה דייני אפומייהו, ובחד לא סגי דאין מטין ע"פ א' לחובה, אבל בדיני ממונות סגי בחד. וכ"ש שיש להקשות כששנים מחייבין או מזכין וא' אומר איני יודע דבעי' שנים, אמאי מוסיפין ב' בחד סגי. וכ"ת משום דחיישי' דילמא האי דקאמ' איני יודע (ו)הדר חזי טעמא או לזכות או לחובה, דהא כמאן דאיתיה דמי כיון דמצי הדר מזכה או מחייב, והילכך אי הדר מזכה או מחייב אשתכח דאם מוסיפין א' הוא ב' והוי ב"ד שקול, וניהוי נמי ב"ד שקול הרי עושין ב"ד שקול לכתחלה (ד)[ב]מוסיפין. ותו בדיני (ממונות) [נפשות] היכא דהוו (בב') [כ"ב] מחייבין או מזכין וא' אומר איני יודע אמאי מוסיפין ב', תסגי בחד, דהא כמאן דליתיה דמי ההוא חד ואי חזי טעמא לחובה לא משגחינן ביה. והתם לא שייך למיחש כלל לב"ד נוטה, חדא דהא (בב') [כ"ב] מחייבין (וא' אומר איני יודע אמאי מוסיפין ב' תסגי בחד דהא כמאן דליתיה דמי חדא דהא בב' מחייבין), ואי חזו ההוא חד דאתי וההוא דקאמר [איני] יודע טעמא לזכות אין בכך כלום דהא איכא (בב') [כ"ב] דמחייבי. ותו (דהא אמרי' דכמאן דליתיה דמי חדא) דאיכא למימר דלא הדר וא"נ הדר דילמא לחובה קא חזי ולא משגחינן ביה. ואדרבה כשמוסיפין ב' מיתחזי ב"ד שקול אי שייך התם למיחש להכי וצ"ע.
גמ' למה ליה למימר בפנינו הודה. פי' הרב ר' אברהם אי למעוטי היכא דאודי בלא אפי' הא תנא ליה רישא הוא אמר לי שאני חייב לו דלא אמר כלום, אלא ודאי הא אתא לאשמעי' דצריך שיאמר אתם עידי ע"כ. ונראה דהא דקתני במתני' אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לו לא אמר כלום (אלא ודאי אי אתא לאשמעי' דצריך שיגמר ויאמר אתם עדי ע"כ ונראה דהא דקתני במתני' אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לו לא אמר כלום) דאפי' אמר הכי לאו כלום הוא כיון דאמר בלא טענה, וכן כתב רבי' זרחיה הלוי ז"ל וכמו שכתבתי. ורש"י פי' דבפנינו משמע שיעשנו (עדיין) [עדים], וכן נראה יותר לפרש.
ומאי הו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. איכא דבעו כיון דאמרת דדברי הרב ודברי וכו' הול"ל (אתה) [א"כ] בכל מסית א"ל [הכי], ומסית דחייב רחמנא היכי משכחת לה. וא"ל דבמסית דעלמא ליכא למימר הכי, שאין חיובו מפני שהעביר את חבירו לדברי תורה, שאפי' לא עבר חבירו הוא חייב כיון שהסית, דרחמנא אמר מאן דיהיב עצה לחבריה דליזיל וליפלח ע"ז חייב מיתה. אבל נחש לא היה מצוה ולא היה נענש (לה) [אלא] מפני שהעביר על מצות הקב"ה. ולפי' אילו היה טוען דברי הרב וכו' הדין עמו, וכשלא טען לו הקב"ה ש"מ שאין טוענין למסית. וק"ל היכי שייך למימר הכא טוענין ואין טוענין, והרי אין זה טענה אלא דין — כלומר שהיה מן הדין לפוטרו — כיון דאיכא למימר דברי הרב וכו' היה לו לנחש לטעון (רק) [כך] שאין זה אלא כמי שמורה הלכה לדיין. ומשמע לי דהכא כל (בדין) [שכן] הוא דה"ק הרי גבי נחש דודאי דינא הוא דברי הרב וכו', ואפשר כי אלו היה אומר הנחש כן לפני הקב"ה היה מניחו, וכשלא אמר דנו הקב"ה לחיוב, כ"ש שאין לנו לטעון למסית, וצ"ע.
<h2>דף כט:</h2>
כל מילי דכדי לא דכירי אינשי. פירש"י ז"ל הואיל ואותה הודאה דברי רוח היה שהשטה בו לא דכירי אינשי ושכח אותה הודאה. וי"א שצ"ל שכוח הייתי כשאמרתי לא היו דברים מעולם אבל עכשיו אני זוכר באותה הודאה ומשטה הייתי בך. אבל אם עומד עדיין בדיבורו ואומר לא היו דברים מעולם אמרי' לו לך (לך) שלם, (ואין) [ואינו כ]אומר משטה אני בך באותה שעה ולפיכך איני זוכר עכשיו, שא"כ (אין) [אנו] טוענין (לך) [לו], ולעיל אמרינן לא טען משטה אני בך אין טוענין לו, והתם ע"כ בכה"ג מיירי שזה תובעו ואומר לו מנה לי בידך וזה אומר להד"מ, וזה אומר וכבר הודיתה וזה אומר להד"מ, והביא זה עדים דהודה לו ועדיין הוא (אומר) [עומד] בטענתו ואומר להד"מ. שאם מודה שהודה פשיטא שאין טוענין משטה, אלא הוא אומר להד"מ וקמ"ל שאין טועני' לו ואין תולין הדבר בשוכח ומשטה, אלא אומר[ין] ששכח באותה הודאה ואמת היתה ואומרין לו זיל שלם. ואין הדברים נראין כן אלא בדאמר להד"מ פטור, ואין טענת משטה גדולה מזו, שהרי הוא מבטל עכשיו הודאתו ואומר להד"מ ואותה הודאה כאלו אינה, שכיון שהוא אומר שלא היתה הודאה כאלו אומר שכחתיה מפני שלא היתה [הודאה], אלא השטאה בלבד הוא. ולעיל כי אמרי' שאם לא טען דאין טוענין לו כגון שבא ואמר תן לי ק' שיש לי בידך והוא אומר להד"מ, וזה אומר והלא אתמול הודית לי ולא כפר בהודאה אלא עמד ושלם, כך הוא עיקרן של דברים.
לא שנא כי אמר מלוה ושתיק (ליה) [לוה]. איכא למ"ד דוקא דשתיק באתם עדי, אבל בשתיק בעיקר ההודאה, דאמר ליה ק' לי בידך ושתיק, ואמר מלוה לעדים אתם עדי ושתיק, בכי הא אמרי' דהאי דשתיק אשגוחי הוא דלא משגח ביה, ולא אמרי' בכי הא שתיקה כהודאה דמיא דאפוקי ממונא הוא ובשתיקה לחודה לא מפקינן ממונא. ולא דמי למאי דאמרי' (קידושין סה:) אכלת חלב והלה שתיק א"נ נטמאו טהרותיך, דהתם עד הוא ולאו להנאתו קאמר וזה אין יודע בדבר, וכששתק ודאי האמינו עליו, אבל הכא ליכא למימר הכי. ולא דמי לגזל מא' מה' בני אדם, דאפי' מ"ד התם (דלא) [הלה] צווח א' התם הוא משום דודאי גזל, אלא הכא לא יעיד.
דקבעי דוכתא ומשגרי שלוחין ומזמני ליה לבי דינא. והתם כתבי', ואע"ג דאמרי' התם (ב"מ יז.) בין (באתן לך) [צא תן לו] בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב (וכו') [אין כותבין] ונותנים לו. איכא למימר דהתם כיון דעד השתא לא הוה סליק אדעתי'(ן) דמחייב, ומשום הכי לא הוה פרע ליה השתא (ואמרי') [דאמרי] ליה בי דינא דמחייב למיהב ליה מאי דקא תבע מיניה, יהיב ליה לאלתר, והילכך בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. אבל הכא דאיהו קא מודי ליה מעצמו, והאי דלא פרע ליה משום דלית ליה או משום דבר אחר, כיון ד(מ)השתא לאו דעתיה למפרעיה כותבין ונותנין לו.
במקרקעי ולא קנו מידו מאי אמימר אמר אין כותבין. וק"ל אמאי אין כותבין ומאי איכפת ליה למודה בכתיבה זו. ושמא (הוא) [הוה] ס"ל לאמימר דאפשר דזבין ליה לההוא קרקע מיניה, ואי לא כתבי ליה אי ליתנהו (לההוא) [להנהו] סהדי לא בעי שטרא, משום דמהימן למימר דמיניה זבנה מגו דאי בעי אמר להד"מ, כלומר לא היתה שלך, ואי כתב ליה שטרא לא מהימן. ופליג מר זוטרא עליה דלהאי לא חיישינן שאין סופו עשוי לכך אבל בפרעון סופו עשוי לכך, וקי"ל כותיה.
ובמטלטלי ואיתנהו בעיניהו הוה מיבעיא לן, ופי' [רש"י] ז"ל מי אמרי' [כיון] דצבורין ומונחין ואודי ליה כל היכא דאיתנהו דידיה נינהו או דילמא כיון דמלוה להוצאה ניתנה שמא יוציאה ולא ניחא ליה דליהוי שטרא עליה, וכהודאה בפני שנים דמי. ולי נראה דבכה"ג כ"ע לא פליגי דודאי דאין כותבין, אלא הכא במטלטלי של פקדון עסיקינן, והכי מבעיא להו, מי אמרינן כיון דאי כתב ליה שטרא לא משעבדיה נכסיה (דהא) [והא] לא זילי נכסיה. או דילמא כיון דמ"מ צריך לחזור לו בשטר לא כתבי'. וקאמר רב אשי דכיון דמחסרי גוביינא נינהו, דהא צריך להחזיר (השטר) [בשטר], אין כותבין.
ההיא אודיתא דהוה כתיב בה דוכרן פתגמי וכל לישני דבי דינא ולא הוה כתיב ביה במותב תלתא הוינא. אבל אם היו חתומים ג' לא איכפת לן בהכי. ואי הוה כתיב בה במותב תלתא הוינא לא צריכי למכתב וחד ליתוהי, וכי אמרי' בכתובות (כב.) דכתבינן במותב תלתא וחד ליתוהי, לאו דוקא דאי ליכא הכי מפסיל ההוא (דנפק) [הנפק], אלא כל היכא דמתברר מתוך השטר שג' היו די בכך, והכי מתברר בסוגיין.
<h2>דף ל.</h2>
ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל ס"ל. ואיכא דבעי והא רבנן דבי רב אשי מומחין נינהו, ובמומחין אפילו ר' אבהו מודה דאפי' יחיד שדן דינו דין. ותו למאן דס"ל דמפ' (הו"ל רבי' ור') [וא"ל לרבנא] אשי שהוא עצמו היה (כר"י ק') [בדין] והא מומחה הוה ואמאי צריכין ג'. ונר' מכאן דלר' אבהו לא סגי בקיום (הא) [או] בהודאה בבציר מג', משום דליכא התם לא טענה ולא כפירה ואין הדבר נראה בשנים דין אלא כעדות הוא נראה כאלו הם עדים בדבר, ולפיכך לא עשו חכמים בהם תקנה שיהא ביחיד או בשנים, משום דאתי למימר הודה בפני ב' אע"ג דלא אמר להם כתובו כותבין ונותנין לו, אע"ג דאמר מר בר רב אשי עד דקבע דוכתא ומשוי שליחא וקי"ל כותיה, אפ"ה חיישינן ולא עבדינן בבציר מג'. וה"נ בקיום שטרות אתי למימר דקיום שטרות בשנים אפי' אם אינם מומחין. ולהכי הקשה ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל ס"ל, ולשמואל כיון דאפי' יחיד הדיוט כשר מדאוריי' ליכא למגזר כלל דהא דיניהם דין בדיעבד אפילו מדרבנן, ומשני וכו'.
בשדה דבריו קיימין. איכא דקשיא ליה בשדה אמאי דבריו קיימין נימא אדם עשוי שלא להשביע וכו'. ואיכא למימר דהכא במאי עסיקינן בדלא הוה ידע ליה להנהו זוזי וגלינהו הנהו דאטמינהו ואחזינהו ליה ואמר ליה חזי הני מעות דמטמרי הכא דפלוני נינהו, ובע"כ ליכא למימר דשלא להשביע עבד, ומהימן האי סהדא דהכי קאמר ליה משום דבידו לנטלן. א"נ (דיוקא) [דקא] מסהיד דקאמר ליה זיל אימא להו (לתנאי) [לבני] דהני מעות דפלוני נינהו, דבהאי גוונא ודאי [לא] שלא להשביע עבד. ומשום דקאמר בבית לא אמר כלום אמר בשדה דבריו קיימין ולא מפליג בין מוסר למערים, אבל בסיפא פריש וה"ה לרישא. ובבית לא אמר כלום אפי' (במעשה) [במוסר] דלא מהימן עד א' למימר מידי ברשותיה.
ור"ל אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב. אסיקנא דטעמא (דר' יוחנן) [דריש לקיש] דאמר זכאי משום דחייש למחזי כשיקרא. ואיכא למידק מ"מ קשיא מתני' לר"ל דקתני ומנין לכשיצא לא יאמר אני מזכה וחבירי מחייב אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי ת"ל הולך רכיל מגלה סוד, (ואי) [והא] מילתא דעבידא לגלויי היא דהא כתיבי בי דינא, [ו]היכי קרי ליה מגלה סוד הא בלאו הכי ידעי. ואיכא דדחיק ומתרץ דהכא כיון דלמאן דזכי בדינא (בתרי) [כתבי], מאן דמחייב לא קני ליה ולא ידע מאן מזכה ומאן מחייב, אבל האי דקאמר ליה קא עבר. ואיכא מאן דאמר דבהדר ביה בשעת גמר דין עסיקינן במתני', והכי קתני מנין שכשיצא לא יאמר אני מזכה, כלומר אני מזכה הייתי מתחלה וחבירי רבו עלי ולפיכך חזרתי בי, ת"ל הולך רכיל מגלה סוד. ובירושלמי (ה"י) איתא התם א"ר יוחנן כופין המחייב שיכתוב זכאי ר"ש בן לקיש אמר המחייב כותב [חייב והמזכה כותב] זכאי מתניתא פליגא על ר"ש ן' לקיש מנין כשיצא לא יאמר אני מזכה וחבירי מחייבין (מר עובר להדיא) [מה עבד לה ר"ל] דלא (מזכה מיהא) [יהא מזכה מימר] כמה בעית מזכה לפלוני בדינא ולא (שצדקו) [שבקון] חבירי ע"כ. ופי' שלא יאמר הדבר בלשון רכילות, כלומר מהפך ומחזיר על כל הצדדין לזכותך הייתי ולא שוה לי.
ומשמע מלישנא דמדבריהן נזדכה פלוני דעדים הוו כתבי ליה לפסק דין, דאי בדכתבי דיינין הפסק הו"ל למימר מדברינו נזדכה פלוני, ואפ"ה מיחזי כשקרא אי כתבי סהדי פ' ופ' ופ' (ופלוני) [דיינים] ואמרו לו מן הדין שהוא זכאי, או כתבו וזכוהו מן הדין, דהא ודאי מתחזי כשקרא [ולא] (ו)דמי למדבריהם נזדכה פלוני. ול"נ דלעולם בדכתבי דיינין עסיקינן, וקאמר שהדיינין כותבין שמדבריהם נזדכה פ' (כתבי).
ומסתברא דהני תרי קושיין דהקשו בגמרא הלכתא נינהו, ולא משלם איהו מנתא בהדייהו דמצי אמר להו אי צייתינן לי אתון נמי לא משלמתון, ואינהו נמי לא משלמי מנתא דידיה דמצו למימר אי לאו את בהדן לא הוה סליק לן דינא. תדע דהא מש"ה קושיא סתרי' (דידיה) אותו האוקמתא דהוה מוקמי' מתני' מעיקרא, אלמא הלכתא נינהו.
אילימא לבע"ד והא התם וכו'. תמיה לי היאך תיסק אדעתין למימר דהתם קיימי, (דהתם) [דהא] קתני ומנין כשיצא לא יאמר אני מזכה וחבירי מחייבין אבל מה אעשה וכו' ת"ל הולך רכיל מגלה סוד, ואי התם (דאי) [קאי] לא שייך רכילות בכי האי גוונא, דהא איהו קא חזי מאן מפיך בזכותיה ומאן דלא מפיך.
<h2>דף ל:</h2>
מודים חכמים לר' יהושע בעידי בכור וכו'. פי' רש"י ז"ל דתנן במס' בכורות (לה.) כל מומין הראויין לבא בידי אדם וכו'. ואינו נכון, דהא אסיקנא בפ' חבית (קמה:) והלכתא עד מפי עד כשר לבכור, וכיון דעד מפי עד כשר עד א' כשר ואין אנו צריכין לצירוף. אלא ה"פ מודים חכמים לר"י דאם בא עד א' ואמר בפני אמר אביו של זה שהוא בכור [ובא אחר ואמר כן], יש כאן ב' עדים על זה שהוא בכור. והני אמוראי דקאמרי מודים סברי דטעמא דרבנן בהלואה אחר הלואה דלא מצטרפי משום (דאמרי') [דאמנה] דקא מסהיד האי [לא קא מסהיד האי], אבל הכא (א') [אחד] גופא קא מסהדי.
הודאה אחר הודאה נמי במנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי. ואע"ג דמ"מ [אמנה מיהא מסהדי] בדין הוא דלא מצטרפי זה [לזה]. וקי"ל כר"י אפי' בהלואה אחר הלואה, ויש לשאול דכיון דקי"ל כרבה טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים, מפני שהתובע נחשב כאלו מעיד על עצמו שאינו חייב לו שעורים, ואף כאן בהלואה אחר הלואה אם התובע אומר ק' [ה]לויתיך בא' בניסן ומביא עד א' שאומר כדבריו, ואח"כ מביא עד ב' שאומר כי בא' בתשרי ראה שהלוהו, איך יתחייב הנטען ממון בעדות הב', והרי התובע כאלו מעיד על עצמו שלא הלוהו כלום בא' בתשרי והודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ואפי' לא הזכיר התובע זמן בטענתו אין בדין שיתחייב, מפני שהתובע כאלו הודה שהלוהו ק' לבד ואלו מעידין על מאתים וע"כ אין בדברי הא' כלום. ולכאורה משמע דבדין הלואה אחר הלואה אין בו הכחשה לא בין העדים ולא בין התובע לעדים כלל, אלא התובע אומר מנה הלויתיך בניסן ומנה באייר ומביא עד א' של ק' שהלוהו בניסן ועד א' של ק' באייר, מימר קאמרי דמצטרפי דמ"מ אק' מיהא קא מסהדי, ובהא ליכא לאפלוגי כלל. וכן בעדות חזקה א' אומר אכלה א' ב' ג' וא' אומר אכלה ד' ה' ו', לא מצטרפי אלא כדקאמר מחזיק דשית שני אכלה. אבל אי קאמר תובע מנה הלויתיך בניסן הרי הוא כאלו הודה שלא הלוה לו כלום באייר, ואם באו עדים והעידו הא' שבפניו הלוה לו בניסן והב' העיד שבפניו הלוה לו באייר, (ש)הודאה שהודה בה התובע שוה יותר מק' עדים כמו שמצינו בכמה מקומות, וכ"ש שיש לנו לומר כאן שתשוה [מעדות] עד א' לבטל עדותו.
אבל במנה שחור ומנה לבן צ"ע (הלא) [הלה] מה טוען, ע"כ כא' מהם הוא טוען, וכיון שהוא מודה שלא הלוהו מעולם מנה לבן הרי עדות אותו העד בטלה שהודאתו שוה יותר מק' עדים, וכיון שכן אין כאן אלא עד א' שמעיד על מנה שחור. ואף הכא איכא למימר כדאמרי' בפ' חזקת הבתים (נו:) הכא תרוייהו (בהודה שקא) [בחדא שתא קא] מסהדי מיהו בין חיטי לשערי לאו אדעתייהו דאינשי, (אבל) [ו]הכא נמי בחד מנה קא מסהדי מיהו בין שחור ללבן לאו אדעתייהו דאינשי, וליכא לאפלוגי בין הא לההיא דהתם כלל, וכי היכי דלא מיפסיל חד מנייהו בהכחשה דחבריה דודאי חד מנייהו משקר, ה"נ לא מיפסיל בהכחשה דמכחיש ליה תובע, משום דלא חשיב הכחשה בכה"ג דלא דייקי אינשי בהכי וכי משקר לאו אדעתיה. אלא איכא לעיוני היכי [מדמי] א' אומר מנה שחור וא' אומר מנה לבן לאחד אומר מנה וא' אומר מאתים, דהכא א"ל בין שחור ללבן לא דייקי אינשי, אבל התם בזה אומר מנה וכו' ודאי דייקי אינשי והו"ל למימר התם דעדות מוכחשת היא. ובהא איכא למימר דה"ק נהרדעי (להו) [לאו] מי אמר רשב"א (בבת) [בכת] א' כשזה אומר מנה וכו' שיש בכלל מאתים מנה, אלמא אף על גב דאיכא ביניהם הכחשה כיון דתרוייהו מודו דמחוייב (ליהמנו משאר) [ליה מנה מיחייב] אפומייהו. אבל מ"מ איכא למידק בההיא, כיון דעדים המכחישין זה את זה אין שניהם נאמנים בעדות אחרת כדאמרי' בפ' כל הנשבעין (מז:), הכא היכי מהימני' להני ומפקינן ממונא אפומייהו. ואפי' רב הונא דס"ל זו באה בפני עצמה וכו', מודה דכה"ג כיון דודאי חד מנייהו פסול ובהדי סהדי (ל"ג) [שקרי ל"ל]. ונר' לומר דמאחר ששניהם מודים באותו מנה, [אותו מנה] אחר שחולקים בו כעדות אח[ר]ת דמיא, מפני שבשעה שהעידו לא היו פסולים, ואלו היה הכחשה גדולה מזו באותו מנה אעפ"י שמודים במנה היה עדותן בטלה, אבל עכשיו שהם מודים במנה ובמנה אחר הם מעידים ומכחישים זה את זה אותו מנה (שב') [ששניהם] מודים בו משלם. ומה שהביא ראיה מדברי נהרדעי ה"ק, כדכתיבנא לעיל, דהתם כיון דתרוייהו (מודה) [מודו] דמנה הלוהו כי מכחשי אהדדי בשחור ולבן כדבר א' דמי, וקולא נמי מא' אומר מנה וא' אומר מאתים, דאלו הכא א"ל דלא דייקי אינשי ולא (מעידי) [מיפסלי] לעדות אחרת, ואלו הכא עדים המכחישין זה את זה נינהו ופסולים. ולבי מגמגם בדברים אלו.
<h2>דף לא.</h2>
ובא' אומר חבית של יין וא' אומר חבית של שמן אמרי' דכהלואה אחר הלואה היא, ודוקא כשהתובע תובע את שתיהם, אבל כשאין התובע תובע את שתיהם אין עדותן מצטרפת, דהוי כאלו הודה שאינו חייב לו אותו המין, ודומיא לההיא דרבה בר נתן. ואפי' במין א' דכה"ג נר' לומר כן כמ"ש למעלה, דכיון דאי מכחשי אהדדי עדותן בטלה היא ה"נ כי מכחיש ליה בעל הבית לחד מנייהו עדותן בטלה. עוד י"ל דא' אומר חבית של יין וא' אומר חבית של שמן, דאפי' תובע את שתיהן וכל א' מעיד בזמנו בלא הכחשה שאין מצטרפי', דלא שייך למימר הכא אמנה מיהא קא מסהדי דהא כל חד וחד אמין א' בפני עצמו מסהיד, ובע"ה אינו תובע דמים אלא השמן עצמו והיין עצמו, ואין שם ב' עדים לא על היין ולא על השמן. ואע"ג דהכא בהכחשה עסיקינן איכא למימר דמעשה שהיה כך היה אבל מ"מ ה"ה בלא הכחשה. והאי טעמא טפי עדיף מטעמא קמא.
א' אומר בדיוטא העליונה אעפ"י שהיא בהכחשה צירף עדותן, ואע"ג דרב יהודה עדות המכחשת זו את זו בבדיקות אמר אבל בחקירות אפי' בדיני ממונות פסולה, איכא למימר דבדיני ממונות כבדיקות משוינן להו כיון דתרוייהו בחד מקום מסהדי, ובין דיוטא עליונה לתחתונה לא דייקי אינשי.
הא קמ"ל דבהא אין הלכה כרשב"ג הא בכולהו הלכה כמותו. איכא דבעי לישני ליה כדשני לעיל מהו דתימא הנ"מ לכתחלה וכו'. ולא קשיא דהתם כיון דפסיקא הלכתא כיחיד הו"א דאי עבד כרבים דיינינן ליה, כלומר אם שלם קודם שמצא ראיה או שחייבו הדיין לשלם אפי' לאחר שמצא ראיה אין מחזירין אותו, שאין מוציאין ממון [שלא] כדברי חכמים. אבל הכא דפסיקא הלכה כרבים לא איצטריך למימר דאי עבד כיחיד לא עבד. אע"ג דאשכחן דוכתי טובא דפסיק הלכה כיחיד ולא קאמר [אין] הלכה כרבים ואפ"ה אי עבד כרבים לא עבד, איכא למימר דהכא איצטריך למימר משום דמסתבר טעמייהו דחכמים. א"נ א"ל דבראיה אחרונה לא שייך למימר הכי, משום דאאיש פלוני אתה זכאי וכו' דקתני לעיל קאי, וקאמר דאותו חייב כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין, ולשון חיוב אינו נופל אלא על הנתבע שהוא מתחייב לשלם, ולהכי כי אמר הלכה כרשב"ג בראיה (א') [ראשונה] א"ל דדוקא לכתחלה אמר, כלומר אם מצא ראיה קודם שישלם אינו משלם לכתחלה, אבל בדיעבד [ש]שילם ואח"כ מצא ראיה אין מחזירין לו, וקמ"ל איהו דבדיעבד נמי מחזיר. אבל בראיה אחרונה ליכא למימר הכי, דהיכי אמרינן הנ"מ לכתחלה חייב לשלם, כ"ש שאם שילם אין מחזירין לו. וליכא למימר ה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא, דמתני' ודאי אף בלכתחלה מתניא ככל פלוגתא וכל מילתא דמתאמרה סתמא לכתחלה משמע, וא"ת כן הלכה כחכמים הו"ל למימר.
בהא אפי' רבנן מודו כו'. איכא דבעי הא קי"ל אין נזקקין לנכסי יתומים, ולאו קושיא היא דאיכא לאוקומי בכתובת אשה דנזקקין. א"נ רב נחמן ס"ל דנזקקין כדקאמר בערכין (כב.). ומשמע דהאי קטן דקתני לאו דוקא אלא ה"ה לגדול דלגבי מילי דאבוה קטן הוא. ואיכא למ"ד דוקא היה קטן כשמת מורישו והגדיל, אבל אם היה גדול כשמת מורישו חייב.
כמאן כר' דאמר אותיות וכו'. פי' ומיגו דמצי למימר לקוחה היא בידי כי אמר פרוע הוא מהימן. ומהכא שמעינן דאע"ג דקי"ל דשטר נקנה אגב קרקע א"נ במתנת שכיב מרע צריך להביא ראיה על כך ובלא ראיה לא מהימן למימר אגב קרקע קניתיו א"נ במתנת ש"מ ניתן לי, וטעמא דמילתא דבשלמא בשאר מטלטלי כיון דברשותו חזינן לההוא מידי הרי אנו רואים כל מה שהיה צריך לקניה, (שאם מה שאנו עכשיו מש' ברשות התובע) [שמה שאנו רואין עכשיו שהוא ברשות הנתבע] לשם קניה דיו. אבל במכירת שטר צריך להביא ראיה אעפ"י שהשטר ברשותו, לפי שהיה צריך לקניה דבר אחר זולת ממה שאנו רואים. ומה שסברו מקצת המפרשים ז"ל להאמין הטוען לקוח הוא בידי אף (בשאר) [בשטר] בלא ראיה, א"א להעמיד דבריהם, שא"כ קשה לימא אפי' תימא רבנן ומהימן מיגו דמצי אמר לקוחה היא בידי אגב קרקע, ושמא אין לסמוך על אותה סברא שלהם. שאני הכא דאי בעי קלתי'. ה"ה דאי בעיא אהדרתיה ללוה.
<h2>דף לא:</h2>
כיון דאיתחזק שטרא בב"ד אי בעיא קלתיה לא אמרי'. פי' דבההיא שעתא דקאמר['] דידעה בההוא שטרא דפריעא הוא לא מצי למיקלה ליה השתא מיהא להאי שטרא דהא ידיע לן דההוא שטרא ברשותה הוא. ואע"ג דמעיקרא מצי למקלה ליה השתא מיהא בשעת טענה לא מציא למקלה, שהרי הוחזק השטר בב"ד שהוא ברשותה. ואותיב רבא עליה דרב נחמן מההיא דקתני אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש הרי זה כשר, דאלמא אע"ג דליכא מיגו גבי שליש כיון ששניהם מודים המלוה והלוה שעשוהו שליש בדבר נאמן לומר פרוע הוא, ואע"ג דאדרבא גבי מלוה איכא מיגו דמצי למימר לא עשיתיו שליש ושטרא זייפא הוא, שהרי אין עליו עדים קתני, כלומר שבעידי מסירה נתנו לו ומתו, או שיש שם עדים שאין אדם יכול לקיים דכשאין שם עדים דמי, ואפ"ה כיון דמודו דשליש הוא ביניהם מהימן אף על גב דליכא מיגו, הכי נמי אפי' תימא דליכא מיגו כיון דמודו תרוייהו דבתורת שלישות בא אותו השטר לידה תהא נאמנת. האי הוא פי' דהאי שמעתתא ופי' ברירא הוא.
אם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם וכו'. איכא מ"ד דוקא בשנים שנתעצמו בדין אמרי' הכי, כיון שע"כ בא לדון לפניהם ולא קבלו אותו ב"ד כב"ד חשוב, והילכך צריכין לכתוב לו הטעם שאינו סומך עליהם. אבל ב"ד שקבלו עליהם בע"ד מדעתם אין כותבין לו לפי שמדעתו בא לפניהם ועליהם הוא סומך. ואמר לה להא מילתא מהנהו תרי כותאי דעבוד עסקא בהדי הדדי אתא חד מינייהו וכו' כדאיתא בפ' איזהו נשך (סט.), וא"ר פפא כגון דא ודאי דאיצטריך לאודועי, ומשמע דדוקא כגון ההיא דדן ליה תרי דיני ומתחזי דתרוייהו סתרי אהדדי, אבל בלאו הכי לא כתבינן. והכי אתמר משמיה דרבינו אברהם בר דוד ז"ל. ואיכא למימר דמההיא ליכא למשמע מינה, אלא לעולם בין נתעצמו בין לא נתעצמו אם אמר כותבין לו, והתם לא קאמר כתבו לי אלא כל אבתראי דידי קא אתית קאמר, ואנן אע"ג דלא בעי איהו דנכתוב ליה משום חשדא אמרי' ליה טעמא.
אי צאית התם צאית ואי [לא] השיאוהו ויראה פנינו וכו'. איכא למידק כיון דלאו בקנסות הוא סליק אדעתיה לאוקומא אלא בדיני ממונות, ורב אשי הוא דאוקמה בדיני קנסות, א"כ (דייני) [היכי] קאמר אי צאית דינא הא מצו אינהו למכפייה ולמכפייה. ואיכא מ"ד דיינוה אתון ואי אמר לב"ד הגדול קא אזילנא השיאוהו ויראה פנינו, שאז אין אתם יכולים לכופו שהדין עמו, אע"ג דלא מצי למימר נלך למקום הוועד, דב"ד חשוב הוא ביותר ב"ד הגדול.
<h2>דף לב.</h2>
מה בין דיני ממונות לדיני נפשות וכו'. איכא למידק כיון דכתיב משפט א' יהיה לכם ומיניה ילפי' דרישה וחקירה לדיני ממונות, נילף נמי מהתם דכל מאי דאמרי' בדיני נפשות ה"ה לדיני ממונות. ואיכא למימר דלעשרים ושלש ליכא לאקושינהו, דהא כי בעי' כ"ג מושפטו העדה והצילו העד' [נפקא לן] דבעי' עדה שופט' ועדה מצלת, ובדיני ממונות ליכא למימר הכי, דלא איכפת לן בהצלה, שהצלתו של זה חובתו של זה. ועוד דהא כתיבי תלתא אלהים בפרשה בדיני ממונות דמשמע דבתלתא סגי. ובשאר דיני [ד]קא מפלגי בין דיני ממונות לדיני נפשות, כולהו משום הצלה נינהו, ובדיני ממונות לא שייך למימר, כדברירנא, דהצלתו של זה הוא חובתו של זה. אבל בדרישה וחקירה טעמא לאו משום הצלה וקולא דרוצח הוא, אלא משום דהויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה, והאי טעמא שייך אפי' בדיני ממונות. תדע דהא אפילו שור הנסקל בעינן כ"ג משום דמקשי' מיתת השור למיתת בעלים, אפ"ה לא מקשי' לשאר מילי לדיני נפשות, דקרא ממעיט לזה, כדאמרי' בגמ' (לקמן לו:) בהדיא, כ"ש דבדיני ממונות ליכא למימר [דלהוו כי] התם, דהא אף בכ"ג לא שוו לדיני נפשות. וכי איצטריך קרא לדיני נפשות דשור הנסקל כתיב, ואיצטריך דסד"א כיון דמקשי' מיתת השור למיתת הבעלים ובעי' כ"ג, ה"נ נקיש לכל דיני נפשות, כלומר לאותן תשעה דינים אחרים השנויים במשנתי' בדיני נפשות דאדם קמ"ל. ודוקא לדיני נפשות דשור הנסקל איצטריך מהאי טעמא, אבל לשאר דינין לא איצטריך, משום דלא דמי כלל לדיני נפשות, דאי משום דרישה וחקירה לאו משום זכות והצלה הוא דבעי דהא מה שהוא זכות אצל זה חובה הוא אצל זה, אלא טעמא [הוא] משום דעדות שאי אתה יכול להזימה לאו שמיה עדות כדברירנא.
גמ' חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. פירש"י ז"ל קודם לכן ראו וכו'. ותימא הוא מי הזקיקו להרב ז"ל לפרש כן ולהק' מההיא דאמר [להו] רב לספריה (גיטין פ.), דהא אפשר לפרושי שבאותו מקום שראו ההלואה שם כתבו את השטר ואחרו את הזמן, כלומר כתבוהו בניסן ועשו הזמן בתשרי הבא, ובתשרי לא היו הם באותו מקום שנכתב השטר, והכא ליכא לאקשויי ההיא דרב כלל. וכי האי מאוחר אשכחן בפ' גט פשוט (קעא.) דת"ר שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי מאוחר הוא וכשר, כלומר [שנכתב] בששי בשבת ואחרו הזמן וכתבו בשבת, ותו לא מידי.
<h2>דף לב:</h2>
שם אלא מעתה טעו לא ישלמו. פירש"י ז"ל דדילמא אי שבקת להו לדרוש ולחקור הוה רויחא מילתא ולא הוו טעו. ולא (מיחייב) [מיחוור], מדקאמר כ"ש שאתה נועל דלת בפני לווין מכלל דאיהו נמי מפני שלא תנעול דלת הוא דקאמר טעו לא ישלמו. ותו דמשום דלא חקרי ודרשי לא שייך טעות כלל. (האי) [וה"פ] דנימא טעו לא ישלמו, שאם [אתה אומר] ישלמו הכל יהיו חושכין עצמן מן הדין ונמצא זה מפסיד, ולמה אני מפסיד בכך.
כאן בדין מרומה. פירש"י ז"ל שב"ד מכירין בתובע זה שהוא רמאי או שמכירין טענת רמאי בדבריו עכ"ל. ובכה"ג סגי בדרישה וחקירה (וסותר) [וחותך] הדין אח"כ. אבל כי אמרי' בפ' שבועת העדות (ל:) מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל ועדים מעידים בפני (אכתבנו) [אחתכנו] ויהיה הקולר תלוי על צואר עדים ת"ל מדבר שקר תרחק, דמשמע שאין לו לדיין להזקק לו כלל, התם במאי עסיקינן דיודע שהעדים מעידים עדות שקר, שהוא היה עמהם ולא ראו באותו היום שהם אומרים. ורש"י ז"ל פי' [שם] שלמד מתוך דברי העדים שאין עדותן עדות.
יש לך עדים להכחישם לאלו. וכי אמרי' לעיל (כט.) דאף בד"מ אמרי' להו לסהדי סהדי שקרי אאוגרייהו זילי, לאו היינו פתיחת זכות, דהא אנן [לא] קאמרי' ללוה מידי, ואף לדידהו נמי לא אמרינן אלא דלא ליסהדו לשקרא, ולא דמי להני מילי דהכא. תדע דהתם זכות וחובה איכא ומ"ה לא איכפת לן בכל הני מילי, וכי אמרינן במתני' לזכות בד"מ איידי דקאמרי' לזכות בד"נ קרי להוצאת ממון מן המוחזק חובה והעמדת ממון זכות ולא דוקא. ע"כ רבי' נר"ו.
<h2>דף לג.</h2>
מתני' ד"מ מחזירין בין לזכות בין לחובה. אקשי' עלה מדתנן דן את הדין זיכה את החייב וכו'. הא מתני' איכא למידק עלה, בשלמא זיכה את החייב איכא למימר ביה מה שעשה עשוי, דהא ההוא דאמר ליה פטור אתה אית ליה חזקה דממונא ואי הדר ואמר טעיתי לא משגח ביה, דמצי אמר ליה מי יימר דמעיקרא טעית דילמא השתא טעית. וה"נ איכא למימר בחייב את הזכאי שאמר לו חייב אתה והלך ושלם לו ע"פ, וכי קאמר טעיתי לא משגח ביה ההוא דהוא תובע מעיקרא משום דאמר ליה דילמא מעיקרא לא טעיתי והשתא (לא) טעיתי. וטימא את הטהור, איכא מ"ד דדוקא בדאזל מריה דפירות ואגע בהו שרץ או שערבן עם פירות טמאין, אבל אם לא ערבן אי הדר אמר טעיתי מהימנינן ליה והוו הנהו פירות טהורין. ואיכא מ"ד דלעולם בטמא את הטהור אע"ג דליכא למימר ביה חזקה דממונא מ"מ כיון דאסיק עלה שמא דטומאה לא מצי הדר ביה, והו"ל ההוא מידי (משעת) [משעה] שטימא כחתיכה טמאה. ולא נהירא דהא אמר רב חסדא לקמן טימא את הטהור דאגע בהו שרץ, ואי בדיבורא בעלמא נטמאה באגע בו שרץ אמאי מיחייב, הא בלאו נגיעה נמי נעשו הנהו פירות טמאין כיון שטמאן בדבור, ור"מ ורבנן לא אפליגו בהו כלל (ד)[ל]הלכה דלדברי הכל מה דאסור (ב)[ל]האי אסור להאי, אבל בחיובא הוא דפליגי דמר דאין דינא דגרמי ומר לא דאין דינא דגרמי. ויש לבעל דין לחלוק ולומר דלרב חסדא ולכל הנהו אמוראי לכולהו לא עדיפא חזקת איסורא מחזקת ממון, והלכך לרב חסדא כי היכי דלא חשיבא חזקת ממון בלא נשא ונתן ביד, שאם חייב את הזכאי והלך ושלם לו ולא נשא ונתן ביד חוזר הדין, הכי נמי בחזקת איסור אם לא נשא ונתן ביד חוזר הדין. ולרב יוסף כי היכי דאלימא חזקת ממון דאף בלא נשא ונתן ביד אין הדין חוזר, משום דאמרי' העמד ממון על חזקתו וזה אינו נאמן לומר טעיתי דשמא עכשיו הוא טועה, כמו כן בטמא את הטהור העמידנו בחזקת טומאתו ואינו נאמן לומר טעיתי. ויש ראיה מדאמרי' בשמעתין אלא אי אמרת טעה בדבר משנה חוזר לימא ליה כיון דאלו הואי פרה הדרא ודינא לאו דינא הכא נמי לאו כלום קא עבדת, ומשני דחדא ועוד קאמר. ומשמע דדוקא כשטעה בדבר משנה אמרי' דאלו ה[ו]אי פרה בעינה הוה הדרא, אבל אי טעה בשיקול הדעת אע"ג דאילו הוה פרה בעינה הוה הדרא לא אמרי' לאו כלום קא עבדת. והראב"ד ז"ל כתב במ' ע"ז (ז.) והדעת מכרעת דהיכא דטעה הא', ל"ש טעה בדבר משנה ול"ש טעה בשיקול הדעת, היכא דלא נשא ונתן ביד ולא טימא בידים מחזירין אפי' מטומאה לטהרה כדמוקי בסנהדרין. וכי א' אמר טמא אין חבירו רשאי להתיר, ואמרי' בהאשה רבה (יבמות צב.) דאי חזו טעמא (דהטבא) [דהתרא] לא משגחינן בו, ה"מ כשאין שם טע(נ)ות לא' מהם אלא שחבירו חולק עליו מדעת עצמו, ורבנן נמי הדרי בהו מסברת עצמם ולא מפני (טענה) [טעות] ידועה (בהודאה) [בהוראה] א', בכה"ג אמרי' טמא אין חבירו רשאי להתיר לא הוא ולא אחר, ע"כ.
מ"מ בטהר את הטמא איכא (מ"ד) [למיד'] היכי קתני מה שעשה עשוי ומשלם מביתו [דע"כ] לא קאמר אלא כשהלך וערבו [עם] פירותיו, והא ניחא, אלא מה שעשה עשוי אמאי. ותו (אימא) [אי מה] שעשה עשוי לא קאי אטיהר את הטמא אלא אשארא קאי, (ו)אף בטמא את הטהור לא שייך למימר מה שעשה עשוי, דהתם כיון דאגע בהו שרץ א"א למהדר ומשום מגע טמאים, ולפי' (קמא) [בתרא] א"ש. ואיכא דבעי הכא טהר את הטמא אמאי מיחייב, (איכא דאמרי) [א"נ] טמא את הטהור להאי פי' (בתרא) [קמא], לימא כיון דאלו לא (עבדת) [ערבת] להו בפי'[רות] הוה הדרא, כלומר היתה (ההודאה) [ההוראה] חוזרת השתא נמי לאו כלום הוא. וכדאמרי' בפרה של בית מנחם לימא ליה כיון דאלו הואי פרה הוה הדרא (זבינא) [בעינה] דינא לאו דינא ולאו כלום קעבדת, ואיהו דאפסיד אנפשיה כשהשליכה לכלבים משום דאין ממש בדברי טועה בדבר משנה. [וא"ל] דהתם אמרי' לאו כלום קעבדת ואיהו דאפסיד אנפשיה, אבל בטועה בשיקול הדעת דלא בריר (טענתיה) [טעותיה] כולי האי לא אמרי' איהו דאפסיד אנפשיה, ולפיכך חייב.
אמר רב יוסף לא קשיא כאן במומחה כאן בשאינו מומחה. פי' הריא"ף ז"ל במתני' (דהא) [דהכא] בשאינו מומחה, ולפי' מחזירין משום דלא אלים (בידיה) [דיניה] כולי האי והלכך הדר. אבל מתני' דהתם במומחה, ולפי' מה שעשה עשוי, דכיון דמומחה הוא אלים דיניה ולא הדר. ומקשי' מומחה והא קתני סיפא אם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם, כלומר והיכי קתני ברישא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו. ומשני א"ר נחמן כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין כאן שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין. זהו דרך פי' הריא"ף ז"ל, ואינו נכון חדא דבכולהו נוסחי אשכחן ובמומחה מחזירין והא קתני סיפא, דאלמא מתני' דהכא מוקמינן במומחה. ועוד קשה שאין במשמעו' מומחה שלא יהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין כלל. ועוד דהו"ל לשנויי כאן בשנטל רשות מן הנשיא וכאן בשלא נטל. ועוד הקשה ה"ר זרחיה הלוי ז"ל דהא קתני רישא (בכורות כח:) מי שאינו מומחה וראה את הבכור ועלה קתני דן את הדין וכו'. ועוד דהא אקשי' מינה בפ"ק (לעיל ו.) עליה דר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהן דין ואוקמה בדקבלוה וכו', ואי במומחה עסיקינן מאי קושיא, אלא ודאי לאו במומחה עסיקינן אלא בהדיוט ובדקבלוה, וקתני סיפא אם היה מומחה וקבלוה פטור, דכיון שקבלוה נעשה כמומחה מפי ב"ד, כלומ' כאלו נטל רשות מראש הגולה, דודאי כיון דקבלוה עלייהו שאעפ"י שאם היה בע"כ היה חייב לשלם עכשיו שקבלו פטור.
וכדאוקימנא מתני' דקתני מחזירין במומחה, וטעמא כדפירש"י ז"ל דמומחה יש לו כח לחזור וכו'. ולפי' הקשה לו במומחה מחזירין והא קתני ואם היה מומחה לרבים פטור, וא"ר נחמן כאן בשיש גדול ממנו בחכמה וכו'. פי' ע"כ רב נחמן לתירוצא דרב יוסף קא אתי מדלא קאמר אלא, ולאו לאפלוגי קאתי ולאוקימנהו בהכי מתני' [ד]אתיין (כ)[ב]סברא חדתא, וה"ק מתני' במומחה [והתם בשאינו מומחה, והכא (בשאינו) [בשאין] גדול ממנו בחכמה ומאחר שהוא מומחה] ואין גדול וכו' יש לו כח להחזיר, אבל כשיש גדול ממנו אין לו כח וקם דינא ופטור מלשלם מאחר שהוא מומחה. א"נ איכא לפרושי דה"ק כאן [ב]מומחה לאו אדיין עצמו קאמר, אלא כאן כשיש שם מומחה גדול ממנו כאן וכו', דכשיש גדול באותו הדור (וכו') [בחכמה ובמנין] דאותו גדול מומחה יש לו כח להחזיר. אבל מתני' דבכורות כשאין שם מומחה גדול וכו', ולפיכך הוא משלם כיון שאינו מומחה, ואם הוא מומחה אעפ"י שאין הדין חוזר הוא פטור [כ]דקתני סיפא דהתם. שמעי' השתא מיהא מילתא דרב [נחמן] במומחה בדקבלוה עלייהו פטור בשאינו מומחה בדקבלוהו עלייהו חייב לשלם, וה"ק בפ"ק (לעיל ה.) מר זוטרא דן דינא וטעה וכו'. ור' אבהו נמי אוקמה (לעיל ו.) לההוא דדן את הדין וכו' בדקבלוה עלוייהו, ודכוותה קתני בסיפא אם היה מומחה לרבים פטור. ויכול ר' אבהו לומר דמתני' במומחה וסיפא דקתני פטור בדנקיט רשותא, אלא מדקתני סיפא אם היה מומחה וכו' משמע דההיא לאו במומחה עסיקינן, ואי רישא וסיפא במומחה ורישא בדלא נקיט רשותא וסיפא בדנקיט רשותא הו"ל למתני ואם נטל רשות וכו'. ולשון ואם היה מומחה שאלו המחוהו עליהם להיות עליהם (ש"ד) [ב"ד], כאומר שקבלו עליהם בתורת ב"ד מומחה, תדע דבכלל אם היה מומחה לב"ד לא משמע דנקיט רשותא מריש גלותא, דהא אמר רב (לעיל ה.) האי מאן דבעי למידן דינא דכי טעי ליפטר לשקול רשותא מריש גלותא, (וא"ת היכי) [וא"כ הא ד]קתני התם ואם היה מומחה פטור היינו דלא נקיט רשותא מריש גלותא, (וא"כ היכי קתני התם ואם היה מומחה וכו') דמתני' אתא לאשמועי'. ועוד דהתם קתני מי שאינו מומחה וראה את הבכור, ואהא קאי דן את הדין כלומר אותו שאינו מומחה דן את הדין.
מ"מ יש לתמוה מר זוטרא דטעה אמאי אתא לקמיה דרב יוסף, וכי לא היה יודע המשנה. ושמא היה סבור כשמואל דאמר דשנים שדנו דיניהן דין, והיה מפרש דן את הדין בדלא קבלוה, ואם היה מומחה לרבים פטור אע"ג דלא קבלוה, ולא הוה (דין) [מחלק בין] מומחה לב"ד בין מומחה לרבים. וע"ז בא לפני רב יוסף [לישאל] אם הלכה כר' אבהו ומתני' כשקבלוה או אם הלכה כשמואל וכו'. (וכל מאי) [ולמאי] דאמרי' הכא אליבא דרב יוסף בשאין גדול ממנו בחכמה ובמנין אבל יש גדול מחזיר אם הוא מומחה בין (שהוא) [שהי'] דיין א' מומחה בין לא הוה, וק"ל א"כ התם בעובדא דמר זוטרא אמאי לא אהדר ליה, בודאי גדול ממנו הוה, ואמאי לא עביד כשמעתיה דהכא וצ"ע. ולפ"ז היה ראוי לפרש דמומחה כשיש גדול ממנו אין מחזירין, כלומר אין בו כח להחזיר, וזה תימה. ולדברי רש"י נמי קשה לפי דבריו שא"כ רב נחמן לאוקומי מתני' (ד)[ב]סברא חדתא אתא, דהא אם יש גדול ממנו ואותו גדול הוא שמחזיר ליכא לאפלוגי בין מומחה לכשאינו [מומחה], וכל שכן הוא השתא (שבין) [דין שדן] מומחה מחזיר (בו שבין) [דין שדן] שאינו מומחה לא כ"ש שמחזיר. וכיון דלא אתמר בגמ' אלא אמר רב נחמן מכלל דאאוקמתא דרב יוסף קא מהדר לתרוצי, ומההוא עובדא דמר זוטרא משמע דלא אמרי' גדול מחזיר. ודאי כיון דמפרשי' דטעמא דרב יוסף במי שאינו מומחה ואין יש גדול ממנו משום דמצי למימר האי מי יימר דטעמא בתרא עיקר דילמא טעמא קמא עיקר והשתא קא טעית וכו', משמע דהאי טעמא לא אמרי' אליבא דרב יוסף אלא בטועה בשיקול הדעת אבל בטועה בדבר משנה לא, דהא דבר ברור הוא דטעמא בתר' עיקר, ומודה ליה רב יוסף לרב ששת בטועה בדבר משנה דחוזר. ומיהו לא בעי רב יוסף לאוקומה בטועה בדבר משנה, [חדא דלא שכיח, ועוד (דהול"ל) דקמ"ל דאף הטועה בשיקול הדעת (אינו) חוזר].
[ורב ששת אמר דטועה בדבר משנה] חוזר ובשיקול הדעת מה שעשה עשוי ומשלם מביתו. ואקשינן עלה ממעשה דבית מנחם וכו', מדקאמר ליה (כ"ש) [ר"ע] פטור אתה שכל המומחה לב"ד פטור מלשלם ולא קאמר ליה טועה אתה בדבר משנה. ואף על גב דהאכילה ר"ט לכלבים הכי הול"ל כיון דאלו הא הואי פרה הוה הדרא ודינא לאו דינא ולאו כלום קעבדת הכי נמי לאו כלום קא עבדת. ואע"ג דכולהו מודו דטעה בדבר משנה חוזר, מ"מ רב ששת מרא דשמעתא ומ"ה אקשי' עליה. וליכא לאקשויי מהא [א]דרב יוסף מדלא קאמר ליה ר"ע לר"ט כיון דאלו הואי פרה בעינה הוה הדרא משום דאיכא גדול ממך ויכול להחזיר הדין כמו שמפריש', משום דמאן לימא לן דאיכא גדול דילמא ליכא גדול. ואע"ג דר"ע היה התם והוא מופלג בתורה, איכא למימר כיון דר"ט רביה דר"ע הוה כדאמרי' בפ' הכותב (כתובות פד:) לא חשיב גדול. ועוד כיון שהוה [מצי] לפוטרו בלאו הכי לא רצה לומר לו שהוא גדול ממנו, משום דכתיב (משלי כז) יהללך זר ולא פיך. ועוד דגדול בחכמה ובמנין (הא) [קא] אמרי', ור"ע אעפ"י שהוא גדול בחכמה לא היה גדול ממנו במנין. ועוד דאפשר לומר דלא אמרי' הכי אלא בטועה בדבר משנה, דאע"ג דכבר האכילהו לכלבים כיון שטעה בדבר משנה אין ממש בדבריו ואין דינו דין ולאו כלום עבד, אבל בשיקול הדעת שאין הדבר ברור כ"כ לא אמרי' הכי.
רב חסדא אמר כאן שנתן ונטל ביד וכו'. פי' נטל וכו' אין הדין חוזר וחייב לשלם, אבל מתניתין דהכא בשלא נתן ביד, שלא החזיק הדיין כ"כ את דבריו, ולפי' הדין חוזר. והרי"[ף] פי' דמשום פסידא דבעל דין וכו' והלכך נשא ונתן ביד כיון דחייב לשלם ואין לבע"ד פסידא אין הדין חוזר, אבל כשלא נשא וכו' מחזירין את הדין. וזה הטעם אינו ברור ואיך אנו חוזרין הדין בחיוב הדיין, ואם [אין] (יש) מן הדין שיהיה הדיין חוזר, כשאין הדיין חייב לשלם למה יחזיר זה שלא כדין. ועוד לפי דבריו שפסק כרב חסדא כדאקשי' בשמעתא קמייתא דהאי מסכתא (לעיל ג.) אלא מעתה טעו לא ישלמו ומשני כ"ש שאתה נועל דלת בפני לווין, והא ליכא נעילת דלת דהא הדר דינא כיון דאינהו לא משלמי. ועוד דאם לא נשא ונתן ביד לא מיחייב אמאי מקשה התם טעו לא ישלמו והא נעילת דלת איכא התם כדמשלמי, הא כיון דלא משלמי אלא כשנשא ונתן וכו' לא מימנעי מלמידן דהא מצו למידן בלאו חיוב תשלומין כשלא נשאו ונתנו ביד. ותו דהא אמרי' התם (לעיל ה.) האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי מיפטר לישקול רשותא וכו', אלמא אפי' למידן דינא קאמר. ותו משום לישא וכו' שקיל רשותא. ותו להך סברא מומחה דנקיט רשותא הדר דינא ובדלא נקיט קם דינא, והכי נמי מומחה בדקבלוה הדר דינא ובדלא [קבלוה] קם דינא, ובפ"ק (שם) הוה מיבעיא לן במומחה בדלא נקיט רשותא אי דיניה דינא, ובכל הנהו עובדי דהתם (לא) משמע דלא בעי נשא ונתן ביד וכו', ובכולהו אמרי' דן דינא וטעה ואמרי' דאי לא קבלוה מיחייב לשלומי, משמע דכי משלם מפני שטעה הוא ולא מפני שנשא ונתן ביד, שא"כ הול"ל כן בפי'. ואיך נדחה כל הדברים האמורים בענין טעות שמשמעות כולם שיש פעמים שהדיין פטור. ועוד דודאי לכאורה יש במשמע דכי קתני במתני' ואם היה וכו' פטור דמה שעשה עשוי, וארישא (ק"ל) [קאי] דקתני מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, ומומחה אינו משלם. ולפי דבריו ז"ל [הי"ל] לומר שהדין חוזר והיינו מדבר אחד שנים, ולא היל"ל פטור שי"ל מה שעשה עשוי. לפיכך נראה שכמו שכתבתי (והרב נר"ו) [ורב חסדא] לא אתא למימר דכל היכא דאמרי' פטור הדר דינא, דלא אמרי' [קם] דינא אלא בנשא ונתן ביד דהתם מאחר שהחזיק כ"כ את דבריו אינו חוזר, אבל בשלא נשא ונתן ביד וכו' הדין חוזר. ומודה רב חסדא במומחה וקבלוהו כשנשא וכו' דמה שעשה עשוי ופטור, ומיהו לא קי"ל הכי כדברירנא. וכתוב בשם גאון ז"ל דהאי דאוקימנא למתני' דדן את הדין בשנשא וכו' כי היכי דלא נסתמוה כר"מ דדאין דינא דגרמי, כלומר אבל לדידן דסבירא לן כר"מ מיתוקמא לן מתני' אפי' בשלא נשא וכו'. והרב בעל המאור ז"ל חיזק דברי הגאון בזה. אבל אפשר לומר דהא ל"ק, דרב חסדא לתרוצי מה שעשה עשוי קא אתי אמאי לא הדר דינא, אבל לא אתי לתרוצי משלם מביתו דודאי נימא [דכיון דמה] שעשה עשוי משלם מביתו, נמי נימא דכיון דמה שעשה עשוי חייב לשלם מדינא דגרמי. אבל איהו משני דלא אמרינן מה שעשה עשוי וכו' היינו כשנשא וכו'.
ואפשר לומר דמודה רב חסדא דמתני' אע"ג דמחזירין אי לית ליה לאהדורי מיחייב וכו' משום דהוי כדינא דגרמי וכו' כיון דאפסיד על פיו, וכמו (ל)מראה דינר לשולחני. ולפום האי סברא אפשר למפסק הלכתא כוותיה ולמימר דכי בעי' למנקט רשותא מריש גלותא וכל הנהו מילי דאמרינן לעיל כה"ג הוא, ולפעמים שלא נשא ונתן ביד ויהא חייב כגון דלית ליה לההוא לשלומי. ונראה דה"ר משה ז"ל סובר כך שכתב (פ"ו מסנהדרין ה"ג) ואם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין ואם א"א שיחזור (ו)ישלם מביתו. ובטועה בדבר משנה כתב למעלה מזה (שם ה"א) שאפי' אם א"א [לחזור] פטור מלשלם. אף על פי שיש לו דרך אחרת כמו שכתב (שם ה"ב) אבל (אותם) [קבלו אותו] בעלי דינין הואיל והוא מומחה חוזר ואם א"א להחזיר פטור. אבל קשה להאי סברא מדקא משני טימא את הטהור דאגע בהו שרץ טיהר את הטמא שעירבו עם פירותיו, ומשמע שהדיין עשה כן, ואמאי איצטריך להכי אפי' (עשה) בעל הפירות הוא שעירבו עם פירותיו או שהגיע בהם שרץ. [וי"ל ד]בכי האי אמרי' דלא ליחייב דיין משום דמצי למימר למה לך למעבד הכי את הוא דאפסדת את נפשך דאגע[ת], דאנא לא קבלתה הכי עילואי אלא כי היכי דלא תערבינהו בפירות אחרים, פירות (טמאים) [טהורים] אמרתי לך כך, כלומר שהתרתי את הטמא כדי שתשמרם בתורת טהורים אמרתי לך ולא שתערבם (בטמאים) [בטהורים], ולא שאלוני אם תערבם בטהורים והתרתי לך. וכן בטימא את הטהור אנא לא טימאתים לגמרי (א)[ו]לא אמרתי לך אם אתה יכול להגיע בהם השרץ טמאתי לך. אבל בחייב את הזכאי הרי ע"מ שישלם לבעל דינו אמר כך, וכן בזיכה את החייב, ועליו סמך, לפיכך חייב. א"נ איכא למימר דטימא את הטהור דאגע בהו שרץ וטיהר את הטמא שעירבו עם פירותיו לאו משום דאי לא עבד (בין עצמו דכי) [דיין עצמו הכי] לא מחייב, דה"ה אי עבד בעל הפירות מחייב כיון דלא אפשר למהדר, והאי דקאמר הכי לאוקומי כולה בחד גוונא.
ואפשר לומר דלעולם ס"ל לרב חסדא דלא נשא ונתן ביד [פטור], ועיקר (הדין) טעמא משום דכיון דתנינא דלא נשא וכו' [ו]אי אית ליה מידי לההוא גברא [דזכה] אפומא דהאי מהדר ליה, לאו דינא דגרמי הוא דלא בריא הזיקא, דהא אפשר (דלא) [ד]מהדרי ליה זוזי. ודמי להני דאמרי' לעיל כיון דאלו הואי פרה בעינה הוה הדרא ולאו כלום קעבדת הכא נמי לאו כלום קעבדת. וטעמא משום דכל היכא דלא קם דינא ולא בריא היזיקא מההיא שעתא, (ואף) [ואפ'] דמפסיד ואפשר דלא מפסיד לאו הוא דינא דגרמי, ואין זה אלא כמשיא עצה לחבירו והלך והפסיד בעצמו שאינו משלם. אבל היכא דקם דינא, כגון אי הוה טעי בשיקול הדעת, כיון דמההיא שעתא דאסיק עלה שמא (ב)[ד]טרפות אסרה לפום מאי דאסיק אדעתיה לעיל למימר אליבא דרב ששת, [בכי] האי גוונא מיחייב, משום דמההיא שעתא אפסיד האי אפומא דהאי. והכא נמי נשא ונתן וכו' חייב ותו לא הדר דינא, אבל בלא נשא וכו' כיון (דאיכא) [דדינא] לאו דינא לא מיחייב. וכן בטמא את הטהור לרב חסדא אי דלא נגע בהו שרץ הדר דינא, דלא עדיפא חזקה דאיסורא מחזקה דממונא, וכ"ש טיהר את הטמא. תדע דרב חסדא לאו לאוקומא כרבנן קא מהדר, דהא (ד)קאמר מעיקרא כיון דקאמר ליה פטור אתה כמי שנשא וכו', ואמאי הא ודאי גרמא הוא. אלא דכי הוה סליק אדעתיה למימר כגון שזה הי' מוחזק בממון וא"ל פטור אתה החזיק את דבריו כאלו נשא וכו' במקום אחר, שהרי אין כאן לעשות חיזוק גדול מזה. ואעפ"כ לא עמדו דבריו שאין כאן חיזוק כלל. ורבינא העמידה כגון שהיה לו משכון ונטלו הימנו, ולאו לאיפלוגי עליה, אלא דבכה"ג איכא חיזוק דברים.
והוי יודע דלעולם אין נותנים רשות למידן יחידי ריש גלותא אלא למאן דגמיר וסביר, ומה שכתב (הכי וכו') [הרי"ף] בבבא רביעאה דליתיה מומחה וקבלו עלייהו בעלי דינין למידן להו דינא א"נ נקיט רשותא מריש גלותא, אינו נכון.
<h2>דף לג:</h2>
וחילופא וכו'. איכא מ"ד דכי אמרי' וחילופא וכו' איוצא מב"ד זכאי ואמר א' יש לי ללמד עליו חובה קיימי', דהתם שייך למימר לא תחמול עליו, כלומר מאחר שהוא חייב מן הדין אין לחמול [עליו]. אבל ליוצא מב"ד חייב ואמר א' יש לי ללמד עליו זכות ליכא למימר דלא מהדרי', דהתם לא שייך למימר לא תחמול עליו אם הוא זכאי, (שאף) [שאם] מן הדין הוא זכאי למה נהרג[נ]ו שלא כדין. ומשום דאמרי' וחילופ' לא מוכחא מילתא דאתרוייהו קיימי, (דבא) [דהא] לקמן (לו:) גבי אין מושיבין בסנהדרין זקן וסריס וכו' אמרי' וחילופ' למסית, כלומר שמושיבין אלו גברי וכו'. ואינו, דבהדיא תניא בתוספתא מנין למסית היוצא מב"ד חייב ואמר א' יש לי ללמד עליו זכות שאין מחזירין וכו' ת"ל ולא תחמול, ומנין ליוצא מב"ד זכאי ואמר א' יש לי ללמד עליו חובה שמחזירין ת"ל ולא תכסה וכו'. ובמקצת הנוסחאות כתובה זאת הברייתא בלשון זה (דתניא) אמר רב אשי וחילופא [ל]מסית דכתיב לא תחמול ולא תכסה [דתניא] וכו', ואותן הנוסחאות אינם מדוקדקות, שאם הביא רב אשי זאת הברייתא לא הו"ל להביא ראיה גדולה תחלה מלא תחמול ולא תכסה ואח"כ להביא הברייתא, ע"כ נר' (ב)[כ]רוב הנוסחאות שאין ברייתא זו כתובה בהם כלל. מ"מ איכא למידק אמאי לא אמרי' בכולהו דיני [ד]מתני' וחילופ' וכו' כדאמרי' הכא וגבי זקן וסריס לקמן, ואמאי אין מטין ע"פ (עד) א' לחובה במסית, והכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה כדקאמרי' בדיני נפשות, אמאי לא אמרי' דדוקא בדיני נפשות דעלמא אמרי' אבל במסית הכל מלמדין זכות וחובה משום דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו. ונ"ל דודאי בדין מסית הכל מלמדין חובה ואין הכל מלמדין זכות, כי היכי דאמרינן גבי מחזירין שמחזירין לחובה ולא לזכות. וברייתא ואמר א' קתני, ולא קתני א' מן הדיינין, וכללא הוא בין לדיינים בין למלמדין, ואין חילוק בין דיינין למלמדין כלל בדבר זה אלא (א)[ב]שאר ד"נ לחובה. ול"ש לפני ג"ד [ול"ש לאחר גמ"ד], וכל שכן הוא השתא לאחר גמר דין אמר א' יש לי ללמד חובה מחזירין, אפי' א' מן המלמדין, לפני גמר דין לא כ"ש. תדע (דהכא) [דהכ"נ ואמר א'] דקאמר גבי החזרה לזכות בשאר דיני נפשות ל"ש דיין ול"ש כל אדם, דהא תנן בפ' נגמר הדין (מב:) אפי' הוא שאמר יש לי ללמד על עצמי [זכות] מחזירין אותו, (התם) [הם] הכי נמי בכולהו (ש)[ו]אמר דקתני. וכי איצטריך למתני אין מחזירין לחובה [לדיינים איצטריך], אבל למלמדין לא איצטריך דהא אפי' קודם ג"ד לא מצו ללמד חובה כלל. וא"ת פשיטא דאין מחזירין לחובה בדאמר א' יש לי ללמד עליו חובה, דהא תנן המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. ל"ק דהא אמר רב (נחמן) לקמן (לד.) לא שנו אלא בשעת משא ומתן וכו', וקמ"ל דאע"ג דבשעת ג"ד המלמד זכות חוזר דוקא לאחר משא (וכו') [ומתן] וקודם ג"ד, אבל לאחר ג"ד אינו יכול לחזור וללמד עליו חובה מאחר שיצא מב"ד זכאי. וא"ת א"כ היכי הוה סליק אדעתין למימר דליתא לדרב, ותו רב מאי אתא לאשמועי' הא [מ]מתני' איכא לאוכוחי הכי. איכא למימר דאי לאו דרב וכו' הו"א דכי אמרי' אין מחזירי' לחובה כשאמר א' יש לי ללמד עליו חובה דהתם כשהיה אותו א' מחייבו והיו חביריו עומדין על דבריו וחולקין עליו ורבו המזכים על המחייבים, [ו]עכשיו הוא אומר כי מטעם אחר יש לו ללמוד עליו חובה, קמ"ל כיון שנגמר דינו לזכות אין מחזירין אותו. וא"ת דאף בשעת גמר דין (ד)[ה]מלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד עליו חובה [ו]דאי לא ק' כדברירנא, כנ"ל. מ"מ [קש'] דהטי' לרעה ע"פ ב'(ד) אמאי בעי' במסית הטיה בב'. וי"ל משום דכתי' לא תהיה אחרי רבים לרעות ולכל רעות שבעולם משמע, ואפי' גבי מסית, אבל בשאר דינים האמורים במתני' איכא למידק אמאי לא אמרי' הכי, וצ"ע.
טעה בנואף ונואפת. פירש"י שאמ' שהבא על א"א פטור, ומש"ה א"ל עד (כמדקדק יקוב) [דמוקדך יקוד] וכו' שזה כתוב מפורש בתורה. ואין מחזירין דקתני אף בנואף ונואפת כגון שטעה בשלא כדרכה, שהיה סבור שהבא [עליה] בשלא כדרכה אינו חייב ואנן דרשי' משכבי אשה. [וליתה] (ו)[ד]בפ"ק דהוריות (ד.) משמע דשלא כדרכה צדוקים מודים בו, (ו)[ד]אקשי' מדתנן יש נדה בתורה וכו', ומשני דאמרי(') כדרכה אסורה שלא כדרכה שריא, ואקשי' והא משכבי אשה [כתיב], ומשני דאמרי(') גמר ביאה הוא דאסור העראה שריא, ואקשי' אי הכי נדה נמי, ומשני וכו' איבעית אימא דאמרי(') זבה לא הויא אלא ביממי דכתי' כל ימי זובה. הרי אתה למד שהצדוקים מודים בב' משכבות שבאשה. אבל דבר שאין הצדוקים מודים י"ל דהעראה שלא כדרכה. וכי אמר ליה עד (דמדקדק) [דמוקדך] וכו' משום דבעא מניה העראה כדרכה דהוי דבר שהצדוקים מודים בו. וכן נר' דמאחר שאמרו לו והוא שטעה בדבר שאין הצדוקים מודים בו היאך היה שואל טעה בנואף ונואפת, והלא מפורש בתורה הוא, אלא העראה דכדרכה הוא דמיבעיא ליה דהוה מספקא ליה אי דבר שהצדוקים מודים [בו] או לא, והשיב הוא עד (דמדקדק) [דמוקדך] וכו' שזה דבר שהצדוקים [מודים בו]. ולפי' כשאמרו כגון שטעה שלא כדרכה לא חששו לפרש דבהעראה איירי, דהא עד השתא נמי בהא עסיקינן. ואע"ג דאמרי' (הוריות שם) העראה כי כתיבא באשה [דוה] הוא דכתיבא, איכא למימר דלאו לאפוקי שאר עריות האסורין לעולם, [ד]כ"ש שהערוה אסו'. א"נ לאיבעית אימא דאמר התם סמכי, אבל דכ"ע מודו דבהעראה [כדרכה] בכל מקום משום דא"ל (הקושי') [היקישא] כר' יונה.
שם מתני' הכל מלמדי' וכו'. אוקימנא למתני' בא' מן התלמידים. (ובפ') [וב]דיני ממונות הכל מלמדין זכות [וחובה], כלומר אפי' אחד מן התלמידים יכול ללמד זכות [וחובה] (ה)[ו]עולה מן המנין. ואם היו שנים מזכים וא' מחייב או בהפך, ואותו התלמיד רואה דברי המחייב צריכים תוספת דיינין. וכן אם א' אומר זכאי [וא' אומר חייב] וא' אומר איני יודע, והוסיפו ב' והיו [ב'] מזכים וב' מחייבים, וא' מן התלמידים רואה דברי המחייבים או דברי המזכים, הולכים אחר הרוב כאלו הוא אחד מן הדיינין ופוסקין כהטייתו. ובדיני נפשות הדין כן לזכות אבל לא לחובה, שאין (טענה) [עונה] לחובה שיעלה למנין [בד"נ], דקרא כתוב כדאמרי' לקמן ועד א' לא יענה בנפש למות. אבל עד אפי' לזכות אינו (מונה) [עונה], כלומר אינו עולה מן המנין, משום דמחזי כנוגע בעדות, דמסתפי דילמא מיגמר דינו לחובה ויבואו עדים להזימו. ושמעי' מיהא דלא אזלי' בתר רוב דיינים אלא בתר רוב דעות, ואם רוב דיינים מסכימים לזכות ויש מן תלמידים רואה דברי המיעוט עד שהם רוב דעות, גומרי' הדין על פיהם ולא ע"פ רוב דייני'. וכן נר' מדברי הרב ר' משה ז"ל. ואין לפרש הכל מלמדין זכות וחובה, רשאין לומר טעם של זכות או של חובה להראות לדיינים, ולא שיעלו למנין, אבל (בדנו) [בד"נ] אינן רשאין אפי' ללמד טעם של חובה, (או) [אבל] של זכות עונין, כלומר מלמדין לדיינין, שא"כ פשיטא דבדיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה. ותו עד אמאי אין עונה לזכות, הרי אין כאן לומר נוגע בעדות שהרי הטעם מראה להם לדיינים, ואם יראו הדיינים דבריו רואים ואם לאו אינם רואים, ומאחר שאינו עולה למנין מאי נוגע בעדות איכא הכא. והרי אפי' רוצח עצמו יכול ללמד על עצמו זכות, כדתנן בהיו בודקין (מ.) ובנגמר הדין (מב:), ואם עד נוגע בדבר כ"ש רוצח עצמו. ותו דאר"י בר חנינא תלמיד שזיכה ומת רואין [אותו] כאלו עומד במקומו, ויש לך לומר על כרחך שהוא עולה למנין. ואף רש"י כך פי' דלענין המנין (ה"א) [קאמ'] רואין אותו. [ו]ודאי כל מה שאנו אומרים (דה"נ) [בד"נ] לזכות אומרים בד"מ בין לזכות ובין לחובה (ובד"נ לזכות). וכי בעי' בפ' נגמר הדין (מג.) אמר א' מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות ונשתתק מהו, (ומוכיח) [ומנפח] רב ששת (ד)[ב]ידיה, משום דאמרי' שמא לא היה ממש בדבריו, ואין בדין שיעלה מן המנין, דאי הוה אמר טעמא הוו אמרי לי['] בי דינא. ולא דמי לזיכה שהרי אמר טעמו ולא הודה לדברי המחייבין, ואותו תלמיד היה מזכה מן הטעם שחביריו מזכין ולפיכך יש להעלותו מן המנין, אבל כשלא אמר אלא יש לי ללמד עליו זכות מטעם חדש שלא נאמר עדין באותו הדין הוא שאמר כן, ואם אין חביריו אומרים מאותו הטעם שהוא אומר אינו עולה מן המנין. וא"ת חביריו יהיו חוזרין בהם ויודו אל דבריו, לכולי האי לא חיישינן. ותו לא מידי. וצ"ע בעד אם יכול (להעיד) [ללמד] לזכות, כלומר לזכות הנתבע בד"מ, ולהעלותו מן המנין, או אם נאמר דנוגע בעדות הוא כי הוא מתיירא שאם יגמר הדין לחובתו של נתבע (יהיו) [יבאו] עדי' ויזמי(נ)והו ויהא חייב לשלם. או אם נאמר דדוקא בדיני נפשות הוא דאמרי' הכי, אבל בדיני ממונות אינו מתיירא כ"כ. ולכאורה נראה שאינו עולה מן המנין וכנוגע בעדות הוא חשוב, ובדבר זה בלבד אנו מוצאין חילוק בד"מ בין לזכות ובין לחובה, וצ"ע. וראיתי להרי"ף שכתב ירושלמי (ה"ו) תני העד אינו מלמד [לא] זכות ולא חובה ומנין ועד א' לא יענה בנפש למות. ונר' כי ללמוד דיני ממונות כתבו, שכשם שאינו מלמד זכות משום דחשבינן ליה נוגע בעדות דה"ה לא' מן התלמידים ומשום חומרא דד"נ הוא, דהא קרא למות קאמר, אבל בדיני ממונות לחובה כיון דליכא למימר נוגע בעדות ולאו ד"נ איהו עולה מן המנין.
<h2>דף לד:</h2>
גמ' ואמרי' לאתויי וכו'. איכא דבעי לימא לאתויי שונא דכשר לעדות כדתנן בפרקי' דלעיל (כז:) א"ל לא נחשדו ישראל על כך, ופסול לדון כדדייקי רבנן (לעיל כט.) מוהוא לא אויב [לו]. ולא ק' (ב)[ד]שונא כיון דלא מיפסיל אלא לאדם א' [בלבד] לא (ספיקא) [פסיקא] ליה ולא ליתני יש כשר ואין כשר דלכל אדם משמע. ועוד שאין פסולו עומד אלא בעוד שהוא שונאו. ויש מי שאומר דשונא לכתחלה הוא שאין לו לדון אבל אין פסול גמור, דומיא דב' תלמידי חכמים ששונאים זה את זה שאין יושבים זה עם זה בדין. וזה המופת צריך מופת אחר, ומי אמר ב' שונאים יכולים לשבת בדין כלל. וראיתי מי שתירץ דר"י (אפשר) [מפרש] ליה לאתויי סומא בא' [מעיניו] משום דבלאו הכי מתוקמא ע"כ כר"מ, [ד]הא קתני רישא כל הכשר לדון כשר להעיד כדאסיקנא ביש נוחלין (קכח.). ונראה מדברי זה המפרש דלא קי"ל כרישא דמתני', ולכאורה כך היה נראה דכיון דרבנן לא מקשי הדין לנגעים מהיכא תיתי ותפוק לן דסומא בב' עיניו פסול. ואיני יודע מאיזה טעם (ו)[ב]הא דאמר ר"י סתמא אחרינא [אשכח] דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין אפי' בלילה פירש"י ז"ל בלילה דומיא דסומים. והרי"ף כתב דהא כולהו אינשי לא מצו למיחזי בלילה כדחזי סומא בא' מעיניו ביום וקתני דגומרין בלילה וכיון דגומרין בלילה דין הוא לסומא בא' מעיניו שידון לכתחלה ביום. ותימא יש בפי', אי סומי' דומיא דלילה הא תחלת דין בעינן ביום, וסומא היאך יכול לדון. ומה שכתבנו דכיון דגומרים בלילה דין הוא לסומא בא' מעיניו שידון לכתחלה ביום, הא מה[י]כא נפקא והיכי גמיר תחלת דין מגמר דין. וכ"ש לרש"י שכתב סתמא אחרינא אשכח דמכשר [סומין], בלילה דומיא דסומין, שיש להקשות תינח גמר דין תחלת דין מאי איכא למימר, ונראה מדברי הרב ז"ל סומא בב' עיניו כשר. אבל מ"מ הפי' אינו, דאי סומין דומיא דלילה למאי אצטריך ליה לר"מ לכל מראה עיני הכהן לאפוקי סומין הא מוביום הראות בו נפקא. ועיקר הפי' שר"י למד מתנא דמתני' שמכשיר לילה לגמר דין דסומא כשר לדון, משום דכיון דמכשר לילה לגמר דין לא מקיש הדין לנגעים, וכיון דלנגעים [לא] מקיש להו ה"נ לא מקיש להאי דכתיב בנגעים לכל מראה עיני הכהן דמשמע דבעי' ב' עינים. אלא שיש מקשים אף על זה הפי' ממאי דרבנן לא מקשי' הדין לנגעים, אי משום דאמרי' גומרי' אף בלילה דילמא משום דכתיב ושפטו את העם בכל עת הוא דאמרי' הכי דאתא האי קרא לאפוקי מהיקישא, אבל בסומא דליכא מיעוטא מקשי' הדין לנגעים, דהא לר"מ דאית ליה היקישא ס"ל דביום המעונן דנים משום דכתיב ושפטו את העם בכל עת דאתא לאפוקי מהיקישא ואעפ"י שאין רואין את הנגעים ביום המעונן דנין בו, ולרבנן משמע להו בכל עת אפי' בלילה ולפי' בהא לא מקשו אבל דינין מקשו. אבל י"ל דאלו הוו מקשו רבנן דינין לנגעים לא הו"ל לגמרי לאפוקי מהיקישא אלא כר"מ הל"ל, וכדאמרי' בעלמא אהני ג"ש ואהני קרא. ובהלכות הרב כתוב ההוא סומא בא' בעיניו, וכן נר' מדלא מקשו עליה מדקתני רישא כל הכשר לדון כשר [להעיד] וסומא בב' עיניו פסול להעיד. אבל בכל הנוסחאות שלנו כתו' ההוא סומא דהוה בשבבותיה דר' יוחנן דהוה דאין דינא.
ור"מ האי והיה ביום הנחילו את בניו מאי דריש ביה מיבעי ליה לכדתני רבה בר בר חנא. פי' לאשמועי' שאף נחלות כשאר דינין, דסד"א כיון דכל דברי ש"מ קיימין והכל כאמר וכתבו הוא (לאיתויי) [לא יהא] א' ממקבלי מתנות צריך לבוא לפני ב"ד בדבר שאין צריך שומא, קמ"ל שאין א' מהם יכול להיות מוחזק בחלקו אלא ע"פ ב"ד דקודם חלוקה (כמו) וכל אותם דינין האמורי' בקודם חלוקה אמורים כאן. ותמהני לר"מ (הכתיב) ביום הנחילו את בניו למ"ל, הא כתיב והיתה לבני ישראל לחוקת משפט, וכיון דכתיב משפט ממילא ידעינן דביום הוא כשאר דינים. ובשלמא לרבנן ביום הנחילו איצטריך לאורויי אנחלות ושאר דינים דבעינן תחילתן ביום, וא"ת א"כ לחוקת משפט למ"ל לרבנן, לאורויי דה"מ דבעינן ביום הנחילו משום דדין הוא, אבל אי לא [הוה] כתיב לחוקת משפט הו"א דלאו דינא הוא וגזרת הכתוב היא שאין אדם יכול להפיל נחלות אלא ביום, אבל השתא כיון דדינא הוא ילפינן שאר דינים מנחלות ובעי' תחלת דין ביום. ועוד אני תמיה היכי ילפינן מוהיה ביום הנחילו את בניו דתחלת דין בעי' ביום, דהא חלוקה זו (ב)[כ]גמר דין היא, והו"ל למימר דבגמר דין הוא דבעינן ביום. וא"ל בהא דבכל תחילת דין בעינן שיהא ביום, והכא אע"ג דגמר דין [הוא] (ד)[כ]תחלת דין הוא כמו כן, תדע דבפ"ק (יא:) מוכחי' דקידוש החדש ביום מדכתיב כי חק לישראל [הוא] משפט מה משפט ביום אף קידוש החדש ביום ואע"ג דקידוש וכו' בגמ"ד הוא. ומשום דניחא להו לרבנן למימר דבשעת משא ומתן צריכין יותר לשמירה, כי הדברים מתבררים יותר ביום מן בלילה, כדאמר[י] (רשב"ל לההוא מינא מנה דלא) [רבנן לר' זירא כמה צילא] שמעתיך וא"ל (מימנא) [דיממא] אינון (עירובין סה.). ומ"ש רש"י ז"ל בפי' שמעתי' דלחוקת משפט אינו ברור בעיני, שכתב כל הפ' נסתמ' (נ"ל) להיות דין דמשמע דהפלת נחלות דין קצוב הוא בשעת מיתה הכל כמו שאמר המת ואין הדבר (צריכין) [צריך] דיינין אלא כל א' יחזיקוהו שומע[י] הצוואה בשלו. ודברים אלו אינם ברורים דהא אוקימנא לה כדר' יהודה, והתם במתנת שכיב מרע במקצת הוא (וכדתניא), ואין הכל כמו שאמר המת. ועוד שכתב שאין הדבר צריך דיינים, ובמימריה דרב יהודה משמע דודאי צריך דיינים, ואף הוא פי' כן. ועוד אני תמיה כיון ד[ב]מתנת ש"מ במקצת ובקנין עסיקינן כדמוכח ביש נוחלין (קיד.), היכי קרינא ליה (דגמר) דין נחלות הרי אין זה אלא מתנת בריא. ותו אמאי רב יהודה אמר ג' שנכנסו לבקר את החולה ומאי איכא בין בריא לחולה. ומאי עושים דין דקאמר, הרי משעת קנין זוכה שהרי כמתנת בריא הוא ומה צורך כאן לדיינין, וכי אם ירד לאותה שדה שלא בדיינים לא יזכה. כל זה מגומגם בעיני ואפש' כי מחסרי דעת הוא. ויש להרב ר' שמואל בפי' בבא בתרא ש(א)לו דברים שאינם על אופן במימרא זו דר' יהודה.
<h2>דף לה.</h2>
רבא אמר מהכא אשרו חמוץ אשרו דיין שמחמץ את דינו. תמיה לי אי מהכא נפקא אפי' (כר"מ) [בד"מ] נמי, דהא אשרו חמוץ סתמא קאמר ומשמע אף בד"מ. ובשלמא למ"ד מצדק ילין בה משום דכתיב ועתה מרצחים, אלמא ברציחה בלחוד היה אומר להם שהיו עושים שלא כדין, אבל הכא מאי איכא למימר.
ואידך אשרו חמוץ ולא חומץ. כתב רש"י ז"ל ואידך מיבעי ליה להך דרשא דאמרי' בקמא (מו:) מנין שנזקקין לתובע תחלה כגון התובע את חבירו לדין שהלוהו ולא משלם וזה טוענו משכון היה לי בידך ונתקלקל או אבד נזקקין [לתובע תחלה עד שיהא ממונו בידו ואח"כ נזקקין] לדין המשכון. ותימא הוא דהא בפ' שור שנגח את הפרה לאו מהאי קרא נפקא לן אלא מדכתיב מי בעל דברים יגש אליהם, וא"כ האי קרא לאו להכי איצטריך דב' קראי למה לי. ואפשר (דרבא) [דר' חנינא] מוקי לה לההוא קרא במוציא מחבירו שעליו הראיה, ואע"ג דפריך רב אשי דסברא הוא דכאיב ליה שיניה אזיל לבי אסיא, (לרבא) [לר' חנינא] לית ליה האי סברא. ומ"מ מאחר שלא אמר כן מכאן שאין נזקקין משמע דלאו להכי אתא, אלא הכי קאמרי' אשרו חמוץ ולא חומץ, כלומר נביא קא מזהיר להו לישראל דלא למעבד הכי כלומר לאשר הנגזל ולא הגוזל, כמו שאמר למדו היטב דרשו משפט וכוליה קרא להכי הוא דאתא, כלומר לקיים המשפטים אשר נצטוו כבר בתורה ולא לחמוץ הדין ולהזקק לתובע תחלה. ומ"מ הפי' שפי' הוא עצמו בנזקקין לתובע תחלה, נר' דוקא דיש לו שטר לאותו תובע (תחלה). כלומר הוא תובעו לשמעון בשטר, והוא אומר הרי נטלת ממני משכון או נתתי לך בשעת ההלואה, וראובן מודה [לו או] שיש עדים לו לשמעון. שאם אין ראובן מודה ושמעון אינו מביא עדים פשיטא שאין נזקקין לו שאין ממש בדבריו, וכשם שאינו נאמן לומר פרעתי כך אינו נאמן לומר משכון וכו'. ואי משום דמיחייב ליה לאישתבועי ליה היסת ולא מיחייב עד דפרע ליה, [להא] לא איצטריך קרא שהרי שבועת היסת אינו מן התורה. הלכך ע"כ אית לן למימר דביש לו עדים לשמעון הוא, או שראובן מודה, אלא שאומר נאנס, כלומר בלסטים מזויין, ושמעון אינו מאמינו בכך ואומר לא כי אלא אבד ואתה חייב לי מדין ש"ש. נזקקין לטענת ראובן ואומר לשמעון שיפרענו, ואח"כ נזקקין לטענתו, כלומר לאחר שפרעו, ואח"כ אומרים לו לראובן שישבע לו על משכונו שנאנס. וכן אפי' בלא שטר ובלא עדים ששניהם מודים זה לזה, זה אומר מנה לי בידך וזה אומר אבל יש לי משכון בידך וזה אומר אבל נאנס, אומרים לו שלם ואח"כ ישבע שנאנס. אבל אם אין לו שטר ושמעון מודה בהלואת ראובן וראובן כופר במשכון, אין נזקקין לראובן תחלה, אלא מתוך שיכול שמעון לומר להד"ם או פרעתיך נאמן וישבע שמעון שבועת היסת (שנאנס אבל אם אין לו שטר ושמעון וכו'), כנ"ל [לפרש] לפירש"י. ויש לתמוה מ"מ הרי טענת (ב') [שניהם] על דין א' ובדבר אחד, כלומר זה אומר אתה חייב לי מנה וזה אומר אתה חייב לי משכון והוא מודה או שיש לו עדים, איך נזקק לטענת ראובן תחלה והלא דין א' הוא, ובטענת(ו) כל א'[חד] פטור הדין הא'[חר], ולמה יחלקו ב"ד דין א' ויעשו ממנו ב' דינין, שהרי אם המשכון ביד ראובן אין מחייבין את שמעון לפורעו עד שיחזיר לו משכונו, ולמה מטריח ב"ד ב"פ (א'). [ו]שמא נזקקי' וכו' שיש לב"ד לשמוע תחלה דברי התובע, ואם הוא והנתבע מביאים עדים שומעי' תחלה דברי התובע ואח"כ עידי הנתבע, ונפקא מינה אם בתוך שהתובע מחזר להביא עדים רוצים עידי הנתבע ללכת למדינת הים, או שאינם רוצים להמתין [על] קבלת עדות של עידי התובע, או ימותו בתוך כך, נמצא שהפסיד הנתבע וכדאמרי' התם דזיילי נכסיה לפיכך מקבלי' עידי נתבע תחלה וכו'. ולפירש"י יש לפרש [כמו] כן דזיילי נכסיה שאם ישלם קודם שיהיו נזקקים לדינו יהא צריך למכור קרקעותיו בזול, שידעו הכל שהוא צריך למכור, ולפיכך מוציאין מידו המשכון תחלה כדי שיוכל למוכרו ולא יהא צריך למכור קרקעותיו בזול. א"נ אפי' לפי' איכא למימר דיש תגר שרוצה לקנות אותו המשכון ואם לא (יזקקנו) [יזקק לו] תחלה יפסיד כי זה ילך למ"ה ושוב לא יוכל למכור כמו כן. והגאון ר' האיי ז"ל פי' נזקקי' [וכו'] שתבע ראובן מנה, וא"ל אם יש לך תביעה אחרת תבעהו בדין עכשיו, וזה אומר איני רוצה, אין הדיין נזקק אלא לאותה תביעה וכו'. אבל אי זיילי נכסיה, כגון דאמר הנתבע יש לי נכסים ורוצה אני למוכרם ומתיירא אני שלא ישמעו שיש לזה חוב ולא ירצו לקנות, כופה הדיין לתובע לתבוע כל תביעות שיש לו. ואם אמר אינו חייב לי כלום בשטר אבל יש לי עליו טענות אחרות, כיון שאין הנכסים מתזלים בכך, שהרי אינו גובה ממשעבדי, אין כופין אותו לברר אותן טענות.
ליגמריה במעלי שבתא וכו'. איכא דקשיא ליה ל"ל למימר אין רציחה דוחה את השבת [ו]א"כ נמצא אתה מענה את דינו, תיפוק ליה משום דאין דנין בשבת כדאמרי' בפ' משילין (לו:), וטעמא משום שמא יכתוב כדמפרש התם (לז.) וכו'. בשלמא למאן דמפרש דכי אקשינן התם והא מצוה קא עביד אאין דנין וכן אאין מקדשין קיימי', וכי משני באין מקדשין דאית ליה אשה ובנים (ובאלה) [ובלא] דנין משום דאיכא רבה מניה אבל אי דלית ליה אשה ובנים ודלית ליה רבה מניה דנין ומקדשי', שפיר, דהכא מותר לדון שהרי אין (בהם) [מהם] גדול. אבל למאן דמפרש דלא קיימינן אלא אמאי דקתני אלו הן משום רשות, היכי קאמרת רשות הן דהא מצוה קא עביד, כלומר בשאר ימות השבוע כשהוא (כן) [דן] מצוה הוא עושה, ולא היה לך למיחשבינהו (ב)[ל]הני רשות, ומשני דאית ליה אשה ובנים וכגון דאיכא רבה מניה, אבל (אי לית ליה אשה ובנים דלית ליה רבה מניה דנין ומקדשין שפיר דהכא מותר לדון שהרי אין כאן כ"ג אבל) ה"ה דאע"ג דלית ליה אשה וכו' א"נ ליכא רבה מניה אין דנין, הכא אמאי לא קאמר משום דאין דנין בשבת. וניחא ליה דהכא (בד"מ) [בד"נ] לא שייכא ההיא גזרה דשמא יכתוב, דבשלמא התם איכא למיחש דילמא כתיב להו להנהו טעמים לחובה או לזכות א"נ כתב ליה פסק דין, אבל הכא ליכא למיחש להכי דהא מערב שבת נזכרו דברי המזכים ודברי המחייבים. וא"ת ניחוש דילמא חזי חד מינייהו למחר טעמא אחרינא ואתי למכתב, לכולי האי לא חיישינן דלא שכיח. ותמיה לי כיון דאסור לדון בשבת משום דדילמא אתי למכתב, א"כ כי קתני במתני' אין דנין לא בע"ש ולא בעי"ט [וכו'] ליתני נמי ולא בשבת, דהא בעי' כתיבה ולא מצו למכתב. ובירושלמי (ה"ז) גרסי' אסור לדון ד"מ בע"ש והא מתני' פליגא לפי' אין דנין לא בע"ש ולא בעי"ט ד"נ הא ד"מ דנין ומוקמי' התם להלכה כאן לדברי תורה, כלומר כי קתני במתני' ד"נ דמשמע הא ד"מ דנין מיירי לדברי תורה, כלומר שמדין תורה יש לנו לומר דנין, וכי אמרי' אין דנין ד"מ בע"ש מדרבנן הוא. ולפום האי ירושלמי איכא למימר דהא דלא קאמר בגמ' טעמא משום דאין דנין בשבת משום דמתני' דין תורה קאמר, כלומר דלא אפשר למעבד הכי. והלכך לא קשיא נמי אמאי לא קתני במתני' ולא בשבת ולא ביו"ט משום דמדרבנן הוא. וזה הירושלמי כתבו הרי"ף ז"ל.
ואיכא דבעי למ"ד מקלקל (בחבירו) [בחבורה] פטור אמאי אין רציחה דוחה את השבת. ומשני האי לאו קלקול הוא אלא תיקון שמתקנין שתכף מיתתו כפרתו.
ולאחותו מה ת"ל וכו'. כת' רש"י גבי נזיר כתיב וכו' וכתיב (בהדיא) בתריה וכו' עיין בפי'. והאי ברייתא לאו כדמייתי לה הרב ז"ל מיתורא, ובמ' נזיר פ' כ"ג (מח:) מתרצא הברייתא והכי אוקימנא לה התם ר"ע אומר נפש אלו הרחוקים מת אלו הקרובים לאביו ולאמו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו שאם היה כ"ג והוא נזיר לאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאחותו כדתניא הרי שהיה וכו'. ומשום דאייתי ליה התם לעיל קאמר הכי. וקא מקשה התם לר"ע לאביו [וכו'] מת"ל, כלומר אמאי לא דריש מתרוייהו אלא מת מצוה לחודיה, מכל חד הו"ל למדרש חד דרשא. וקאמר דצריכי דאי כתב לאביו הו"א אבל לאמו דודאי וכו', כלומר דודאי ילדתו יבא לטמאות [לה], ואי אתמר לאמו ה"א אבל לאביו שהוא מיוחס אחריו יהא חייב לטמאות, צריכי. הלכך לא אפשר למכתב חד בלאו אידך, ומיהו כיון דלא היה צריך למכתב אפי' חד מינייהו והוו משתמעי מנפש מת דרשי' מתרוייהו שאין מטמא להם אבל מטמא הוא למת מצוה. והתם לא מוקמי' מידי לרבות כהן הדיוט, ומשמע דלא איצטריך ליה דכיון דכהן הדיוט מותר ליטמא לקרובים כ"ש למת מצוה, ולפיכך אינו צריך ריבוי, ולא אמרי' נזיר בלחוד הוא דמטמא למת מצוה א"נ כהן הדיוט בלחוד, אבל נזיר וכהן הדיוט כיון ששתי קדושות הן כמו שפירש"י לא מטמא למת מצוה, דכיון דכהן הדיוט הותר לקרובים לגבי מת מצוה כישראל דמי. מיהו בספרי (נשא פיס' כו) לא מיתניא הכי, והכי תניא התם סתם אם היה כ"ג לאביו ולאמו אין מטמא אבל מטמא למת מצוה אם היה נזיר לאביו וכו' אין מטמא אבל מטמא למת מצוה אם היה הולך לשחוט את פסחו וכו' אבל מטמא למת מצוה אם היה כהן הדיוט [וכו'] אבל מטמא למת מצוה. ומשמע ודאי דמתרצא (ב)[ד]הא מתני' כדמייתי לה בפ' כ"ג.
ורש"י ז"ל פי' דהא דקתני הרי שהיה הולך לשחוט וכו' אכ"ג ונזיר קאי, כלומר כ"ג ונזיר שהיה הולך לשחוט וכו' דאיכא מצות טובא. ואיכא דמקשו עלה מדאמרינן במס' זבחים פ' טבול יום (ק.) ומנא תימרא דשני לן בין קודם חצות לאחר חצות דתניא לה יטמא מצוה לא רצה מטמאין אותו בע"כ ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בע"פ ולא רצה ליטמא ונמנו אחיו הכהנים וטמאוהו, ורמינהו ולאחותו מה ת"ל וכו' עד לאחותו אין מטמא אבל מטמא למת מצוה, ומשני כאן קודם חצות וכאן לאחר חצות ע"כ. ולפירש"י דקתני הרי שהיה הולך וכו' אנזיר קאי וכו' מאי קו', לעולם דאף לאחר חצות מטמא וכי קתני לאחותו אינו מטמא משום דכ"ג ונזיר עסיקינן. וא"ת דה"ק אי ס"ד דהולך לשחוט את פסחו [מטמא לקרובים] לאו ק"ו הוא השתא כ"ג ונזיר דלא מטמא ליה [לקרובים] מטמא למת מצוה הולך לשחוט את פסחו שהוא מטמא לקרובים א"נ שיטמא למת מצוה, דלפום נוסחא דאייתי רש"י דמרבה כהן הדיוט ע"כ אית לן למימר דב' קדושות חמור, ובמקצת נוסחאות כתוב שם בזבחים כמ"ש רש"י, ומאי קו'. לפי' נר' דהאי הולך לשחוט וכו' לאו כ"ג ונזיר, ולפי' מקשה מדקתני ולאחותו וכו'. (וא"כ) [וא"ת] לישני ליה דאכהן גדול ונזיר קאי, ולעולם שחיטת פסח בלבד נדחית מפני טומאת קרובים. א"ל א"כ הו"ל למתני הרי שהיה כ"ג ונזיר הולך לשחוט וכו' כדתני באחריני הרי שהיה נזיר [ו]כ"ג, מדלא קתני הכי ש"מ דלא קאי אכ"ג ונזיר. ופי' אמרת לא יטמא, דההוא מסברא יש לנו לומר שאין עשה דלא יטמא שאין בו כרת דוחה עשה דפסח שיש בו כרת, ע"כ אמר כאן יכול יטמא אמרת לא יטמא ולא אמרו כן בשאר. ואיכא לפרש דאכ"ג ונזיר קאי, וכי מוכח מינה דשחיטת פסח אינה נדחית מפני קרובים [ד]הו"ל לרבות שחיטת פסח תחלה שהיא קלה ואח"כ כ"ג דקדושתו חמורה ואינה נדחית מפני הקרובים, שכך מצינו בכל מקום שהוא מרבה תחלה הקלה ואח"כ החמורה כל זה מפורש בתוס'.
<h2>דף לה:</h2>
אף מושבות האמורים כאן ב"ד. מכאן משיבין לרש"י ז"ל שפי' בפ' האשה נקנית (לז.) דכי מקשינן התם הרי [שבת] שנאמר בו מושבו' מהאי קרא הוא דקא אמרי', והכא מוקמינן לה לשריפת בת כהן שאינה דוחה את השבת. והתם (לז:) מוקמי' מושבותיכם דכתיב בשבת דלא בעי קדוש וכו'. ולפי' נראה לפרש דהתם אקרא דשבת הוא (ד)[ב]כל מושבותיכם (ויקרא כג) קאי.
אמר רבא ולא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו. פי' הכי קא מתמה, כיון (דהני) [דהכי] דריש [ו]בק"ו קא אזלת אפי' בקרבן יחיד לא מצי לאוקמה לקרא דמעם מזבחי, דהא [אף] בקרבן יחיד איכא למדרש ק"ו, אלא מאי אית לך למימר דאתא קרא ואפקיה הכא נמי אתא קרא ואפקיה, דמזבחי ה"נ משמע המיוחד לי. ויום טוב שאינו נדחה מפני רציחה, אע"ג דאיכא למידרש ק"ו דומה עבודה שדוחה יו"ט רציחה דוחה אותה וכו', א"ל שבת תוכיח. ואיכא למתמה כדקאמר אביי לעיל אין רציחה דוחה את העבודה מק"ו, לימא ליה קבורת מת מצוה תוכיח שדוחה את העבודה ואינה דוחה את השבת. ולא ק' דכיון דאמרינן אין רציחה דוחה את העבודה מהיכא תיפוק לן קבורת מת מצוה דלא דוחה את השבת, (היכי) [דכי] אמרי' לעיל דלא דחי מרציחה נ"ל.
<h2>דף לו.</h2>
גמ' והא הוה יהושע. תמיה לי אמאי לא אקשי' הכא והא נח נפשיה דחד מינייהו כדמקשי' לקמיה גבי שאול ושמואל. וניחא לי(ה) דלא מקשי' הכי אלא כשמיתתו של זה מופלגת ממיתתו של זה, וזה האריך ימים אחרי כן בגדולה ובחכמה, ואלעזר ויהושע לא האריך ימים א' מהם על חבירו בגדולה ובחכמה. וכן כשהקשה והא הוה פינחס ולא קאמר ליה והא הוה משה ואלעזר מפני שלא היה מעולה בימים של אלו, וכן הו[א](ה) אומר לא מצינו מי שכשהיה בעיקר מעלתו וגדולתו (ש)היה יחיד [בדורו] שלא נמצא בדורו כמותו לא בתורה ולא בגדולה אלא משה. וע"כ כשהקשה והא הוה יהושע לא תירץ לו היה משה, לפי שבעיקר גדולת יהושע לא היה משה.
לא תענה על רב. פירש"י ז"ל דמשמע לא תחלוק על מופלא של ב"ד הלכך לא מתחילין מניה דלמא חזי ליה חובה ולא פלגי' עליה ומתחילין מן הצד שמא ישמע דברי א' מן המזכין ויסכים עמו, כך כתב הרב ז"ל ולא נראו אלי דבריו, דמכלל דבריו נראה שאם אינו מסכים לדברי א' מהם, כלו' מן המזכין, אסור לחלוק עליו והולך הדין אחריו, וזה אינו. ועוד דדיני ממונות איך יגמר הדין ע"פ יחיד, ולא מצית אמרת דקרא בדיני נפשות כתי' אבל בד"מ עונין [עליו], דכל שכן הוא ומה בד"נ דחמירי אין עונין ד"מ לא כ"ש. ול"נ דהאי לא תענה על רב אין פירושו שיהא אסור לחלוק עליו, אלא פי' לא תענה אתה על דברי הרב, כלומר שלא יאמר הוא דעתו תחלה ואח"כ אתה אלא הוא יענה עליך, וכאלו אמר מתחילין מן הצד, וחשש הכתוב כדי שלא יהא משוא פנים בדבר ולא יירא א' מהם לגלות דעתו. ומצאתי בירושלמי (ה"ז) כדאמר לא תענה על רב שלא תענה אחר הרב אלא קודם הרב ע"כ. ולפיכך בד"מ אין חוששין בכך, כי דין זה בנפשות כתיב, ובד"נ דחמור הוא דאמרי' הכי אבל בדיני ממונות לא.
ויאמר דוד לאנשיו חגרו וכו'. מהכא משמע דמורד במלכות צריך דין, וכן בפ' במה בהמה (נו.) דקאמר התם (ו)את אוריה החתי שהיה לו לדונו בסנהדרין, ומפרש התם דחייב מיתה דמורד במלכות הוה, אל[מ]א מורד צריך דין. ויש להקשות מדאמרינן בפ' מגלה נקראת (יד.) גבי אביגיל דכתיב והיה [היא] רוכבת על החמור וגו' ואמר רבא על עסקי דם הבא מן הסתרים וכו' א"ל וכי רואין דם (בתולים) בלילה א"ל וכי דנין ד"נ בלילה א"ל מורד במלכות היה, אלמא דמורד במלכות לא צריך דין, ואף בנבל עצמו אמר דוד שכיון שהיה מורד לא היה צריך לדונו, וכאן אנו מוכיחין מנבל שמתחילין מן הצד. ואיכא מ"ד דלעולם מורד צריך דין, ומתחילין מן הצד, וכי קאמר התם מורד במלכות [וכו'] לא היה צריך כלל, אלא איהו א"ל וכי דנין דיני נפשות בלילה וכו', כלומר וכי בד"נ גומרין אותו ביום א' והרי צריכים לעשות הלנת דין, [ו]לא לדון בלילה בין תחלת דין ובין גמר דין, מדכתיב והוקע אותם וגו'. ושמא לילה דהתם לאו דוקא, וצ"ע.
[ה"ג] הטומאות והטהרות אב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שנים ד"מ וד"נ ודיני מכות וקידוש החדש ועיבור שנה אב ובנו הרב ותלמידו אין מונין [להם] אלא א'. והטעם דטומאות וטהרות אינם צריכין מנין מן התורה וע"פ יחיד אפשר לעשות הכל, וכשיש ביניהם מחלוקת ובאין למנין ואלו מטמאין ואלו מטהרין וזה התלמיד אומר כדברי רבו ויש מצד רבו רוב עמו הטייה הוא והולכין אחריו, שאחר רוב דעות יש לנו ללכת. אבל בד"מ ובכל דבר שצריך מנין אין התלמיד נמנה עם הרב בשנים מאותו מנין, כלומר שאין לנו לומר בדיני ממונות שצריך ג' שהנה הרב ותלמידו ב' ולא יהיו צריכין אלא לא' מן השוק שיצטרף עמהם, אלא צריכין ב' מן השוק לפי שאין הרב והתלמיד נמנין בשנים. וי"ל דמ"מ אף בד"מ כשיש שם ג' רחוקים או ד' ויש מצד הרב מחצה, ותלמיד רואה דבריו, שמצטרף עמו ומטין ע"פ דבריו, דבהא ליכא לאיפלוגי כלל בין דיני ממונות לטהרות וטומאות, דהכא והכא הולכין מן התורה אחר הרוב, ולפיכך מה שחשוב שם הטייה חשוב כאן הטייה, אלא שאין גומרין הדין בהטיית הרוב בדיני ממונות ובטהרות וטומאות עושין כך, כנ"ל. אבל נראה שאין כן דעת רש"י ז"ל, שהוא מפרש דברי הרב בהטייה, כלומר שאינו מן הדיינין אלא שהוא מטה בדברו כדברי הדיינין שהם מצד רבו. ותימא הוא א"כ היאך פי' הרב ז"ל ונמנה עמו או לזכות או לחובה, הא לא עדיף מתלמיד שאינו תלמידו שאינו מלמד חובה בד"נ כלל. וא"ת שהוא מפרש דברי הרב בעיקר הדין, מאי ומטין הדין ע"פ התלמיד(ין) (ב)[כ]א' מן הדיינין דקאמר, דפשיטא שהרי מן הדיינין הוא. ועוד א"כ הו"ל לפרש הברייתא בעיקר הדין והוא פי' בהטייה, שהרי גבי ד"מ כתב (שמזכין) [שמנין] שלהם אף בתחלת הדין, מכלל דהכא לאו בתחילת דין עסיקינן, ולא ירדתי לסוף דעתו. והרב ר' משה (פי"א מסנהדרין ה"ז) שונה ד"מ גבי טהרות וטומאות, ולא נתבררו [לי] דבריו.
<h2>דף לו:</h2>
איכא אחריתי דתניא אין מושיבין וכו'. איכא לעיוני כיון שאין הכל כשרים וכ"ג חדא היא, וכדמפ' רש"י דכיון דבעי' כ"ג ובכ"ג כתיב ונשאו אתך מיוחסים כמותך שנמצא שהכל בכלל כ"ג, הכא נמי כיון שאין מושיבין זקן בסנהדרין חדא היא, ומה לי מדרבנן ומה לי מדאורייתא מ"מ חדא היא. ועוד איך נאמר שאינו בשור הנסקל, כיון דבעי' כ"ג על כרחין אית לן למימר שאין שם זקן וסריס. ונ"ל דכשם שאין מושיבין זקן בסנהדרין כך אם היה זקן מסלקין אותו, שהרי אינו יכול לדון ד"נ, לפי' אין מושיבין זקן וכ"ג כב' דברים. אבל בממזר ובשאר פסולים אי אפשר לפי שפסולים מתחלתם הם ולא ישבו שם מעולם כנ"ל. וזה הסריס האמור בברייתא סריס חמה הוא, שאם הוא סריס אדם מומום אין בך נפקא.
הכל לאיתויי ממזר וכו'. ה"ה דה"מ למימר לאיתויי חלל שהוא פסול לדיני נפשות כדתנן במתני' אלא כהנים לויים וישראלים המשיאין לכהונה, כלומר הראויין להשיא וכו' כמו שפירש"י, ולמעוטי חלל אתי שאין ראוי להשיא בתו לכהונה, אלא דהא פשיטא ליה דחלל כיון דבא מטיפה כשרה וראוי לבא בקהל כשר לדון הוא. והא דלא קאמר לאתויי בעל מום שהוא פסול לדון דיני נפשות כדתני רב יוסף, משום דכיון דקתני אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה מכלל דהכל דרישא נמי לאתויי שאינן משיאין לכהונה דפסול יוחסין קא מיירי. וכ"ש שאין לומר לאתויי זקן וסריס שאינן אלא משום חומרא בעלמא כנ"ל.
גרסי' בפ' מצות חליצה (קב.) גר דן את חבירו ואם היתה אמו מישראל דן אפי' לישראל ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל מ"ט תרי בישראל כתיב. ופירש"י גר וכו' דיני נפשות דאלו דיני ממונות אפי' לישראל דתנן הכל כשרים וכו' [כן] כתב שם הרב ז"ל. וע"כ יש לנו לומר לפי דעתו דכי קאמר ואם היתה אמו מישראל אפי' ד"נ קאמר, דאלו ד"מ בלאו אמו נמי. ואם תשאל הא אמרי' בפ' החולץ (מה:) רב אשי (אנפרוש) [אכשריה] לרב מרי וכו' ואע"ג דאמר כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך כיון דאמו מישראל מקרב אחיך מיקרי. אל[מ]א בלאו ד"נ בעי' אמו מישראל. והכי נמי משמע מההיא דאמרי' בפ' י' יוחסין (עו:) גבי אושפיזכניה דרב אדא וכו' (וקאמינא) [וקא מינצו] איהו ורב ביבי [והוה] קאמר כל חד אנא עבידנא וכו'. ואלו ב' המעשים הביאם הרי"ף לראיה לדבריו, שהוא פי' דכי אמרי' לאתויי גר, כלומר דגר [דן] אפי' ישראל, דוקא כשאמו מישראל, אבל אין אמו מישראל אינו דן. מ"מ לרש"י [י"ל כיון] שהיו נוגשין כל העם והכל מתנהג על פיהם הוא דבר גדול מד"מ וראוי לקרותו (משמי') [משימה] כשהוא קבוע, אבל בד"מ אין שם כ"כ שררה ואין זה נקרא מש[י]מ'. וא"ת כיון שאף דיני נפשות דן גר שאמו מישראל, א"כ כשאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה לגמרי, ואם כן למה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה כשאמרו לאגריפס אחינו אתה (סוטה מא:), שהרי בנה של הילני המלכה היה שהיתה מישראל. (ואין לומר) [וא"ל] במלכות (כ') [שאני] משום דהדר כתי' לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ומשמע אחיך לגמרי. ותניא בתוספתא (פ"ד ה"ו) אין מושיבין מלך אלא מן המשפחות המיוחסות הראויין [לכהונה]. ומ"ש הרב ר' משה ז"ל (בד"מ משום) [בה' מלכים] (פ"א ה"ד) אין מעמידין מלך מקהל [גרים] אפי' אחר כמה דורות עד שתהא אמו מישראל שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי, אינו נכון, שאפי' אמו מישראל אין מושיבין. ומ"מ פירש"י אינו נכון, דודאי גר נדון בסנהדרין, ואין מושיבין בסנהדרין אלא מי שראוי לדון כל אדם ושהוא מיוחס, והכשר לזה כשר לזה. והכי אמרי' לעיל גבי שור הנסקל דאין הכל כשרים וכ"ג חדא היא, כלומר דהא בעי' כ"ג וכתיב בהו אתך ומשמע בדומין לך וכיון דתנא במתני' כ"ג ממילא ידעינן דמיוחסין הם, ואף בשור הנסקל בעי', אלמא דכל היכא דבעי' כ"ג מיוחסין הוו, והכא נמי גבי גר כיון דכ"ג בעי' הראויים לדון שאר ד"נ הוא דבעי', לפי' א"ל דגר שאין אמו מישראל (אבל) [יוכל] לדון גר חבירו ד"נ. וכן אין לפרש דגר דאמו מישראל יוכל לדון אפי' ישראל ד"נ, דהא קתני במתני' כהנים לויים וישראלים המשיאים לכהונה, ומוכחי משום דכתיב אתך בדומים לך, אלמא דומיא דמשה הוא דבעינן, ומי שאינו משני צדדיו ישראל לאו דומיא דמשה הוא. ולשון המשנה מוכיח דקתני כהנים לויים וישראלים, ומי שאמו מישראל ואין אביו ישראל נהי נמי דמקרב אחיך הוא אבל מ"מ גר שאמו מישראל מיקרי ישראל סתמא לא מיקרי, ותרוייהו בעינן לדיני נפשות, שיהא כשר וראוי להשיא בתו לכהונה [ו]שיהא ישראל מצד אביו, דדומיא דכהנים לויים וכו' קתני מה התם מצד אביו הכא נמי וכו', דאלת"ה לא לימא כהנים וכו' אלא מיוחסים לכהונה בלבד. וא"ת למעוטי גר שאביו ואמו גרים איצטריך למעוטי, דאע"ג דבתו כשרה כיון שאין בו צד ישראל פסול לדיני נפשות, והרי אין בתו כשרה לכהונה, דבא לימלך מורין לו כראב"י (קידושין עח:), ומדקתני משיאין לכהונה שמעינן הכי. אלא כי קתני ישראלים במתני' ישראל מצד אביו קתני. ותדע דאמרי' התם (יבמות שם) דלחליצה בעי' אביו ואמו מישראל, ואס"ד בד"נ באמו מישראל אשתכח דד"נ קילי מחליצה, והא ליכא למימר ורבא לא אשמעי' אלא דחליצה חמירא (מ)[כ]ד"נ. לפי' נראה כהרי"ף דגר שאין אמו מישראל דן את חבירו גר ד"מ, ואם היתה אמו מישראל דן אפי' בישראל ד"מ אבל לא ד"נ, ואפי' לגר חבירו, דבד"נ ליכא לאיפלוגי. ואיכא דרמו עליה מדתנן (נדה מט: ולעיל לד:) כל הכשר להעיד כשר לדון ויש כשר להעיד וכו' ואר"י לאתויי סומא, ואם איתא דגר אינו כשר לדון לימא לאתויי גר דכשר כדאמרי' בפ' החובל (פח.). ולא קשיא דכיון דשם גר בעולם כשר לדון כשאמו מישראל, א"נ שאף אין אמו מישראל כשר לדון גר חבירו, לא פסיקא ליה. והא דאמרי' הכא לאתויי גר, איכא מאן דמפ' דגר גמור הוא, כלומר שאין אמו מישראל, ולדון את חבירו גר קאמר. ונראין דברי הרי"ף שפירש דכשאמו מישראל עסיקינן, ולדון לכל הוא כשר, ודומה לממזר שהוא [כשר] לדון את כל ישראל.
תניא בספרי (שופטים פיס' קנג) אל הכהנים יש מצוה בב"ד שיהא בו כהנים לויים וישראלים יכול מצוה [ו]אם אין בו יהא פסול ת"ל ואל השופט אשר יהיה אעפ"י שאין בו כהנים לויים כשר. פי' בב"ד הגדול קאמר דקרא בב"ד הגדול (קאמר על) [של] ע"א קאי. והרב ר' משה ז"ל (פ"ב מסנהדרין ה"ב) כתב ומצוה להיות בסנהדרי גדולה כהנים ולויים (וישראלים) שנאמר ובאת אל הכהנים הלוים ואם לא מצאו אפי' כולם ישראלים הרי זה מותר.
מתני' וכותבין דברי וכו'. פירש"י וכו' עיין בפי'. אבל ה"ר משה ז"ל (פ"א מסנהדרין ה"ט) כתב א' כותב דברי המחייבין וא' כותב [דברי] המזכים והג' וכו' מכלל דלת"ק כל א' כותב דברי המחייבין ודברי המזכין, שאלו לא היה כן היל"ל ג' הוו והג' כותב דברי וכו'. ועוד שלא היה להם לרבנן לומר וכותבין דברי המחייבין אלא א' כותב וא' כותב הול"ל. אבל כשאמרו וכותבין ודאי משמע שכל א' כותב הכל, והטעם כדברי רש"י שאם טעה הא' יוכיח כתבו של חבירו. ומה שפי' במה ששנינו (לז:) ושמא תאמר[ו] מה לנו לחוב בדמו של זה נוח ל[נ]ו לעמוד באם לוא יגיד, אינו נכון, כי היאך יעלה על דעתן לומר כן, כיון שאמר הכתוב שאם לא יגיד ישא עון ע"כ יש לנו לומר שאין חובה ועונש כשמעידין עליו ונהרג בעדותן, ויש (לנו לומר מה לנו לחוב בדמו של זה נוח לנו לעמוד באם לא יגיד ישא עון ע"כ יש לנו) לומר שאין חובה לעשות (ולפדות) [ולהזדרז] ולא נמהר מיתתו ואח"כ נגיד ולא נעבור באם לא יגיד וכו', והלא כבר נאמר ובאבוד רשעים רינה, כי טוב למהר מיתתם ולבערם מישראל, כי כל זמן שהרשע בעולם רעה בעולם. ול"נ לפרש ושמא תאמרו וכו' כשאמר הכתוב וכו' לא אמר כן בד"נ מפני ש[ב]אדם מאבד נפש, הרי מצינו שנאמ' ובאבוד רשעים רנה, ויש לנו להעמיד אם לא יגיד וכו' גם בנפשות.
<h2>דף לז.</h2>
אל יחסר המזג. פי' בשליש, שהיין נמזג בב' חלקים מים והיין הוא החלק הג'. וכן בב"ד הגדול צריך להעמיד שם השליש שהם כ"ג, כי מס"ט שלישן הוא כך, וב' היתרים אינם ראויים להשתלש. ומ"ד (שבת עז.) כל חמרא דלא דרי על חד תלת [לאו חמרא הוא, נראה דמזיגה דקרא] מוקמי' לה (ד)[ב]יין שירוני.
התורה העידה עלינו סוגה בשושנים שאפי' כסוגה שושנים לא יפרצו בהם פרצות. איכא דבעי כיון דגמרי' יחוד העריות מכי יסיתך אחיך בן אמך, ונדה א' מן העריות היא, היכי גמרי' מדברי קבלה לסתור דברי תורה. וניחא לי דהאי לאו סתירת ד"ת היא, דאיכא למימר שלא אסרה תורה יחוד דעריות אלא דומיא דאם שהוא אסור שלא הי"ל היתר ולא יהא היתר לו לעולם, שיצרו מתגבר עליהם ביותר, אבל נדה שכבר בא עליה ועדיין יבא היתר [לאיסורו] לא אסר הכתוב יחודה. תדע דחתן שפירסה אשתו נדה אמרי' (כתובות ד.) דהוא ישן בין האנשים וכו', והתם מפרש דדוקא [אם לא] בעל. ואיכא דקשיא ליה הא דאמרינן בפ' יציאות השבת (יג.) אל ההרים לא אכל וכו' ואת אשת רעהו לא טמא ואל [אשה] נדה לא יקרב [וכו'] מקיש נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו היא בבגדה והוא בבגדו אסור אף נדה כן. פי' באשת רעהו גמרי' מכי יסיתך. וקשה אמאי לא גמרי' נמי דיחוד בנדה אסור, דהא באשת רעהו [אף] יחוד אסור כדגמרי' מכי יסיתך, ואין היקש למחצה. וניחא לי דסוגה בשושנים אתא לאורויי [לן] דלא מקשינן לגמרי, ואהני היקשא ואהני סוגה בשושנים ותרוייהו דברי קבלה נינהו.
<h2>דף לז:</h2>
מיום שחרב בהמ"ק אעפ"י שבטלה סנהדרין ארבע מיתות לא בטלו. האי דנקט מיום וכו' משום דמאותה שעה ואילך בטלו לגמרי, ורבותא קמ"ל דכל הדינין היו מתקיימים. אבל הוא הדין קודם בשלא היו שם עדים והתראה והוא הורג במזיד שהיה דינו עובר עליו, כדאמרי' בפ' אלו הן הגולין (י:) כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים וכו' [משל ל]שני בני אדם וכו' זה שהרג מזיד נהרג וזה שהרג שוגג גולה. והא דלא קאמר מיום שגלתה סנהדרין, כדאמר לקמן (מא.) דמ' שנה קודם החרבן גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות, כלומר שלא דנו ד"נ. איכא מ"ד דלא בטלו לגמרי אלא פעמים שהיו חוזרין ללשכת הגזית לצורך שעה, ולא יצאו משם אלא [שלא] לדון רוצחים כדאמרי' בפ' לפני (וכו') [אידיהן] (ח:). וכי אמרי' בפ' היו בודקין דרבן יוחנן בן זכאי לא דן דיני נפשות, מפני שאותו דין רוצח הוא ולא היו דנין דין רוצח כמו שכתבתי.
מאומד בד"נ הוא דלא אמרינן הא בד"מ אמרי' כמאן כר' אחא. איכא למידק והא ר' אחא אפי' בדיני נפשות אית ליה, כדאמרי' בפ' שבועת העדות (לד.) לימא ר"י הגלילי לית ליה דר' אחא וכו' דאי אית ליה כר' אחא בד"נ נמי משכחת לה כרשב"ש דתניא אמ' רשב"ש אראה בנחמה אם לא ראיתי וכו', אלמא אף בדיני נפשות אית ליה, והיכי אמרי' כמאן [כר' אחא]. ואיכא מ"ד דודאי דר"א אית ליה אף בד"נ כדמוכח התם בהדיא, אבל הכא הוה ס"ד למימר דר"א לית ליה בד"נ, דאי אית ליה מתני' אמאן תרמייה אי רבנן אפי' בדיני ממונות ואי ר"א אפי' בדיני נפשות, אלא ע"כ דר"א לית ליה אומד בד"נ. ומיהו כיון דאוקימנא כרבנן הדרינן למימר דר"א אפי' בדיני נפשות אית ליה. ותמיה לי אי אית ליה אמאי אשמעי' בדיני ממונות לאשמעינן בדיני נפשות וכ"ש בדיני ממונות. ועוד אי אית ליה ע"כ אית לן למימר דלא בעי' מתיר עצמו במיתה ומת בתוך כדי דיבור לאחר שהתרו בו. ושמא איכא למימר שבתוך כדי דיבור נכנס למקום שלא היה רואה אותו העד והרגו לזה. ואיכא דקשיא ליה אמאי לא אוקמה כגון שהרג בענין שלא היה ההרוג עצמו יכול להרוג את עצמו, דדכוותה בדיני ממונות חייב, כדאמרי' בפ' כל הנשבעין (מו:) [נשיכה בגבו] ובין אצילי ידיו ובההיא אפילו [כהאי] אומדנא קא ממעיט במתני' דדוקא בד"נ הוא דלא (בעי') [מחייבי'] ליה בהכי אבל בדיני ממונות מיחייב. וניחא ליה דכיון דמפרש בברייתא כיצד מאומד אומרים להם שמא כך ראיתם שרץ א' וכו', וכיוצא בו מימעיט דיני ממונות, הלכך ע"כ אית לן למימר (דלא)כר' אחא ולא כרבנן.
<h2>דף מ.</h2>
וה"ה דמצי למימר זה יודע בחסורו של חדש וזה אינו יודע, כלומר כ"ש כשהחדש חסר, אלא חדא מנייהו נקט. ותמהני למה היו עושין כך והיו תולים בטעות למה לא היו אומרים באיזה חדש ובאיזה שבוע ובאיזה יום של שבוע, וכאן היינו יודעים הכל בברור. ואפשר שהיה כך מפני שיש פעמים שהחדש מתחיל בחצי השבוע או שאין נשאר מן השבוע אלא אותו יום בלבד, (ויש פעמי' שהחדש מתחיל בחצי השבוע) ואין ראוי לומר בשבוע מקצת שבוע ככולו ולקרוא חצי שבוע כשבוע א'. ואף כמו כן אין לומר שכל ז' ימים יקראו שבוע באיזה יום שיתחיל החדש, כלומר ז' ימים הבאים אחריו, שא"כ פעמים שנשאל להם באיזה יום והם אומרים ביום ב', ויבואו עדים ויזימום ויאמרו כשאמרנו יום ב' יום ג' היה, ויום ב' לשבוע אמרנו כלומר ב' בשבת, ולא ב' לשבוע החדש (ב' הוא) [ההוא], שזה הוא בכמה בחדש. ואף מקצת שבוע ככולו יש לך לפעמים לתלות בימות העיבור, וכגון שיאמרו באיזה שבוע ויאמרו בשבוע א', ואיזה יום של שבוע אמר ביום ב', וראש חדש ביום ב' ג' נמצא שיש לך לתלות בטעות העיבור שלא היה יודע שזה החדש מעובר, הילכך לא אפשר.
<h2>דף מ:</h2>
גמרא אלא לר' יהודה דאמר אדם טועה חצי שעה ולרבא דאמר טעו אינשי טובא מאי איכא למימר. איכא למידק הא חקירות באיזה שעה לא נעביד דהא טעו אינשי טובא. אלא מאי אית לך למימר דיהיבנא להו כולהו טעותי, כדאמרי' בפ' אור לי"ד (יב.), הכא נמי דיהיבנא להו לכולהו, (וע"כ) [וא"כ] מהניא הך חקירה דבכמה בשעה כר"י דאמר אדם טועה בחצי שעה אי שיילינן ליה בכמה בשעה ואמר בתחלת השעה, לא יהבינן ליה אלא חצי שעה לקמיה וחצי שעה לאחוריה. כלומר ואם באו עדים והזימום ואמרו להם עמנו הייתם חצי שעה קודם לאותו זמן שאתם אומרים וחצי שעה לאחר הזמן. וה"ד כגון (ש)[ד]אמור סהדי בתחלת שעה ב' ראינו, ואמרו אלו מחצי (שעה הייתם חצי) שעה ראשונה ועד חצי שעה ב' עמנו הייתם ונמצא שאנו נותנין להם חצי שעה לפניהם וחצי שעה לאחוריהם, ואעפ"י כן הם (מחמירים) [מוזמים]. ואלו לא שאלנו להם בכמה בשעה היינו צריכים לתת להם מחצי שעה א' עד חצי שעה ג', שאם יבאו עדים ויאמרו מחצי שעה א' ועד חצי שעה ב' עמנו הייתם יכולין לומר אנו [סוף] שניה ראינו, מה שלא יכולין לומר (כשבדקיום) [כשבדקנום] ואמרו תחלת שעה. וצ"ע.
מי שבא ואמר אמש הרגו אומרים לו וכו' אלא אע"ג דלא צריך רמינן עליה כר"ש ה"נ אע"ג דלא צריך רמינן עליה כר"ש. תמיה לי בשלמא התם מסייעין אותם קודם וכו' כדי שתטרף דעתם עליהם ויחזרו בהם ולא יגידו, אלא הכא כיון שהגידו מה תועלת יש בכך, והלא שוב אין יכולין לחזור ולהגיד אפי' אם יבקשו לחזור אין מניחין [אותם]. וכ"ש שאם באו לומר יום א[חר] חוץ (מאמת) [מאמש] שאין נותנין להם רשות. ותו כדקתני מתני' מה בין חקירות [וכו'] אמ' א' איני יודע עדותן בטלה, והכא אי שיילי להו בכמה בחדש ואמרי לא ידעי' מאי איכא למימר עדותן בטלה, והלא אפי' הכחישו זה את זה וזה אומר בג' וזה אומר בה', כיון דתרוייהו אמרי מעיקרא אמש אינו בדין שיפסלו אלא יש לנו לומר לקיים עדותן דהשתא חוזרין ומגידין נינהו. ועוד דא"ל דלא ידעי בקביעותא דירחא, כיון דתרוייהו אמרי אמש הרגו ולא ידעי אמש כמה בחדש היה. ונ"ל דלעולם מי שבא ואמר אמש הרגו אין אתם מודים לי שאין שואלין לו באיזה שבוע, [כשם] שאתם [אומרים] שאם אמר כן אין שואלין אותו כך אודו [לי] שאם בא סתם ואמר הרג את הנפש אין שואלים לו באיזה שבוע, לפי שכל אותן חקירות שלא לצורך הם, שזה כמו שאמר אמש הרגו, דמסתמא אתמול (כזה) [ראה] והיום מעיד שכך דרך העדים. ואמרו לו (אם) [גם] לדבריך יש להקשות כן שמי שאמר עכשיו הרגו אין לישאל לו באיזה יום, וכמו כן מי שבא סתם איך נשאלנו באיזה יום, והלא אפשר שנשאל להם באיזו שעה יאמרו עכשיו היה, ונמצא שחקירת איזה יום שלא לצורך. אלא מאי אית לך למימר כר"ש, ושיילי' להו הכי כי היכי דכי בדקינן להו ליהדרו בהו, ויאמרו בא' מן החקירות אין אנו יודעין, או שיאמרו שקר הוא, שכיון דלא חקרנום לגמרי יכולים לחזור. אבל אם לא נבדוק בז' [חקירות] אין להם שהות כ"כ שיוכלו לחזור בהם. ור"י משני אמש הרגו שכיח ברוב עדיות שכך רוב העדים עושין, יום שרואים בו אינם מעידין לפי שאין שהות כ"כ, אלא למחר באים בהשכמה לב"ד. ובין לר"י ובין לרבנן ז' חקירות מן התורה, ואימתי כשאמרו זה ימים רבים [ראינו] פ' שהרג וכו'. אבל כשהיו בודקין כל העדים בז' [חקירות] לא היה מן התורה אלא מדרבנן. ור"י אהיו בודקין קאי כלומר כל העדים היו בודקין כך ולא במי שבא [יאמר] ממש (ואמ') אמש, דא"כ לר"י נמי קשה מי שבא ואמר אמש וכו' שואלים אותו באיזה יום והא אמש וכו' קאמרי. ותו מאי ק' להו מי שבא ואמר אמש וכו' דילמא דרבנן לאו במי שבא [וכו' מיירי אלא כשבא] סתם. וא"ת משום דהיו בודקין אותן סתם קתני ודאי ברוב עדיות עסיקינן, ורוב עדיות כך הוא שהעדים באו לב"ד ואומרים אמש וכו'. א"כ אף לר"י ק' כי מה צורך לישאל החקירות לא כן דבר כנ"ל והגון הדבר לאומרו כמו שכתבתי.
<h2>דף מא.</h2>
וליכתוב בנסקלין וכו'. איכא לפ' דה"ק ע"כ [כי] הא דאמרת בנשרפין מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה [קרא], ה"נ אית לך למימר בכולהו כלומר אף בסייף ומלקות, דהא לא צריכי, דלכתוב רחמנא בנסקלין. אבל ליכא לפרש ליכתוב בנסקלין וכו', דא"כ הוו להו ב' כתובים הבאין כא' ואין מלמדין אעפ"י שהן חמורים. ואיכא דבעי במחייבי מלקות אמאי איצטריך למכתב, דהא בג"ש דרשע רשע אתיא כדאמרי' לעיל (י.), ובמילתא דאתיא בג"ש לא אמרי' טרח וכתב קרא. ואיכא דניחא ליה דכיון דמלקות גבי עדים זוממין כתיב כדאמ' עולא (לעיל שם) ובעדים זוממין ליכא התראה כלל, וליכא למימר אתיא רשע רשע דהא במאי דכתיב רשע לא בעי' התראה, הילכך איצטריך קרא לחייבי מלקות.
א' אומר בסייף הרגו וכו' אין נכון. פי' ונכון הדבר דכתיב בקרא היינו בדיקות כי האי דמתכחשי בגופ' של עדות. והכי נמי אמרי' לקמן (ע"ב) מיכדי האי דאורייתא וכו'. ותמיה לי דהא מוקמי' לקרא (לעיל מ:) דאמת וכו' לאפוקי חקירות ואמרינן דלרבנן מילתא דאתיא בק"ו וכו', וכיון דלעיל מפקי ליה לחקירות היכי מפיק רב חסדא בדיקות [מהכא]. ותו ז' חקירות מנא ליה. ובספרי (שופטים פיסקא ו) תניא והוגד לך וכו' ולהלן [הוא] אומר ודרשת וכו' היטב היטב לג"ש מלמד שבודקים אותו בז' חקירות אין לי אלא חקירות בדיקות מנין ת"ל והנה אמת נכון הדבר. אם סופו לרבות בדיקות [מה תלמוד לומר חקירות], חקירות אמר א' איני יודע [עדותן בטלה] בדיקות אמר א' איני יודע ואפי' ב' אומרים אין אנו יודעים עדותן קיימת א' חקירות וא' בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה. הרי אתה למד דהא דרב חסדא לאו מימרא בעלמא היא אלא ברייתא שמיע ליה הא ברייתא. וז' חקירות נפקא ליה כדאמרי' מעיקרא דהיטב וכו' מדה"ל למכתב דרוש תדרוש כדאמרי'. ומיהו לר"ש לא ס"ל הכי אלא אמת נכון הדבר הא חד סרי וכו'. ולר"ש ודאי ס"ל כבן זכאי דאית ליה אפי' כליו שחורים וכליו לבנים. דבן זכאי ורבנן [פליגי], דהא קאמר רב יוסף לקמן מבן זכאי לותיב איניש שאני בן זכאי דבדיקות כחקירות משוי ליה. משמע דבן זכאי [הוא] דאית ליה הכי אבל רבנן לא מודו ליה. ובפ"ק (ט:) נמי אמרינן כגון דאתכחוש בבדיקות [וכו'] וקא מפלגי וכו', (אלא) [אלמא] רבנן פליגי על בן זכאי. ובפרק ד"מ בתרא (לעיל ל:) אמרינן אמר רבא מסתברא מלתיה דרב יהודה בא' אומר ארנקי שחורה וא' אומר לבנה ואקשי' וארנקי שחורה בדיני נפשות לא והא אמר רב חסדא וכו' ומשני גברא אגברא וכו'. מכלל דס"ל לרבא דכליו שחורים בדיני נפשות עדותן בטלה, ולא פליגי רבנן על בן זכאי. ונהרדעי דפליגי התם ואמרי אפי' א' אומר מנה שחור וא' אומר לבן מצטרפים, איכא לפרש ד[כ]רב חסדא ס"ל בכליו שחורים ולבנים. ואין לפרש דמלתא דנהרדעי דבין בזו ובין בזו דוקא ד"מ אבל ד"נ אינו נכון. (וחששא) [ולשנא] דמתני' מתחזי דלא פליגי עליה דבן זכאי בעוקצי תאנה, ולא משתמע כלל [מינה] דמתני' דלפלוג רבנן עילויה, דכי קתני במתני' וכל המרבה בבדיקות הרי זה משובח, בבדיקות דבן זכאי הוא, ומעשה דבן זכאי לסיועי קתני לה. והעובד עבודה זרה את מה עבד וכו' לאו בדיקות הוא ולא קתני עלה אמר א' איני יודע עדותן קיימת, דודאי צריכים לדעת אם ישראל הרג או גוי, וצריכין לדעת איזו ע"ז עבד שיתחייב עליה, ובכל זה אם אמרו אין אנו יודעים עדותן בטלה. הילכך מסתברא דלא פליגי רבנן עליה דבן זכאי ואם הוכחשו אפי' בעוקצי תאנה אין עדותן קיימת. ואם אמרו אין אנו יודעים אם בסייף [וכו'] עדותן קיימת, ול"ד לזה מה עבד דהתם משום דאיכא לאיפלוגי הוא, ומיהו בארבע עבודות האמורות בגמר' בין בשדרכה ובין בשלא כדרכה חייב, ולפיכך יש צורך לידע דברים אלו ואם אינם יודעים עדותן בטלה,אלא בסייף וכו'. וראיתי לה"ר משה ז"ל שכתב (פ"ב מעדות ה"ב) א' אומר כליו שחורים וא' אומר דכליו לבנים עדותן בטלה. והביא (שם פ"א ה"ו) מעשה דבן זכאי, ובזה נראין דבריו. אבל במה שכתב (שם פ"ב ה"א) שאם אמר איני יודע במה הרגו עדותן בטלה, אין נראין דבריו, דעדות שאתה יכול להזימה הוא, ואין זה אלא בדיקות בלבד. ורב חסדא דאמר א' אומר בסייף וא' אומר וכו' דוקא במכחישין, דאי (הוה) [הוא] הדין באומר איני יודע, א"כ בדיקות אין לו לרב חסדא, כלומר בדיקות שלא תבטל העדות. ותו לאשמעינן איני יודע וכ"ש מכחישי'. ואנן לא מקשינן עלה כלל אסייף הרגו דבההיא ודאי קושטא קאמר רב חסדא, אבל בכליו שחורים וכליו לבנים [מהדרי'].
<h2>דף מא:</h2>
כמאן כר"ע דמקיש ג' לב'. פי' רש"י ר"ע מקיש ג' לב' דאמרי' במכות מה שנים אינם נעשין זוממין עד שיזומו ב' אף ג' וכו' ו[זה] אי אפשר, כלומר כשהא' אומר איני יודע היאך יזימוהו. וכיון שא"א להזימו אף הב' אי אפשר להזימן, וכיון שכן הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה ואינה עדות. ואע"ג דר"ש קאמר להא מילתא התם (כאלו) [דאילו] ר"ע אקשינהו למה ב' נמצא א' מהם קרוב או פסול וכו' מיהו ר"ע נמי אית ליה דר"ש ומוסיף הוא. ואיכא דבעי בשלמא כי התם כיון דבשלשה מעידין כא' ועדות זה כעדות זה יש לצרפן ולדמותן זה לזה ואין לצרף זה יותר מזה, אלא הכל עדות א', ולפיכך יש בדין לומר שאינן נעשין זוממי' עד שיזומו שלשתן. אבל כאן מאחר שהא' אומר איני יודע למה יצרפוהו עם השאר ואעפ"י שאין עדותו עדות היה עדות האחרים עדות, ועדותו אין כעדות האחרים, ויותר היה ראוי לומר מן הדין שזה (כאומר) [שאומר] איני יודע כמו שאינו הוא ואותם ב' ישנם בתורת הזמה. ועוד דאע"ג דא"ל ר"ע מוסיף הוא, מ"מ ר"ש הוא העיקר ובשמו נאמר הדבר והול"ל כאן כמאן כר"ש. ולפי' מפרש דכי קאמרו כר"ע דמקיש ג' לב', וכי היכי דב' אמר א' מהם איני יודע עדותן בטלה [אף ג' אמר א' מהם איני יודע עדותן בטלה], דהא קאמר ר"ע מה ב' נמצא א' מהם וכו' אף שלשה, א"ה בכל מה שמתבטלת עדותן של שנים כמו כן מתבטלת עדותן של ג' וכשם שב' אם אמר א' מהם איני יודע עדותן בטלה כמו כן אם אמר א' מהם מן הג' איני יודע עדותן בטלה.
עד רובו של חדש פירש"י ז"ל אבל מט"ו ואילך כגון א' אומר בכ' וא' אומר בכ"א לא תלינן בעיבור [החדש] דכבר שמע בימים הללו דהויא החדש [מעובר]. ולא הוברר (לו) [לי] הדבר כי יותר נראה שישמע אדם עיבור החדש בתחלת החדש ולא בסוף. וי"מ כי ברובו של חדש כבר ראה היום שהיתה הלבנה על מלאותה והכיר באיזה יום היה ר"ח.
<h2>דף מב.</h2>
מאי נזדקן וכו' פירש"י זקן דין זה ועמוק וכו'. ואינו נכון דהא קאמרי איפוך כלומר שאין אומרים [כן] בד"מ, ואם ד"מ עמוק למה אין אומרים צריך להמתין. ואיכא לפרושי נזדקן כלומר כבר עמד הדין הרבה ולא יצא לאור, טוב לפטור זה ולהניחו מאחר שנתאחר כ"כ, שא"א שיהיה טעם לחייבו ולא מצאנוהו. ובד"מ אין אומרים כן אלא אין פוטרין הנתבע אלא בראיה ברורה. והיינו דקאמרי' כיסופי מכסיף נפשיה, כשהוא מניחו ופוטרו מספק ואין יכול לבררו.
<h2>דף מב:</h2>
כי היכי דלא ליתחזי וכו' (א"ה) [א"נ] וכו'. א"ל והא תנא מהוצא את המקלל מפיק לה דבית הסקילה חוץ לב"ד, וקרא דהוצא את המקלל לאו חוץ לב"ד קאמר שהרי ב"ד תוך ג' מחנות, אלא הוצא מג' מחנות, ומהיכא נפק"ל דאי נפקי ב"ד חוץ לג' מחנות דעבדי' בית הסקילה חוץ לב"ד. ותו דקאמר כי היכי דלא ליתחזי ב"ד רוצחים (א"כ) [א"נ] וכו', והא תנא לאו מה"ט קאמר אלא משום שנאמר הוציא. ואיכא מ"ד דתנא ה"ק, כלומר מדקאמר הוצא ולא קאמר [רגום] (אל) מחוץ [למחנה] ש"מ ה"ק כל מקום שב"ד עומדים הוצא וכו'. והא דקאמר כי היכי דלא ליתחזי וכו' (א"ה) [א"נ] וכו', איכא לפרש דה"ק שנאמר [הוצא] וכו' ויש [לנו] לומר דמאחר שהקפיד הכתוב בכך שלא לסקול אפי' בתוך מחנה ישראל, כ"ש שאין ראוי במקום ב"ד, והטעם שאנו אומרים שלא יראו ב"ד רוצחים, כנ"ל וצ"ע. ואיכא דבעי כיון דאמרינן דבית הסקילה חוץ לג' [מחנות] וחוץ לב"ד, כלומר דאי נפיק ב"ד וכו', היכי אמרי' בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מה:) ובעיר שרובה גוים נסקלת (על פיהם) על פתח ב"ד, דמשמע סמוך ממש, ואמאי נהי דחוץ [ל]מחנה ישראל ליכא למיחש היכא דיתבי בי דינא בתוך העיר, דכיון דרובה גוים מחנה גוים הוא. אבל מ"מ חוץ לב"ד אמאי לא אמרי', והא איכא למיחש לב"ד רוצחים. ומשני דהתם גזירת הכתוב הוא, דהא כתיב בעובד ע"ז אל שעריך דמשמע שער שעבד בו, כלומר באותה העיר שעבד בה, דהכי דרשי' התם (כתובות שם) בעובד ע"ז. וגמרי' נערה מאורסה מעובד ע"ז. וכיון דאל שעריך משמע שער שעבד בו, על כרחי' אין לנו להוציא חוץ מאותה העיר דהיינו חוץ לג' מחנות של אותה העיר שעבר בה עבירה. וכשיש שם רוב גוים שאין [שער] אותה העיר קרויה שעריך אלא שער גוים, קאי פתח ב"ד במקום [שער] העיר, לפי שהוא שער שעבד בו, (כלומר שעבר בה), ואינו שערי גוים אלא מקום מיוחד לישראל. ואין דין זה (כ)[ב]שאר מחוייבי סקילה שכולם נסקלים באיזה מקום שיצאו ב"ד ובלבד שיהא ג"כ חוץ לג' מחנות, ולפי' אפשר להרחיב ולהוציא חוץ לב"ד הרבה. וה"נ אמרי' התם אשכחן ע"ז נערה וכו' מנ"ל, דאלמא לא גמרי' מע"ז אלא לנערה וכו' בלבד משום דגמרי' פתח מפתח ושער משער וכו', אבל בשאר מחוייבי [מיתות] לא גמרי' מנייהו אלא ממקלל גמרי'. ואיכא מ"ד דכי אמרי' התם פתח ב"ד לאו פתח [ב"ד] וכו' אלא הכי קאמר נסקלת וכו' ולא אתא למעוטי אלא דלא בעי' שער [העיר] כיון שרובה גוים ודינה כשאר הנסקלין, אבל ודאי מרחיקין מב"ד כמו בשאר הנסקלין. וא"ת והא בעי' שער שנדון בו [וכשהוא נסקל חוץ לג' מחנות ליכא שער וכו', והתם אמרי' או אינו אלא שער שנידון בו] דמשמע דבשאר הנסקלים שער שנידון בו מיהא בעי'. איכא למימר דאורחא דמילתא נקט שרוב הנסקלים נסקלים בבית הסקילה שבמקום ב"ד שנגמר דינו שם, ולאו דוקא שער שאין נסקלי' בשער, אלא מפני שאותו מקום קרוב לאותו מקום אמר כן. ואין לשון הגמ' נרא' כן שא"כ לא הו"ל למימר פתח ב"ד בנער', דפתח ב"ד משמע באותו מקום עצמו ששם רוב גוים. וראיתי לר' משה ז"ל (פי"ב מסנהדרין ה"ג) שכתב שנראה לו שבית הסקילה היה רחוק מב"ד כמו ו' מילין כמו שהיה [בין] ב"ד של מרע"ה [שהי'] לפני אהל מועד ובין סוף מחנה ישראל. ותמהני עליו שהרי סוגייתנו מוכחת שאינו נסקל בתוך ג' מחנות וכיון שאין נסקל בתוך ג' [מחנות] כשהרחיקוהו ו' מילין לאו להרחיקו מב"ד של משה אלא להוציאו מן המחנות, וזה מאין לו.
[ה"ג] שכן הוציא אל מחוץ למחנה. והוציא אל [מחוץ] חשוב כב' דברים, שאל"כ אע"ג דמכשיר ממכשיר הוא, כיון דהנך נפישי מנייהו גמרינן. (והני) [והכי] סתמא דפ"ד מיתות (לקמן נב.) דאמרי' אדרבה מפרים הנשרפים הו"ל למילף שכן חוץ מכשיר לדורות ומש'[ני] הנך נפישן וכלומר הנך וכו'. ואע"ג דאי ילפת מפרים הנשרפים היה מכשיר ממכשיר. ואפשר לדחות דהתם כיון דא"ל נמי אדם מאדם עדיף קאמרי הכי, אבל היכא דליכא למימר הכי אע"ג דנפישן ילפינן מכשיר ממכשיר. אבל עיקר הפי' כמו שכתבתי וכן נראה מפירש"י.
ההוא מיבעי ליה וכו'. פי' מקרא דויוציאו חזינן עשיה דהוצאה חוץ לג' מחנות, ומקרא דובני ישראל [עשו] חזינן עשיה דסמיכה ודחיה. ובלאו קרא דויוציאו הוה שמעי' נמי עשיה דהוצאה מחוץ לג' מחנות מקרא דובני ישראל בלחוד, דקרא משמע שהכל עשו כמו שנצטוו, ובין הוצאה ובין סמיכה ודחייה הכל במשמע. אבל כיון שכתב ויוציאו לעשיה דהוצאה וכתיב ובני ישראל לסמיכה ולדחייה אין קו' בשלא [כלל] עשיית הוצאה בכלל ובני ישראל עשו.
<h2>דף מג.</h2>
זיכה פשיטא לי וכו'. איכא דבעי והא מוכחי מילי טובא בכה"ג מדיוקא, ולא אמרינן הכי. ורש"י אמר תבעי לך מי אמרינן זיכה דוקא קאמר ר"י או דילמא אורחא דמילתא קאמר דאין דרך התלמיד לומר יש לי ללמד זכות ומשתתק וכן מיתה דמסתמא מיד אומר זכותו ומיהו היכא (דמגרמיה אומר) [דאתרמי אימר] דס"ל נמי הכי.
<h2>דף מג:</h2>
ר"י משמיה וכו'. פי' ר"י דריש (ואני) [ואוי], ודריש כזאת וכזאת לב', [ו]ואוין דשניהם לב' אחרים והרי ד', לבד מאנכי חטאתי דהוי ה'. ואיכא דק"ל אמאי לא דרשי' הכא כדדרשי' (לעיל כא.) גבי נשים כהנה תרתי סרי כהנה כ"ד וכהנה מ"ח, הכי נמי הו"ל למידרש כזאת הרי ב' וכזאת הרי ד', כזאת (דקרא) [בתרא] הרי ח', ווי"ו (דחטאת) הרי י"ו. ונראה דהני אמוראי (ד)[כ]תנא דמתני' דהתם דמקיש כהנה לכהנה ס"ל, וכזאת בתרא לא מרבה אלא א' (וראוי) [וואוי] נמי לא מרבי אלא חד, דלא מרבה (והוי) [ואוי] טפי מדידהו. (ומשתכח לדרשי') [ור"א אר"ח לא דרשי' ל]וי"ו, ומקשה כזאת בתרא לכזאת קמא. וה"פ ר' יעקב ז"ל.
הנסתרות וכו'. הכי פי' הנסתרות לה' אלהינו והנגלות, כלומר כשהם נסתרות לה' אלהינו שאין מכיר בהם אלא הוא וכשהם נגלות, שתיהן לנו ולבנינו כלומר על שתיהן אנו נענשים. ונקוד לנו ולבנינו וע' שבעד ללמד שדין זה לא היה בימי משה כלל, אלא משעברו את הירדן ונעשו ערבים זל"ז. ואלו לא נקוד [על] ע' שבעד הייתי אומר שלא נהג לא עונש נסתרות ולא עונש נגלות אלא משעברו וכו', לכך נקוד [על] ע' לחלק שאין דין א' לשתיהן אלא על א' מהם נענשים אף קודם, ומסתמא יש לנו לומר שעל הנגלות ענש קודם שעברו ועל הנסתרות לא ענש אלא אחר שעברו. א"ל ר' נחמיה וכי ענש על הנסתרות לעולם והלא כבר נאמר עד עולם, ואי עד עולם קאי אף (ה)[א]נסתרות כדדרשת הוה לך [למימר] דאף קודם שעברו אעניש, דלישנא דעד עולם מהשתא משמע ואין לך למעט למחצה אלא יש לך [לומר] שעד עולם אנסתרות לגמרי ואפי' קודם שעברו, או שאין עומד אנסתרות כלל, שמכיון שעד עולם עומד בין אנסתרות בין אנגלות איך נאמר שאינו עומד בנסתרות דומיא דנגלות, כיון דודאי אנגלות קאי אית לך למימר דדומיא דנגלות הוא, או שתאמר שאינו עומד כלל אנסתרות אלא אנגלות, ומעולם לא באה הנקודה לכך. כי איך נחלק עד עולם ונאמר שבנסתרות הוא עומד בענין א' ובנגלות בענין א'. אלא כשם שלא ענש על הנסתרות כך לא ענש על עונשים שבגלוי, וה"פ דקרא הנסתרות לה' כלומר להפרע ממי שעובר עבירה בסתר ואין העונש עלינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, כלומר הנגלות אנו מקבלים עלינו. ונקוד על לנו ולבנינו עד עולם ללמד שלא קבלו עליהם אף עונשים של נגלות מעכשיו אלא משעברו את הירדן. דכיון שעד עולם אינו עומד אלא אנגלות בלחוד אפשר לנו לומר שבא לנו ולבנינו ומיעטו, כלומר שבא להשמיענו שלא קבלו עונשים אלא משעברו. ועכשיו לר' נחמיה אין בפי' עד עולם ב' דברים, אבל לר"י [ב'] פי' הוו שבין (ה)[א]נסתרות ובין (ה)[א]נגלות היה עומד עד עולם, והנסתרות [מ]שעברו ובנגלות אף מקודם. וזה הוקשה לו לר' נחמיה [וס"ל] שלא נענשו על הנסתרות אפי' מאחר שעברו. ואעפ"י שנעשו ערבים זה לזה לא נעשו ערבים אלא אנגלות מפני שהיה להם למחות ולבער הרע מקרבם ולא עשו. אבל אנסתרות לא נענשו אפי' אחר שעברו כי במה שלא ידעו אין לחייבם. אבל ר' [יהודה] סבר שאף על הנסתרות נעשו ערבים לפי שא"א שלא יכירו בו שום פגם כשהוא עובר בסתר. וא"ת לר' נחמיה למאי איצטריך נסתרות כלל, בשלמא לר"י דקאמר דלנו ולבנינו אף אנסתרות קאי אלא לרבי נחמיה ק'. ואיכא מ"ד דאי לאו כתיב הנסתרות הו"א דבנסתרות עונש' רבה הוא דליכא אבל עונש זוטא איכא, קמ"ל לה' אלהינו שאין עונש כלל. וע' שבעד קמ"ל לחלק נגלות דקודם שעברו מנגלות דלאחר שעברו ולאקושינהו לנסתרות מה נסתרות אף עונש זוטא לא מחייבי, אף נגלות נמי עונש זוטא לא מחייבי, כך נ"ל פר"ת.
ורש"י ז"ל פי' וכו' — עיין בפי' — ואינו נכון שלפי דבריו לדברי ר"י הנקודה לרבות נסתרות לחייב לאחר שעברו, שבלאו הנקודה קאמר דה"א דאף לאחר שעברו לא נתחייבו אנסתרות. ואם כדבריו לא הול"ל מלמד שלא ענש על הנסתרות אלא לאחר שעברו שהנקודה מורה על החיוב ולא על הפיטור. ועוד ק"ל בדבריו שכתב דאי כתב רחמנא בהדיא הנסתרות לה' אלהינו ולנו ולבנינו הוה משמע דאף קודם שעברו וכו', והדר כתב דבנקודה דע' שבעד באתה לחלק דלא תימא מעולם ועד עולם, וא"כ לימא הנסתרות לה' אלהינו ולנו ולבנינו וינקוד ע' שבעד לחלק, וכיון שפי' דמנקודה דלנו ולבנינו גמרי' דכאן וכאן הוא נדרש למה נצרך לנקוד עוד ע' שבעד. וי"מ כי נקודה זו כדין הוא ללמד שיש לנו ולבנינו זולתי נגלות כלומר לרבות נסתרות לאחר שעברו, ולעולם כפירש"י, אבל פי' ראשון עיקר. ויש מקשין עוד לפירש"י, א"כ שבאה הנקודה לחייב על הנסתרות לאחר שעברו, למה הוצרכו לחדש ברית על הנגלות שהרי כבר נאמר שנתחייבו בדבר זה ארבעים שנה. ול"ק דאף על פי כן היו כורתים ברית שיהא שם מי שלא היה בתחלה ולהוסיף עונש בדבר עשו כן.
<h2>דף מד.</h2>
ואתם רחקתם ששים מיל. פירש"י הר גריזים וכו'. ואיכא דמתמה כיון דבהר עיבל אוקמינהו יהושע לאותם אבנים מה חטא, והרי קיים הכתוב שנאמר (דברים כ"ז ד') והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה וגו'. ואיכא למימר דקרא לאו בההוא הר עיבל קא איירי אלא בהר עיבל אחר שהוא סמוך לירדן. והתם איפליגו בקרא דכתיב הלא המה בעבר הירדן אחרי וגו' אם הוא מופלג מן הירדן או סמוך, כדאיתא בפ' ואלו נאמרין (לו.). ור' שילא דדריש הכא [שלך קשה] משלהם וכו' ס"ל דאחרי סמוך הוא, ויהושע שהרחיק שלא כדין עשה. ולית ליה ראיה לר' שילא שהרחיק יהושע אלא מדכתיב קום לך דמשמע שלך קשה משלהם, ומה"ט דריש דהכא עבד יהושע שלא כדין. ול"נ דודאי ראיה ברורה יש שהרחיק יהושע שהרי כתיב (יהושע ח' ל') אז יבנה יהושע מזבח וגו', ואז קאי לאחר שתפשו יריחו והעי ואינו סמוך לקריעת הירדן. ואתמר בירושלמי (סוטה פ"ז ה"ג) שב' גבשושיות היו בהר הירדן וקראו להם הר גריזים והר עיבל, ולא זזו משם עד שבנו מזבח כמו שנצטוו. ור' שילא מודה שב' גבשושיות היו שם כדברי הירושלמי, אבל סובר הוא שלא בנו שם מזבח אלא בהר עיבל ששם כותים יושבים והם רחוקים ס' מיל כדאיתא התם, כך מצאתי מפורש בתוספתא.
חיישי' שמא שד הוא. מפורש (שהם) [בתוס'] דדוקא בשדות ובמקומות שאין בני אדם מצויין שם אנו אומרין כן, אבל במקום שבני אדם מצויין שם לא אמרי' הכי, ומעשה דיהושע בשדה היה שאם [אי] אתה אומר [כן] לא יגרש אדם את אשתו בלילה דניחוש שמא שד הוא. ובכל מקום שאנו מקשינן כן וליחוש [כו'] הם הכי נמי במקומו' שאין בני אדם מצויין. ויש שם ראיה מן הירושלמי.
<h2>דף מד:</h2>
ה"ג בעלי התוס' מיד (וילן) [וילך] יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. וספרים שכתוב בהם וילן יהושע בלילה [ההוא] בתוך העם, (ו)אין שם בתוך העמק כלל. והכי גרסי' וילך יהושע בתוך העמק. ושניהם במקום א', ואינם סמוכים במקרא של שר צבא ה', שהרי אותו מקרא הוא בענין יריחו ואלו ב' מקראות הם כתובים בענין (שר צבא ה' וכו') [העי, וכן] מיד היה יהושע לן בעומקה של הלכה] וכו' בלילה, ועל זה נאמר כאן מיד.
להחזירו אי אפשר שכבר נגזרה גזרה. פירש"י בגמר דין. ותמהני מאי איריא בגמר דין, כי לא נגמר הדין נמי שכבר העדים העידו א"א להחזירו אלא יש לנו לומר לגמור הדין מתחלתו ע"פ העדים, וגמר דין לא מעלה ולא מוריד. ובירושלמי אמרו להחזירו א"א שאין לדבר סוף, וכן נר' יותר, גם שכבר נגזרה גזירה פי' שכבר באו העדים והעידו שיש לנו להאמינם שכן אמרה תורה, ואין להחזירו מפני שאמר כן שא"כ אין לדבר סוף כדי שיצילו את עצמם.
ואקשינן כל כמיניה, ופירש"י וכי נאמן הוא (דהא חשבי' [דחשדי'] להו לסהדי לומר יהא קולר תלוי בצואר עדים. ומשני דלא צריכה דהא הדרי בהו סהדי. ואקשינן וכי הדרי בהו סהדי מאי הוי כיון שהגיד שוב וכו', דכתיב אם לא יגיד ו[א]הגדה קמייתא קפיד קרא ואפי' מחשדינהו נמי לא מיבעי דאיכא למימר דהא דהדרי בהו דאמרי מה לנו לחוב בדמו של זה. ותימא הוא אמאי מייתי ליה לקרא קמיה הכא דהא איהו נמי לא קאמר שיהא חוזר ומגיד דהא לא מהימני להו ומלעז דידהו לא מפיק קרא כלל וצ"ע. ומ"ש הרב ד[א]הגדה קמייתא קפיד קרא נראה דמעונו וכו' דייק דכיון דמעיקרא קאמר שאינו יודע לו עדות הוא בעצמו נושא את עונו. ורב אחא גאון [שאלתות פ' ויקרא] מפיק מדכתיב אם לא יגיד מדלא כתיב אם לא הגיד משמע כיון שלא הגיד שוב לא יגיד. וכדאמר גבי ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב אינו בונה. במס' יבמות [י' ע"ב].
<h2>דף מה.</h2>
אלא מאי אותו אותו בלא כסותו ואין אותה בלא כסותה. ומורגמו אותו כל העדה קא דייק מדכתיב גבי מקלל (ויקרא כ"ד), ולעיל בריש פרקי' (מג.) דייקינן מדכתיב וירגמו אותו אבן, ומשמע דמהאי ומהאי איכא למידק, חד לצואה וחד לעשיה. אבל תימא הוא דלמאן דלא מוקים לעשיה אלא ובני ישראל בלבד, וירגמו אותו דמשמע בלא כסותו למאי איצטריך לעשיה וכו'. ושמא מאחר שהוצרך הכתוב לכתוב אבן לדרשא אתא אותו נמי לדרשא, ואע"פ שלא הוצרך. ויש לתמוה באותו דכתיב במקושש (במדבר ט"ו) דצואה ועשיה למאי איצטריך, ואמאי לא גמרי' מקושש ממקלל. ובאוב וידעוני נמי כתיב באבן ירגמו אותם ומשמע נמי דאותם בלא כסותם, ותימא הוא למה הוצרך הכתוב להוציא הכסות בכל אלו המקומות. ועוד ק' לרבנן דאמרי האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה, והא באוב וכו' כתיב אותם וקאי אאיש ואשה, מאי איכא למימר, כל זה מגומגם. ועוד יש גמגום אי רבנן מפקי דאין האשה נסקלת ערומה היכי אמרי' לקמן למימר' דרבנן (לא) חיישי להרהורא דילמא לא חיישי להרהורא ושאני הכא דגלי קרא בהדיא.
ואהבת לרעך וכו'. איכא מאן (דמקשה) [דמפרש] דע"כ בכה"ג מישתעי קרא, דבחיים לא מצי לאשתעויי דודאי חייו קודמין לחיי חבירו. אלא כך הוא הפי' ואהבת לרעך כמוך כשם שתברור לך מיתה יפה כך תברור לו, כפי' דעלך סאני לחברך לא תעביד.
מנין שבדחיה ת"ל (י)ירה. פי' מנין שאפשר לעשות בדחיה בנסקלים על ידי נגיעת סיני, ת"ל (י)ירה. ומנין שאפשר לעשות שם סקילה, ת"ל סקול. ומשמעותיה קא דריש ולא ריבוייא. ומנין שבסקילה ובדחייה, כלומר מנין שאפשר לעשות את שתיהן אם הוצרכו, ת"ל סקול (י)ירה. ופירש"י ריבויא הוא דאי חדא מינייהו דוקא קאמר או הא או הא ליכתוב (ויסקול או יירה) [כי סקול או ירה] ומדכתיב הכי לריבוייא הוא. ואיני מבין דבריו, שאם הוא מרבה סקילה ודחיה ביחד כלומ' מדכתב סקול יסקל או ירה יירה, א"כ הל"ל בהדיא ת"ל סקול יסקל או ירה וכו', ולא הי"ל לומר ת"ל סקול ירה. ועוד שיסקל ויירה שניהם צריכין ללמד שאף לדורות עושין כן, והכי אתמר בסמוך. ואף מה שכתב דכי סקול יסקל מדכתב בלשון עתיד ולא כתב כי סקול (יסקל) [סקול] או ירה (י)ירה, גם זה איני מבין, שאם הוא ר"ל שאם בא ללמד סקילה ודחיה כא' הי"ל לכתוב יסוקל, מ"ל יסקל מ"ל יסוקל תרוייהו לשון עתיד נינהו. ועוד נימא דכוליה לרבויי לדורות איצטריך ולרבויי סקילה ודחייה (מחד) [בחד] מאין לנו. ועוד דסקילה ודחיה בחד מסקול ומירה מפיק לה לעיל כמו שכתבתי ולא (מסקול) [מיסקל] ויירה. ולפיכך נראה שאין סברת התנא לומר שכשאמרה תורה סקול יסקל או ירה יירה או האי או האי, שלא מצינו זה בשום מקום שיתחייב תורה ב' חיובי מיתה ויהא ברשות ב"ד לדון באיזה ענין שירצו. ולפיכך לא הוצרך התנא לרבות ממקום א' דשתיהן במקום א', דפשיטא ליה דכיון דכתיב או סקול או ירה שתיהן במקום א'. וכשנכתב או לחלק לא חילק אלא כשמת בדחיה שיצא. ויכול היה התנא לומר מנין שבדחיה וסקילה ת"ל סקול וירה, אלא מתחלה בא לפרש שדחיה הוזכרה בכתוב, ואח"כ פי' שהכל במקום אחד ואעפ"י שהקדים הכתוב סקילה לדחיה הקדימו חכמים דחיה לסקילה, לפי שלאחר הסקילה לא היו יכולים לעשות דחיה שלא היה יכול לעמוד. ובירושלמי (ה"ה) אשכחן ומנין שהוא טעון ב' דחיות ת"ל ירה יירה. ונראה (דאינו) [דהיינו] נהפך על לבו דוחפו על מתניו, ואע"ג דלאו דחייה היא מ"מ מעי' קמא [הוי]. ודברים אלו צ"ע וישוב.
<h2>דף מה:</h2>
ואם לאו העד הב' [וכו'] והתניא [וכו']. ה"ה שהיה יכול להקשות כן (וקתני) [מדקתני] ואם לאו נוטל את האבן. וכן כשמקשה [אמ"ש] במשנה ואם לאו רגימתו בכל ישראל מדתניא מעולם לא שנה אדם, ה"ה שהיה יכול להקשות כן בעד הב', אלא מאלים אלומי להו להני קושיי. ובעד הב' הוא (תימא) [תמה] איך שנה במשנה ב' [=השני] (פעמים) נוטל, ובסיפא קא מתמה איך שנה התנא ואם לאו רגימתו בכל ישראל והוצרך לשנות (כך), שהרי אפי' בעד הב' לא [היה] צריך לשנות, שמעולם לא שנה אדם בה [כ"ש שלא שילש]. ורצה להקשות ולת' תיר' תחלה המשנה ואח"כ השיב על הברייתא.
כולם נקברים עמו. פירש"י דלקמן נפקא לן מדכתיב כי קבור תקברנו דהוא קרא יתירא. ודאי נפקא לן [לקמן] דהא אמרי' (לקמן מו:) מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר (קבורה תלישה) [תלישה וקבורה], אלמא העץ נקבר עמו כמו כן, דכי קבור אתרוייהו קאי אנתלה והעץ. א"נ קבור קאי אעץ ותקברנו קאי אאדם הנתלה. וכיון דהשתא קבורה בעץ ה"ה באבן שנסקל בה ובשאר דברים שעושים בהם ב"ד דין.
נקטעה יד העדים פטור. י"מ דדוקא נקטעה לאחר שהעידו בב"ד וקודם שנגמר הדין. אבל נקטעה אחר שראו וקודם שהעידו לא אמרי' יד העדים שהיתה להם כבר, אלא כגידמין מעיקר' הם, דלא מיקרו עדים עד שיעידו בב"ד, וקא מוכח מגופא דהאי מימרא. ולדידי לא מוכחא לי.
שנגמר דינו בב"ד. פי' נ"ל שהוא א' מז' חקירות שהוא אומר עכשיו באיזה מקום.
ומשני בהן הן עדיו, ויכול הוא להעמידו ברוצח דלא בעי' קרא כדכתיב, אלא כיון דקתני כל מקום משמע כל דינין שבעולם, ובכל דיני ד' מיתות בעי יד העדים תהיה בו בראשונה לעיכובא, לבד מרוצח דלמצוה בעי לעיכובא לא בעי. ובהנהו נסקלין נמי דכתיב מות יומתו לא בעי' יד העדים לעיכובא, דהכי אמרינן בפ"ד מיתות (נג.). ושאר הנסקלין דלא כתיב בהו מות יומתו לא (גרסי') [גמרי'] להו (מאותו) [מאותן] דכתיב בהו, אלא מהאי דכתיב ביה יד העדים גמרינן להו, ובעינן יד העדים לעיכובא.
והאי דקא משנינן הכא להאי מתני' דאותביה לשמואל בהן הן עדיו, פירש"י ז"ל שאלו שמעידים שנגמר דינו הן עצמן היו עדים באותו ב"ד שנגמר שם הדין שזה הרג את הנפש. ואיכא מאן דבעי א"כ מאי ופ' ופ' עדיו דקתני. ומפרש בהן הן עדיו היינו שאותם עדים שהעידו מתחלה על זה הרי הם לפנינו, ואלו מעידין שעל פי עדותן של אלו האחרים נגמר הדין. ופירש"י יותר נכון.
שם איננו שומע וכו'. פירש"י שאין שומעין מה שמשיב להם וכו'. ויותר נראה לפרש דמבקולנו הוא דמשמע שא' מהם אומר בקולנו, כלומר בקולו ובקול אשתו אם האב מדבר (ואידך) [ואיך] א' מהם יכול לומר כן, ואיך שמע האב מה אמרה לו אמו שיאמר בקולנו, וכן האם.
אין לו בהן יד ובהן רגל ואוזן הימנית וכו'. כך נמצאת ברייתא זו שנויה כאן, אבל בנזיר בפ' ג' מינין [אסורים בסופו] (מו:) היא שנויה בחילוף, דתניא התם אין לו טהרה עולמית דברי ר' אליעזר ר"ש אומר יניחנו על מקומו וחכמים אומרים נותן על שמאל ויוצא. ובמס' יומא בפ' הוציאו לו (סא:) ישנה לברייתא כמו כאן, אלא שיש במקום ר"ש ר"נ. וכזה רבות בתלמוד שהברייתות מתחלפות נאמרות כאן בענין א' ובמקום אחר בענין אחר. ולפום ההיא דקתני אם נתן על של שמאל יצא משמע דלכתחלה אין לו לתת אלא במקום החתך.
<h2>דף מו.</h2>
ור"א (אומר) [אותו] בלא כסותו. פירוש אע"ג דכתיב אותו גבי סקילה ודרשינן אותו בלא כסותו, איצטריך למימר הכא אותו למעט כסותו, דלא תימא לאחר שהוא נסקל קודם שיתלוהו מכסין אותו, כי הוא מתבזה ביותר כשהוא נתלה ערום בלא לבוש.
אין מיעוט וכו'. פירש"י מדה היא בתורה, וכן עיקר, שאם לא (קאמר) [נאמר כן] לא ליבעי רחמנא לא איש ולא חטא, והייתי אומר דבן סורר ומורה נתלה הוא כשאר הנסקלים, ומאחר שכתב איש וחטא לא לחנם כתב אלא למעט, אלא ע"כ כי אמרינן אין מיעוט אחר וכו' כך היא המדה.
לא שאנו אלא מיתה א' כעין ב' מיתות והיכי דמי ב' עבירות. [ובמתני' ב' עבירות] איכא דאיכא באוב ואיכא בידעוני (ונשאר בסופה) [ובשאר מכשפות] כמוהן. וכי מקשי' לעיל בהא מעשה דשמעון ב"ש דמיתה א' הויא, אליבא דר"ע ובן עזאי ור' יהודה מקשי הכי, דס"ל לכולהו (לקמן סז.) דמכשף בסקילה, ולאו כר"י דסבירא ליה מכשף בסייף. ואיכא דבעי כיון דאוב וידעוני חשבי' להו כב' עבירות אעפ"י ששתיהן ענין א' ושניהם בסקילה, א"כ זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה ליחשבו כשתי עבירות, ובפ' א' דיני ממונות (לה.) לא משמע הכי, דאר"י א"ל הקב"ה למשה חלק להם בתי דינין, ואקשי' מאי טעמא אילימא משום דאין דנין שנים ביום [א'] הא אמר רב חסדא לא שאנו וכו', ומאי קושיא התם נמי הא איכא עבירות טובא, דהא איכא זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה. ואיכא למימר דאכתי קשה למה הוצרכו כל ראשי העם לעסוק בדבר, בה' בתי דינין כנגד אותם די להם.
תרגמה רב חסדא בבת כהן ובועלה בבת כהן וזוממי זוממיה. פירש"י בבת כהן ארוסה או נשואה ובועלה דהיא בשריפה אבל בועלה נידון כשאר בנות ישראל ארוסה בסקילה ונשואה בחנק דכתי' [היא] באש תשרף היא ולא בועלה היא ולא זוממיה. ויש לתמוה איך כתב בבת כהן ארוסה או נשואה, דודאי ארוסה לא יצאה לשריפה אלא נשואה, דכרבנן קיימא לן דאמרי (נ.) נשואה יצאת לשריפה ולא ארוסה דסקילה חמורה. ומה שכתב כמו כן היא באש תשרף היא ולא בועלה היא ולא זוממיה, אינו (דין) [כן ד] מכאשר זמם לעשות לאחיו מפקינן, דמשמע לאחיו ולא לאחותו. והכי איתא בפ"ד מיתות (נא:) ובס"פ אלו הן הנחנקין (צ.). ויש לתמוה למאי איצטריך לאוקומה בבת כהן ובועלה [בבת כהן] וזוממי זוממיה, אפי' בבת ישראל וזוממי זוממיה איכא למימר הכי, דשתי עבירות איכא הכא נמי דאיהי קא עברה אלאו דלא תנאף ואינהו [קעברי] אלא תענה. ואיכא מאן דאמר דשאני עדים זוממים דממילא דינם נפסק כדין הנידון על פיהם והכל בדין אחד, אעפ"י שיש הרבה דינין בדין הזמה שאינם נעשים זוממין עד שיגמר הדין ועד שיזומו כולם ויש עוד דינין אחרים. ול"נ דהוא הדין בזוממי זוממי בת ישראל, וסירכיה נקט. ואיכא דמספקא ליה כי אמרי' לאחיו ולא לאחותו, אי דוקא כשמעידין על הבועל ואיצטריך קרא לאשמעינן דבדינא דידיה דיינינן ליה [אבל כי ליכא בועל בדינא דידה דיינינן ליה] דהכא ליכא אחיו. ופשיט(א) מדאמרי' הכא וזוממי זוממיה ולא קאמר בבת כהן ובועלה וזוממי זוממין, אלמא דאף הכא דלא מסהדי אבועל (לא) דיינינן להו כדינא דידיה דאם [לא כן] בועלה נמי הוה ליה למיחשב, דהא לא משכחת שתי מיתות אלא היכא דמסהדי נמי אבועל, אלא לא שנא.
<h2>דף מו:</h2>
תניא אר"מ משלו משל למה הדבר דומה לב' אחים תאומים. איכא לפרש דר"מ טעמא אחרינא אתא למימר לבד מטעמא דמתני'. וא"ל דאליבא דר"א דאית ליה דכל הנסקלין נתלין ואף מי שאינו פושט ידו בעיקר קאמר ר"מ הכי, דליכא למימר טעמא דמתני' אליבא דר"א.
מנין דמלין את מתו וכו'. פירש"י ז"ל דמריבויא דריש, ואינו נכון דהא אמר(י') לקמן (אימת וכו' אילימ') [רב אחא וכו' ולימא] מכי קבור חזינן דהכי פירושו דקרא, לא תלין נבלתו על העץ ולא בשום מקום כי קבור, כלומר אין ב"ד פטורין מלאו דלא תלין עד שיקברוהו. ולא הקפיד הכתוב דוקא בלינת העץ אלא שדבר בהווה, שאין דרך להורידו מן העץ ולהשליכו לארץ. או אמר על העץ כדי להשמיענו על קבורת העץ עצמו, דכי קבור קאי בין אעץ בין אנתלה. וס"ל לרשב"י שכשם שהזהיר הכתוב בלאו מי שאינו קובר הנתלין כך הזהיר בשאר בני אדם, דבשלמא בלינת העץ הקפיד הכתוב כדי שלא יהא נראה מרחוק וישאלו עליו על מה [זה] תלוי, אבל בקבורה (במה) [למה] הזהיר הכתוב אם אין הדין כן בשאר בני אדם, והלא אין היכר בדבר, לפיכך לא נראה לו לחלק. ותקברנו לשאר בני אדם הוא עשה (וכן) [וכדי] לעבור עליו בעשה ולא תעשה. ולפירש"י כי קבור אתא לנתלין ותקברנו לשאר בני אדם. (ומלישנא) [ובלישנא] בתרא דאר"י משום רשב"י רמז לקבורה [וכו'], נראה לפרש דלישנא בתרא פליג אלישנא קמא, דודאי כי קבור הוצרך הכתוב לנתלין כי יותר הקפיד הכתוב בהן משאר בני אדם. ולא נפקא ליה אלא מריבוייא דתקברנו, ורמז הוא. א"נ משום דכי קבור משמע דעביד ליה ארגז ולא משמע קבורה בארץ כנ"ל.
הא קאמר לא בעי' כפרה. פירש"י וא"נ קברי ליה לא מיכפר. ואיכא דבעי מ"מ צערא דקבורה הו"ל ואעפ"י שלא היה הוא רוצה בכך יש לו כפרה, שהרי אחז מת מתוך רשעו ולא היה חושש בכפרה ואעפ"כ כשגררו עצמותיו היתה לו כפרה שעל דעת כן עשה. ומפ' הא קאמר לא בעינא כפרה, והרשות ביד עצמו למנוע את עצמו כיון שאין בזיון לקרובים בדבר. ואיכא דמק' הכא מדאמרינן בהמוכר את הספינה (פד.) המוכר את קברו ומקום מעמדו והספדו באים בני המשפחה וקוברים אותו משום פגם משפחה, (אלא) [אלמא] משום בזיונא הוא. ומשני דהתם ודאי בזיונא ופגם הוא כשאין קרובים יכולים להקבר ביניהם ויש חלק לאדם נכרי עמהם וביניהם זהו פגם. אבל כאן יכול הוא אותו קרוב להקבר ביניהם אבל הוא אינו רוצה ואין נכרי ביניהם, ואפשר לומר שאין בזה פגם, ולא קש' ההיא דהתם.
<h2>דף מז.</h2>
כי היכי דתיהוי ליה כפרה לאבוה. איכא למידק דמ"מ מדהויא ליה לאבוה כפרה בהכי נפשוט מינה דיקרא דשכבי הוא, דאי יקרא דחיי הוא משום דלא איתיקור ביה חיי הויא ליה כפרה. וכ"ת הכי נמי היכי פשיט לקמן ממת [ש]לא נספד ולא נקבר או שהיה גוררתו חיה או שהיו גשמים וכו' דיקרא דשכבי הוא, לעולם יקרא דחיי הוא ואפ"ה הויא ליה כפרה כדאמרי' לעיל גבי אחז דאע"ג דיקרא דחיי הוא הויא ליה כפרה. וטעמא דמילתא דכי אמרי' [יקרא] דחיי הוא [דחיי] ודשכבי הוא דבעי' למימר, (והכי מייתי קרא) [דכי מתיקרי] ביה אינשי ודאי יקרא הוא לדידיה. אבל כי אמרי' יקרא דשכבי הוא דשכבי בלחוד הוא דבעי' למימר ואין לחיים עסק בדבר. וכיון שכן קשה הא דלקמן. ואיכא מאן דמשני דמעיקרא ודאי הוה ס"ל (דכי אב לכוין) [הכי, אבל כיון] דאייתי ליה (הוא) [ההיא] דקתני הלינו לכבודו מכאן ואילך הוה קא מיבעיא ליה אי דוקא של חיי ואין למת שום עסק, או דוקא למת ואין לחי שום עסק כלל. ולפיכך הביא ברייתא דר' נתן, (ד)כיון דידעינן שאין הכבוד אלא לא' מהם, ואקשינן (וברייתא) [מברייתא] דקתני שפרעון המת הוא אלמא יקרא [דשכבי] בלחוד הוא. ויכול היה להביא ברייתא דחזקיה, אלא רצה להביא גם את זו שלא הביאה למעלה, כנ"ל. ואיכא דאמרי דמההיא לא מצי לאוכוחי, דלעולם אימא לך יקרא דחיי, והתם לאו משום דלא ספדוה הויא ליה כפרה אלא מפני שבזו[הו] על מטה של חבלים. והא ליתא דכי בעינן הספדא יקרא דשכבי או יקרא דחיי, ה"ה נמי לשאר צרכי ענייני המת, דהא פשיט מההיא גופא דחזקיה דיקרא דשכבי הוא. ומההיא דהלינו לכבודו להביא לו ארון וכו' נמי מוכחינן הכי ולא דחי ליה הכי כלל, וא"כ הול"ל התם משום דקא מבזי טובא.
לא נספד ולא נקבר. פי' לא נספד כראוי ולא נקבר כראוי. ואין לומר לא נספד ולא נקבר כלל, שזה פרעון דרשעים הוא כדכתיב לא יספדו ולא יקברו.
אבל הכא דממילא קא מדחי אימא כישן דמי. איכא דבעי והיכא תיסק אדעתיה למימר הכי, והרי בישן אפי' בשעה שהוא ישן מקריבין קרבנות, משא"כ בשוטה דבשעה שהוא שוטה אין קרבנו קרב. ומייתי ראיה לישן שקרבנו קרב מדאמרינן בפ' (השולח) [כל הגט] (גיטין כח.) השולח חטאתו ממ"ה מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים, ואמאי ליחוש שמא ישן הוא. והא לאו קושיא דאיכא לאוקומה בשעה שאין דרך בני אדם לישן.
<h2>דף מז:</h2>
אבילות מהיכן קא מתחלת. פירש"י ז"ל [גולל] הוא הדף [הנתון] על הארון בכיסוי ואותן שבדפנות קרי להו דופק. ור' יעקב מקשה עליה מדאמרי' בפ' מי שמתו (ברכות יט:) מדלגין היינו על גבי ארונות, ואמרי' דהיינו טעמא דרוב ארונות יש [בהם חלל טפח]. ואי גולל היינו כיסוי כי אית ליה חלל טפח מאי הוי, ת"ל משום גולל גופיה כדאמרי' בפ' בהמה המקשה (חולין עב.) וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל וכו', ותנן באהלות (פ"ב מ"ד) הגולל והדופק מטמאין במגע וכו' ורא"א אף במשא. ועוד קשה דהא אמרי' בפ' הישן (סוכה כג.) שהיה ר"מ אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא גולל לקבר, ואי היינו כיסוי לארון היכי מתעביד מדבר שיש בו רוח חיים. [ותו] דולא גולל לארון הול"ל או כיסוי [הארון]. ותו היכי קא מרבה ליה מוכל אשר יגע על פני השדה והלא טמונים הם כל הארונות, [ו]על פני השדה לא משמע אלא מגולה. ועוד קשה לפי' מהו דופק [דופקין], מאחר שהוא מפרש דדופק הוא מחיצות. ומצאתי כתוב בשם הראב"ד ז"ל דבההיא דמדלגין ע"ג ארונות ליכא לאקשויי לפי שאין הנזיר מגלח על טומאת גולל, דהכי איתא בהדיא במסכת נזיר (נד.), וכיון שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה. דהכי תניא בתוספתא דמכות (פ"ג ה"י) כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר [עליה] ולוקה עליה [את המ'], דמשמע הא לאו הכי לא. ובמס' (סופרים) [שמחות] (פ"ד הכ"א) אמרינן כל שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה אין הנזיר מגלח אין כהן וכו'. ואיכא דקשיא ליה בהאי כללא דהא רביעית דם הבא מן המת אין הנזיר מגלח כדאיתא [בפ"ק (ד.) ו]בפ' בהמה המקשה (עב.). ול"ק דהתם ה"ק כל שם טומאה שהנזיר וכו', כלומר זה כשיעור דניתן לה וזה כשיעור דניתן לה, זה רביעית וזה [חצי] לוג. ור"ת ז"ל מפרש דגולל היא מצבה הנתונה על הקבר, ונקראת על שם וגללו את האבן, כי מפני שהיא גדולה גוללין אותה. ודופק היינו ב' אבנים שמשימין א' לרגליו וא' לראשו. והשתא ניחא ההיא דמדלגין ע"ג ארונות, לפי שסמכו על רוב ארונות שיש להם פותח טפח, ולא היה שם גולל כלל. ואתיא נמי שפיר ההיא דכל דבר שיש בו רוח חיים, שאפשר לו לקשור הבהמה על הקבר עד שימצאו אבן גדולה. ודופק (וכו') [דופקין] אפשר לפרש כי מנהגם היה לאחר שהניחו שם המצבה היו מניחין אבן אחת מכאן וא' מכאן, ואח"כ מניחין אבן א' גדולה מזו ומזו, או אבנים שהיו משימין תחת הדופק עצמו כדי להגביה הדופק ולסומכו כדי שתוכל לעמוד המצבה על הדופק יפה. והשתא נמי ניחא ההיא דעל פני השדה, שהרי המצבה מגולית היא. מ"מ לשון משיסתם הגולל קשה דמאי סתימ' צריך. ותו דמשמע דכל שעה מניחין שם סמוך לקבורה, וזה אינו, כי לפעמים מניחין אותו מכוסה בעפר, ולאחר זמן מניחין שם גולל, ויש מקומות שאין מניחין גולל כלל. ואיכ' מ"ד דה"ק משתקנו וישימו הגולל על הקבר, ובמקום שאין גולל מכי הדרי אפייהו מבי קברא. וסתימת הגולל היא נמי כי האי שיעורא, דלעולם אחר סתימת הגולל חוזרים משם. ויש מעמיד דברי רש"י ואומר שדרכן היה להניח מקצת הארון מגולה ועל פני השדה קרי ליה. וההיא דדבר שיש בו רוח חיים אע"ג דלא אורחא למעבד הכי, אשמעי' תלמודא דלא עבדינן (הכי), שהרי אף (דופק לחודיה) [דופן ולחי] אין דרך לעשות כן. ועל פר"ת ז"ל יש להקשות מדתניא בתוספת' דאהלות (פ"ג ה"ד) מעשה באחד שמת בערב פסח והלכו לקברו נכנסו האנשים [וקשרו את החבל בגולל משכו האנשים מבחוץ ונכנסו הנשים לקברו והלכו האנשים] לעשות פסחיהם בטהרה. אלמא שע"י שקשרו החבל, בגולל הביאו את המת עד המערה שהונח שם המת, ואם גולל הוא מצבה והלא אין המת בתוך המצבה.
<h2>דף מט:</h2>
לאפוקי מצות חליצה. פירש"י האי כל מקום דאמר רב סחורה דלא דקדקו בו לאפוקי מסדר השנוי במצות חליצה אתא דלא תימא דוקא הוא ואע"ג דמצותיה הכי. ואיכא למידק נימא נמי לאפוקי מסדר תמיד דלאו דוקא אלא למצוה בעלמא. ותו מ"ד אפילו סדר תמיד ס"ל דעיכובא נמי איכא ורב סחורא ה"נ ס"ל, והלכך לא ק' מידי. ומיהו למ"ד אף סדר יומא הוה מצי למימר לאפוקי סדר תמיד, אלא אליבא דתלתא אמוראי קאמר לאפוקי, דכולהו שארא מודו בסדר תמיד דעיכובא נמי איכא.
אדרבה שריפה חמורה שכן ניתנה לבת כהן [שזנתה] ומאי חומרא שכן מחללת אביה. פי' הראב"ד ז"ל ומדארוסה בת ישראל בסקילה ואפקה רחמנא לארוסה בת כהן מסקילה לשריפה והיא חמורה מבת ישראל שכן מחללת את אביה, שמע מינה דשריפה חמורה. ומשני קסברי רבנן נשואה יצאת לשריפה ולא ארוסה, דס"ל מאחר דסקילה ניתנה למגדף ש"מ סקילה חמורה, הלכך כי קאמר רחמנא דבת כהן בשריפה נשואה ולא ארוסה, דודאי דלא אקיל בבת כהן מבת ישראל. ולא גרסינן ומדאפקיה רחמנא, דטעמייהו (דכיון) [דרבנן] דאמרי נשואה יצתה לשריפה ולא ארוסה מהכא נפקא לן מדניתנה סקילה למגדף, אלו דברי הרב ז"ל. ודרך אחר יש לפי' [..] ולפירש"י שאף הוא כתב דעיקר טעמייהו דרבנן משום דניתנה למגדף וכו', דבת כהן שכן מחללת את אביה לאו קושיא היא דכיון שניתנה למגדף (לעובר) [ולעובד ע"ז] פושט [ידו] בעיקר עדיף כדאמרי' לקמן. והאי דקאמר סברי רבנן סיומא דמילתא הוא, כי היכי דלא תיקשי להו לרבנן מדאפקי' רחמנא לארוסה בת כהן מכלל [ארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה ש"מ שריפה חמורה] קמ"ל דלא ס"ל לרבנן ארוסה יצאת לשריפה, דע"כ מדניתנה סקילה למגדף ועובד ע"ז מיתה הניתנת להם היא חמורה שבכל ד' מיתות, והלכך כי אפקיה רחמנא לבת כהן בשריפה נשואה ולא ארוסה. אבל רש"י לא פי' קו' דבת כהן משום דאפקה רחמנא הוא דמקשה הכי, ויש תימא דאל"כ היכי הוה סליק אדעתיה למימר דמשום דהיא מחללת את אביה היא חמורה ממגדף ועובד ע"ז שפושטים ידיהם בעיקר. ואעפ"י שאינו מפרש כן כנז' שלא נאמר (כ)[ב]קו' מדאפקה רחמנא, אשכחן כי האי דלקמן בשמעתין דקאמר אדרבה חנק חמור שכן ניתן למכה אביו [ואמו] ומאי חומרא שכן הוקש כבודם להקב"ה, ודאי משום דהוקש כבודם וכו' לא עדיף מכבוד הקב"ה, כמו שהקשה הראב"ד ז"ל. אלא דהיינו טעמא דמאחר שהוקש כבודם לכבוד ה', ואי בסקילה במקלל אביו כמו במברך את ה', ואפקיה רחמנא למכה את אביו מכלל מקלל את אביו מסקילה לחנק, ש"מ חנק חמור, דודאי יותר הוא מזיק את אביו כשהוא מכהו (ו)[מ]כשהוא מקללו. ואם [כן] קושיא שהוא מקשה כאן מבת כהן דרך א' יש לה עם אותה קו' דמכה אביו ואמו. ומ"מ נראו דבריהם כמו שהסכימו דל"ג ומדאפקיה רחמנא ארוסה בת כהן מכלל נשואה בת כהן משריפה לסקילה ש"מ סקילה חמורה, דודאי כי אמרי רבנן נשואה יצתה לשריפה ולא ארוסה משום דס"ל סקילה חמורה ומשום טעמא קמא, כלומר מפני שניתנה למגדף ולעובד ע"ז. ואיכא דמפ' האי קסברי רבנן כאלו אמר אלא, כלומר לאו מטעמא (ב)[ד]מגדף ועובד ע"ז נ"ל, אלא קסברי רבנן נשואה יצתה לשריפה ולא ארוסה, ומדאפקיה רחמנא לארוסה בת כהן מכלל נשואה בת כהן משריפה לסקילה ש"מ דסקילה חמורה, כגירסת הספרים. וא"ת מ"ט דרבנן דאמרי נשואה יצאת לשריפה ולא ארוסה. משום דס"ל דהאיך קרא דבת כהן ליכא לאוקומה בארוסה כלל, דהא אכתי לא איירי בארוסה אלא בנשואה בת ישראל איירי קרא לעיל בפ' קדושים (שם כ'), והלכך משמע להו דהאי ובת אנשואה דאיירי בה לעיל קאי, וקאמר דבת כהן נשואה אין דינה כבת ישראל נשואה דאמר לעיל בחנק, אלא דינה בשריפה. והיינו דלא בעי לקמן האי ובת מאי (דריש) [דרשי] ליה כדבעי לר' ישמעאל, דרבנן האי וי"ו אקרא דלעיל קאי (וקאמר דמוקמי') דוי"ו מוסיף על ענין א'. וק' לפי' זה דהא אמרי' לקמן מרגלא בפומיה דר"י [וכו'] עד וטעמא מאי משום דלרבנן סקילה חמורה, אלמא דעיקר טעמא משום דס"ל דסקילה חמורה היא. והמחוור שבכולן פי' הראב"ד ז"ל, והכי משמע בפ' אלו הן הנשרפין דעיקר טעמייהו מפני שניתנה למגדף ולעובד ע"ז, דתנן התם (לקמן עט:) אמרו לו אלו [לא] היתה סקילה חמורה לא ניתנה למגדף ולעובד ע"ז.
<h2>דף נ.</h2>
מדאפקיה רחמנא לארוסה בת ישראל מכלל נשואה בת ישראל מחנק לסקילה ש"מ דסקילה חמורה. איכא למידק אדרבה מדאפקיה רחמנא למכה אביו מכלל מקלל מסקילה לחנק ש"מ חנק חמור. איכא למימר דהא עדיף ליה, דמכה אביו ואמו איכא למימר דהאי דאפקיה רחמנא מכלל [מקלל] משום דמקלל חמור ממכה לפי שהוקש כבודו לכבוד המקום. אבל במה שא"א כלפי מעלה, כגון דבר זה שהוא באביו ואמו, אין להחמיר כ"כ שהרי אין זה במכה, דבשלמא התם מקלל כמברך שזה וזה אפשר אבל אין מכה שאפשר כמכה שא"א.
שריפה חמורה מסייף. כתב רש"י (ד"ה על כרחיך) ואי קשיא לך למה לי לאהדורי בתר טעמא דכולהו דתהוי סקילה חמורה מינייהו דכיון דאשכח סקילה חמורה משריפה ולקמיה יליף שריפה חמורה מסייף ממילא דסקילה [וכו'] דאשכחן בה דחמורה מסייף הלכך מיבעי ליה למיהדר אטעמא ד[חמורה] סקילה (ב)[מ]סייף, אלו דברי הרב ז"ל. ואיכא לעיוני תינח סקילה ושריפה, אלא סקילה חמורה מחנק לא איצטריך ליה למימר דהא מגופה גמרינן וכ"ש דסקילה חמורה. ושמא מאחר שהוצרך לומר סקילה חמורה מסייף אמר כן בכאן ואעפ"י דלא היה צריך. או שמא מכולן היה רוצה להוכיח מגזע הדבר יותר מלהוכיח בק"ו, דמגופא דמילתא עדיפא ליה לאוכוחי אע"ג דאתיא בק"ו. ואיכא דבעי כיון דשריפה חמורה מסייף א"כ טעמא דפושט ידו בעיקר [דאמרן לעיל ליתיה כלל, ומהיכא תיתי לן דסקילה חמורה משריפה אי משום טעמא דפושט ידו בעיקר] סייף יוכיח שאעפ"י שניתן לפושט ידו בעיקר שריפה חמורה הימנו. ול"ק דאיכא למימר דלעולם פושט ידו בעיקר עדיף, והכא נמי דבשריפה חמורה מסייף לחודיה, אבל כיון שממונו אבד יותר החמיר עליהם הכתוב משריפה לחודה. ומה שהיה רוצה להוכיח מתחלה דסייף חמור שכן ניתן לעיר הנדחת ומאי חומרא שכן ממונם אבד, היה נ"ל דכשם שהחמיר בממונם כך החמיר במיתתם, ולא כן היה אלא מתוך שהחמיר בממונם היקל בגופם. ודין יחיד העובד ע"ז ואנשי עיר הנדחת שקולים הם וכו', ואבידת הממון יש חומרא כמו במיתת סקילה וכן סקילה חמורה משתיהם. מעתה דין פושט ידו בעיקר לעולם חמור מדין חייבי שריפה. והא דקאמר גבי שריפה וחנק סייף חמור שכן ניתנה לאנשי עיר הנדחת ומאי חומרא שכן ממונם וכו' ולא קאמר שכן פושט ידו וכו'. איכא למימר דאיידי דקאמר גבי סקילה וכו' נקט נמי בשארא. א"נ משום דלא תימא דאע"ג דפושט ידו וכו' היינו (חמור וכו' החמיר) [חומרא שהחמיר] הכתוב בממונם כדי שיהו הן ב' דינין אלו חמורים, אבל א' מהם אינו חמור, להכי קאמר דמההיא גופא מוכח איהו דסייף חמור מאחר שיש לו חומרא אחרת יותר על סייף וכו'. וזה נ"ל נכון.
שריפה חמורה מחנק וכו'. מאי חומרא שכן הוקש כבודם למקום. ובמחללת אביה דבת כהן לא שייך למימר הכי, דלא אמרי' הוקש כבודם [אלא] בדבר שהוא מתכוין לבזותם ועיקר הכונה לאותו דבר, כגון מכה ומקלל, אבל בבת כהן אעפ"י שאביה מתבזה בדבר אין עיקר כוונתה לכך, ואין ראוי להזכיר כאן הוקש [וכו']. ואעפי"[כ] החמיר בה הכתוב שלא נמנעה מפני כבוד אביה מלבזותו, ואפי' מן המכה היא חמורה כדאסיקנא, לפי שהוא מתבזה לעין כל בחייו יותר מדמכה.
<h2>דף נ:</h2>
מאי [ר"ש]. רש"י פי' לעיל קמהדר דקאמר ר"ש לטעמיה דאמר א' ארוסה וא' נשואה. דבשלמא ארוסה איכא לאוכוחי מדס"ל שריפה חמורה אלא נשואה שיצאת לשריפה מהיכא תיתי. ותו דקאמר ר"ש לטעמיה דמשמע דהכי שמעינן ליה בהדיא. אבל בדרבנן לא בעי מידי, דע"כ כיון דס"ל דסקילה חמורה ארוסה לא יצאה ס"ל. ואף לעיל לא אמרינן רבנן לטעמייהו אלא קסברי רבנן, דלא שמעינן להו בהדיא, אלא מהכא מוכיחי'.
מה כשהוציא הכתוב נשואה מכלל נשואה להחמיר אף כשהוציא הכתוב ארוסה מכלל ארוסה להחמיר. איכא (למימר) [למידק] פשיטא שאם הוציא הכתוב ארוסה מכלל ארוסה להחמיר הוא, והיכי יליף לה מנשואה, כיון דס"ל ארוסה נמי יצאה לה אלמא נשואה כארוסה ותרוייהו להקל או תרוייהו להחמיר, והיכי פשיטא ליה טפי בנשואה שיצאה להחמיר מארוסה. ורבנן לא פליגי אלא משום דס"ל דלא הוציא אבל אי ודאי הוציא דכ"ע להחמיר הוא. ואיכא מאן (דמקשו דהיכי) [דמפרש דהכי] קאמר להו ר"ש שריפה חמורה מחנק מנא להו מדאפקי' רחמנא לנשואה בת כהן מכלל דנשואה בת ישראל, נימא דלאו להחמיר אפקה אלא להקל, וא"ת א"כ את אביה היא מחללת למ"ל, לאשמועינן ארור שזה ילד ארור שזה גידל. אלא (א"כ) [ע"כ] מאביה אביה נפקא להו, דודאי ארוסה בת ישראל להחמיר יצאה. ומאביה אביה נמי גמרי רבנן דשריפה חמורה מסייף. ומעתה כיון דגמרי' מאביה וכו' נילף נמי מהתם דמה התם ארוסה אף הכא נמי ארוסה נמי יצאה. וה"ק כי היכי דס"ל נשואה יצאה להחמיר אודו לי נמי דארוסה יצאה ולהחמיר. אבל רבנן לא ס"ל למימר כה"ג, כיון דהתם ארוסה היאך נגמר מג"ש לאפוקי מההוא כללא, לא מצינן ג"ש להוציא מכלל שהוא למד ממנה. ועוד שמצינו סקילה שניתנה למגדף ולעובד ע"ז שהם פושטים ידיהם בעיקר, ויש לנו לומר שהמיתה הנתונה להם היא החמורה.
ת"ל לזנות בחילולי' שבזנות הכתוב מדבר. תמיה לי כיון דגמרי' אביה אביה (ד)לזנות מהתם נמי נפקא, מה התם זנות אף כאן זנות. ואיכא לדחוקי דאי לאו לזנות לא הוה מוקמינן את אביה לג"ש, משום דאי לא כתיב את אביה היא מחללת לא נפקא לן חילול אביה אלא הו"א דאחילול שבת קאי, (והוה מוקמינן לי' בדרשא אחריתי), והלכך איצטריך את אביה למימר דאמרי' ארור שזה ילד [וכו'] ולאשמועינן (דאם) [דא]מחללת את אביה קאי. אבל השתא כיון דכתיב לזנות מהיא מחללת נ"ל דאמרי' ארור וכו' דודאי אאביה קאי, א"כ אביה למ"ל ש"מ לג"ש.
ואקשי' לקמן מחללת [שבת] וכו'. ואיכא למידק דמאי קו' נהי דשבת בסקילה היא מ"מ אתא (קאמר) [למימר דיצאת להקל. ואיכא למימר] כיון דאמרי רבנן סקילה חמורה מדניתנה למגדף ולעובד ע"ז, אפי' אי לא כתי' לזנות כיון דכתיב את אביה היא מחללת דידעינן דלהחמיר יצאת, ממילא ידעי' דלאו בשבת [את] אביה היא מחללת איירי, דהתם לאו חומרא איכא. וכל זה דוחק הוא דהא אי לאו לזנות לא הוה ידעינן דאת אביה להחמיר אתא, אלא להודיע דאמרי' ארור וכו' וצ"ע.
<h2>דף נא.</h2>
מ"ש מיניה דידיה. איכא למידק והשתא מ"ש מיניה דידיה, שאם בא על ארוסה או על נשואה אין דינו בשריפה, ובתו שזינתה כשהיא ארוסה או כשהיא נשואה דינה בשריפה. ואיכא מ"ד דבשלמא השתא כשהיא ארוסה או נשואה יש להחמיר עליה לפי שהיא מזנה תחת בעלה ואוסרת את עצמה עליו, ולפי' החמיר הכתוב יותר מבת ישראל ויותר ממנו אעפ"י שהוא קדוש, מאחר שאינו אוסר את עצמו שאינו תחת אחר. אבל בחילול שבת מ"ש איהו מינ(י)ה.
<h2>דף נא:</h2>
והאי דקאמר את אביה בשריפה סירכא נקט. פרש"י ז"ל והאי דקאמר את אביה ולא נקט לשון ארוסה ולשון נשואה סירכא נקט אמילתא דת"ק סריך דאיירי בלישנא דקרא. ואיכא מאן דבעי א"כ לימא את אביה בסקילה. והא לא קשיא לי דטובא מתניתא איכא בתלמודא וכו'. והאי דקא משני (רבינא) [אליבא דרבינא ולא] אליבא דאמוראי דלעיל, (לאו) משום דלדידהו את אביה בע[נ]י' שריפה הוא, אבל השתא דאמרי' את אביה בסקילה אמאי קאמר את אביה ע"כ סירכא נקט.
<h2>דף נב.</h2>
משום דתנא נגמר הדין וכו', וכ"ת ליתני התם, איידי דקא בעי למיתני מצות הנשרפים, ותרי טעמי קאמר.
נכנסו ב' בחוטמו וכו'. רש"י ז"ל כת' מבפנים התחילה שריפה ושרפה וכו'. ותימא הוא אם הכל נשרף היכי תניא (סוכה כה:) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אלו מישאל ואלצפן שחל שביעי שלהם בערב פסח, והיאך היו טמאים והלא אפר שרופים היה ואינו מטמא כשאין שלדו קיימת, דהכי אמרינן בפ' המפלת (נדה כז:). ונראה דהכא שלדו קיימת היתה. א"נ ס"ל הכא כמ"ד התם דאפי' אין שלדו קיימת מטמא ברוב[ע]. אבל מאן דלא ס"ל הכי אית ליה דלאו שריפה ממש היא ויליף הא מהא.
<h2>דף נב:</h2>
טעה בתרתי טעה בדרב מתנה וכו'. (איהי) [משום] דרב מתנה מפ' (כ"ג טעה) [טעמא] דמתני' קאמר הכי. ולא מצי למימר דכר' אליעזר [בר' צדוק] מצי ס"ל, דהא ר"א לא פליג ארבנן אלא (יתורא) [מתמה] הוא על מה שראה והיה שואל להם לרבנן. ועוד היה יכול לומר טענה אחרת שלא היה סמוך בב"ד, ודיני נפשות אינן אלא במומחי'. ואע"ג דאמרינן (לעיל מו.) ב"ד מכין ועונשים שלא מן התורה, ואמרי' לעיל (כז.) אי ודאי קטל נפשא וכו', ואמרי' נמי (לקמן נח:) דרב הונא קץ ידא, משמע דכולי האי לא עבדי', אלא מקצת הדין עושין. כגון רב דקאמר כחלינהו לעיניה, ולא דנו בסייף. ואעפ"י שבאותו שרכב [על] סוס בשבת דנוהו בסקילה, דילמא שאני רבנן דבימי יונים שמשם תורה יוצאה לכל ישראל. א"נ בת כהן שזינתה לא שכיח.
[כיון דכתיב וכו'] לאו מינייהו גמרי' דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין וכו' אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא וכו'. השתא משמע דכולהו ס"ל דשריפה חוקה היא, ורבנן ס"ל דאע"ג דחוקה היא כיון דכתיבא שריפה באורייתא לאו מינייהו גמרינן. ובפ' לפני אידיהן (יא.) אמר דרבנן סברי דשריפה לאו חוקה היא, (ד)כיון דאנן שרפי', ולא אמרינן כיון דכתיב בה שריפה בדאורייתא לאו (מינה) [מינייהו] גמרינן. ומשמע דרבנן דהתם היינו ר"י דהכא דהוא בר פלוגתיה דר"מ דהתם, וס"ל דאע"ג דכתיבא שריפה בתורה אסורה, והלכך איצטריך למימר התם דלאו חוקה היא אלא חשיבותא היא. ומיהו תימא מילתא היכי אמר ר"מ התם דלא שנא מיתה שיש וכו' ולא שנא מיתה וכו', דמשמע דס"ל דלאו חוקה היא, דהא הכא אמרי' אליבא דרבנן דשריפה חוקה היא ובכל (מינה) [מיתה] פלחי לע"ז, ור"י נמי סבר דלאו חוקה היא כלומר אינה חוקה לע"ז אלא חשיבות הגוים הוא, ומיהו לא פלחי לע"ז אלא במקום שהמת חשוב כ"כ שישרפו עליו. ורבנן סברי דשריפה ודאי חוקה היא ומיהו כיון דכתיב שריפה בדאורייתא לא אסיר משום חוקה כך נראה עיקר. וי"א דהכא והתם חד טעמא הוא, דהתם הכי קאמרי' אלא כ"ע שריפה לאו חוקה היא, כלומר כיון דאשכחן שריפה בדאורייתא ודאי דלאו חוק ע"ז היא אלא חשיבות בעלמא היא, שאלו היה חוק ע"ז לשרוף איך היו שורפין מתחלה והיאך היתה שריפה בתורה, אלא ע"כ לאו חוק ע"ז. והכא נמי אמרי' ורבנן כיון דכתיב סייף בדאורייתא לאו מינייהו וכו', אלמא אית לך למימר דלאו חוקה היא אלא חשיבות הוא שעשו להם הגוים. ור"י ס"ל דסייף לא כתיב בתורה, דאמר ובחוקותיהם לא תלכו וכו', לפי חרב דכתיב בקרא דלאו בסייף ממש הוא, אלא כעין חרב דהיינו בקופיץ. (דהכי) [וכי] קאמר ר"י במתני' ניוול הוא זה, משום דחוק הגוים הוא קאמר הכי, ורבנן הוו סברי דניוול ממש קאמר, ואהדרו ליה אין לך מיתה מנוולת מזו. וקאמר להו איהו בהאי ניוול (כ)דקאמר משום דחוק הגוים הוא דקאמר הכי. ורבנן סברי דלפי חרב סייף ממש הוא, ונקימה נמי דרוצח סייף הוא, דכיון דאשכחן סייף בעיר הנדחת לית ביה משום ובחוקותיהם לא תלכו, ואיכא לאוקומי נמי נקימה דרוצח אסייף. ותו דארבע מיתות הלכתא גמירי לה, ואם אתה אומר רוצח בקופיץ הוו ה'.
ואתה תבער הדם הנקי הוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה. מכאן משיבין על רש"י ז"ל שכתב בפי' החומש (דברים כ"א) ואתה תבער מגיד שאם נמצא ההורג אחר שנערפה העגלה הרי זה נהרג. ואיכא מ"ד דאליבא דרבנן דס"ל דחנק קיל קאמר דמותר להו ואתה תבער. ובירושלמי (ה"ג) אמרי' יכול [יטילינו מבין האגפיים] נאמר כאן ובערת הרע וכו' ונאמר להלן [ואתה תבער] וכו' מה ההבערה האמורה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף. ובסוטה (מז:) אמרינן מנין שאם נערפ' העגלה ואח"כ נמצא ההורג שממיתים אותו ת"ל ולארץ לא יכופר כי אם וכו'.
איש פרט לקטן. איכא מ"ד דהאי פרט לקטן לאו לפטור מי שהוא פחות מבן י"ג, דהא פשיטא, אלא למעוטי מי שהוא פחות מבן ט' שנים ויום א' שאין הנשכב חייב, ואי לאו קרא הו"א דאפי' בביאה בפחות מבן ט' יתחייב. ואיני יודע מה הועיל בכך, דהא מכולהו איש דכתיב גבי עריות ממעטי' קטן, ולמאי אצטריכו כולהו למעוטי הנשכב, ובין כך ובין כך יש להקשות מאי קמ"ל.
<h2>דף נג.</h2>
מאי לא מפני שהיא קלה. כלומר למ"ל למימ' לא מפני שהיא קלה, אי (לית) [אית] ליה ד' מיתות [לימא] כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק, וטעמא כדמפ' ר', ולא מפני שהיא קלה משמע דס"ל שאין קלה.
במות יומתו או בדמיהם בם גמרי. ע"כ אית לן למימר דר' זירא ואביי לא שמיע להו מתני' דלקמן (נד. וסו.) דקתני לה בהדיא נאמר כאן דמיהם ונאמר להלן באוב וידעוני דמיהם בם וכו'.
מתני' אלו הן הנסקלין וכו' הבא על האם וכו'. איכא למידק אמאי לא קתני הבא על אמו שהיא אשת אביו חייב משום האם ומשום אשת אב בין בחייו ובין שלא בחייו, וטפי הוה שייך למתני הכא בין בחיי אביו ובין לאחר מיתתו מבבא אחריתי דקתני בה משום א"א, דהתם לא שייך למיתני לאחר מיתת אביו דודאי אינו חייב משום א"א לאחר מיתת אביו. ותו ליתני הכא חייב עליה משום אמו ומשום אשת אביו ומשום א"א, וליפלוג ר"י בתרוייהו דהא דריש איהו אמך (אי) משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום א"א. ואפי' אי לא פליג ליתנייה מ"מ. ומסתפינא למימר דלא פליג ר"י באמו שהיא א"א, דודאי ס"ל דאמו שהיא א"א שהוא חייב משום אמו ומשום א"א, דע"כ לא ממעט ר"י בגמרא [מאמך היא אלא משום אם אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב כמ"ש רש"י, אבל] משום א"א מודה איהו דמחייב. ולא קתני במתני' אלא במאי דפליג ר"י, אבל (ב)כולהו מודו דמשום [א"א] חייב היכא דלא מחייב משום אשת אב. וכי ממעט ר"י א"א בגמר' היכא דמחייב משום (א"א) [אשת אב] הוא דקא ממעט, דהא מערות אביך הוא כדקאמר בגמר'. וכולהו ס"ל דאמו שהיא אשת איש מיחייב נמי משום א"א. וכן כשהיא אשת אב והיא אמו לרבנן חייב שלש, משום אשת אב [ומשום א"א] ומשום אמו. וכי קתני אינו חייב אלא משום האם בלבד, איכא לאוקומא לאחר מיתת אביו. ומשום הכי קתני (אינו חייב אלא משום האם בלבד) בבא אחריתי הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ומשום א"א, למסתמה דלא כר"י דדריש ערות אביך [היא] משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום א"א, דאלו הוה תני ברישא משום א"א לא מפיק מדר' יהודה, דהא איהו מודה בה כיון דלא מחייב משום אשת אב. ולא קתני לעיל בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, דבהא מודה ר"י דהיכא דמחייב משום אשת אב ל"ש מחיים ול"ש לאחר מיתה וכן ל"ש מן האירוסין ול"ש מן הנישואין, וכי קאי לאחר מיתת האב אאשת אב כנ"ל.
<h2>דף נג:</h2>
השתא אמו שאינה אשת אביו ואשת אביו שאינה אמו מחייב אמו שהיא אשת אביו לא מחייב כלל. רש"י כתב דל"ג ליה לפי שאין זה אלא לישנא יתירא, וכן נראה עיקר, דמאי ק"ו אמו שהיא אשת אביו לא מחייב כלל, וכי עונשין מן הדין, והא אשכחן קרא דאיצטריך לאתויי אחותו שהיא בת אביו ובת אמו, כדאיתא ביבמות פ' כיצד (כב:). אלמא אי לאו קרא לא הוה מרבינן בת אביו ובת אמו, אע"ג דבת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו [חייב], לא מחייב כלל. ואדרבה תמיה לי מנ"ל דאמו שהיא אשת אביו מחייב, דהא מחד קרא נ"ל אשת אביו ומקרא אחרינא נ"ל אמו שאינה אשת אביו, והו"ל לאפוקי מקרא לחייביה על אמו שהיא אשת אביו, כדאמרי' בפ' כיצד (שם) ורבנן האי אחותך [היא] מיבעי ליה לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו לומר שאין מזהירין מן הדין, ה"נ ליבעי קרא לחייבו על אמו, דהא התם (לא) אמרינן הכי. והכי נמי לקמן (עה:) מוקמינן קרא דערות בת בנך או בת בתך באונסין ולא מוקמינן בבתו מנשואתו, וטעמא משום דאמרינן דבתו מנשואתו לא נפקא מכלל בת (בתו) [אשתו]. וכבר הקשה כן הראב"ד ז"ל בתחלת מס' יבמות, והשיב דהתם באחותו בת אביו ובת אמו ע"כ קרא לא כתיב בהדיא, דהא כתיב אחותך בת אביך או בת אמך, וע"כ בבת אביו שלא בת אמו ובבת אמו שלא בת אביו מיירי קרא. ולא מצי למימר דכי חייב בבת אביו ל"ש בבת אביו שהיא בת אמו ל"ש בבת אביו שאינה בת אמו, דע"כ קרא בבת אביו שאינה בת אמו ובת אמו שאינה בת אביו מיירי, דודאי כי קאמר או בת אמך שאינה בת אביך קאמר, וכשם שבת אמך היינו שלא בת אביך ה"נ בת אביך שלא בת אמך. וכיון דקרא ע"כ לא מיירי אלא בבת אב שאינה בת אם או בבת אם שאינה בת אב, אי אמרינן אנן דכ"ש בת אביו (או) [שהיא] בת אמו הוי עונשין מן הדין. אבל הכא ממאי דכי כתיב קרא ערות אשה ובתה לאו כשהיא בתו נמי מישתעי קרא, לעולם קרא [סתמא] מישתעי ומשמע בין שהיא בתו ובין שאינה בתו. מ"מ קושיא זו שהוא מקשה בכאן השתא אמו שהיא אשת אביו וכו' לאו קו' היא, דהא אפשר למימר הכי כדאמרי' התם באחותו שהיא בת אביו ובת אמו.
<h2>דף נד.</h2>
א"ר ישמעאל הרי זה בא ללמד ונמצא למד. לכאורה נר' לפרש ה"ז בא ללמד דכי ישכב את הזכר כעין משכב עם אשה, כלומר שירבענו (ו)במקום דבוק, ונמצא למד אף הוא עצמו ששני משכבות באשה. אבל י"מ הרי זה בא ללמד על הזכר שפעמים שיש לו שני משכבות כגון שהוא אנדרוגינוס, ונמצא למד אף הוא בעצמו שלא למדנו במקום אחר שיש באשה שני משכבות אלא בזה בלבד. והכי אשכחן בפ' הערל (פג:) דרבי סימאי מחייב הבא על האנדרוגינוס בב' מקומות, ומשום דדריש משכבי זכר איזהו זכר שיש לו שני משכבות זה אנדרוגינוס.
<h2>דף נד:</h2>
אזהרה (למשכב) [לנשכב] מנין וכו'. ליפקו לן מהכא, בשלמא חייבי כריתות [ד]אית בהו מלקות אתי ליחודי לאו, דאי כולהו נפקי מלא יהיה קדש הו"ל לאו שבכללות, אלא חייבי מיתות ליפקו לן מהכא. ואיכא למימר דהא אפי' חייבי מיתות ב"ד ישנם בכלל מלקות ארבעים אליבא דר' ישמעאל כדאיתא בהדיא בפ' אלו הן הלוקין (יג.), וכיון שכן בכל חייבי מיתות ובכל חייבי כריתות איצטריך ליחודי לאו לכל חד וחד. וכיון דאשכחן בכולהו לאו מוקמי' ולא יהיה קדש בנשכב לזכר ובנשכב לבהמה. וא"ת א"כ נשכב לזכר ונשכב לבהמה לא לילקו דהא לאו שבכללות הוא כיון דתרוייהו נפקי מחד קרא, איכא למימר הכי נמי. והכי נמי פי' רז"ל משום דכתיב בנשכב תועבה עשו דקאי אתרוייהו, והתם כתיב עשו (את) [כ]כל התועבות (האלה) [הגוים] גבי קדש משמע דההוא קדש נמי היינו משכב זכור, הלכך מוקמינן ולא יהיה קדש אנשכב (אזכר) [לזכר]. וכ"ת גבי בהמה מאי איכא למימר דהא התם לא כתיב תועבה. איכא למימר דלשון קדש מזומן, כלומר שכל מי שהוא בא עליו מזומן הוא לזנות, לפי שאינו יכול לבוא עליו אלא בדרך זנות לפי שאין קידושין תופסין בהם לאחר. ועוד שאפשר לומר שאין במשמעות קדש אלא נשכב כמו קדשה שהיא נשכבת. ולפיכך אפי' שכתוב בכל העריות כי את כל התועבות האל אין להעמיד קדש אלא בנשכב כמו שכתבתי, ועל כרחין או נשכב לאדם או נשכב לבהמה. אעפ"י שהמתרגם פי' ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמא, וזה הלשון נראה כפי' ראשון ובכל מקום שאין קידושין ראוי לומר כן, אבל נראה דר' ישמעאל לא משמע ליה קרא הכי, דהא אמרי' לקמן כי כתיב יהיה קדש בגברי כתיב, וטעמא משום דבגברי כתב רחמנא תועבה והתם כתיב (את כל התועבות האל) [עשו ככל התועבות הגוים], אבל בהמה דלא כתיב בה תועבה ליתא בכלל קדש, ומיהו שאר עריות אע"ג דכתיבא בהו תועבה בפ' עריות אינן בכלל קדש כמו שכתבתי. ואע"ג דבמתני' קתני דמלא יהיה נפקא ליה לר' ישמעאל אזהרה לנשכב לבהמה, ס"ל לאביי דלאו דוקא אלא סירכא נקט, ואיידי דקתני ברישא הכי גבי נשכב לאדם תנא נמי הכי גבי נשכב לבהמה.
<h2>דף נה.</h2>
באשה ב' משכבות ובבהמה א' מתקיף וכו'. ליכא לפרושי דדוקא קאמר רב פפא דבאשה ליכא ב' משכבות, דהא משכבי אשה כתיב, אלא ה"ק דאדרבה אי אתינן לאפלוגי הכי הוה לן לאפלוגי, וכיון דע"כ באשה ב' משכבות כ"ש שיש לנו לומר שאף בבהמה ב' משכבות. אבל תניא דלא כתרוייהו דמתמה בשמעתא לא אתי שפיר להאי פי', דהא משמע דס"ל לרב פפא דלית בה באשה ב' משכבות. ורש"י פי' דלענין רביעה קאמר, דאשה הנרבעת לבהמה מתחייבת אפי' שלא כדרכה כדרך שהיא מתחייבת בבעילות אדם בב' משכבות. ותימא הוא היכי אמר רב פפא אשה דאורחה הוא, דהא לאו אורחה בהכי, כלומר בבעילת בהמה. ואפשר דמ"מ אורחה דאשה כשהיא מביאה בהמה עליה להביאה (שלא) כדרכה, לפי שאינה מתכוונת להנאת הבהמה אלא להנאתה, וכיון שכן לא היה נראה לרב פפא לחייבה אלא על משכב א'. אבל בהמה דלאו אורחא, כלומר שאין דרך ידוע לה באיזה מקום יבא עליה לפי שבכל יש הנאה לשוכב, יש לנו לחייבו על הכל כנ"ל.
אם אינו ענין להעראה וכו'. איכא דבעי למ"ל למימר הכי, כיון דאתקש שאר עריות לנדה נגמור נמי בהמה מהתם דהא בכלל עריות היא. וניחא ליה [דלא מצי] למילף מנדה אלא שער עריות דשייך בהו נדות, אבל בהמה דלא שייך בה נדות [לא, ומשא"כ בחייבי] כריתות דהיינו נדה משום דלא היה צריך למיכתב תרי זמני העראה כיון דאיתקוש. והכי נמי ליכא לאקשויי אמאי לא כתיב' העראה דבהמה גבי דידה, דכל אם אינו ענין מדה היא בתורה. אבל הכי איכא למיפרך אע"ג דבאם אינו ענין נפקא לן בהמה למה לי למכתב העראה דידה גבי חייבי כריתות ליכתבה גבי חייבי מיתות ונילף בהמה מהתם באם אינו ענין.
והא דבעי מניה דרב ששת ושקלא וטריא דעל ההיא בעיא לא בריר לי פי', וחזינא לתוס' דשקלי וטרי בפי' ולא סליק חד מינייהו ולהכי לא כתב['] לה.
<h2>דף נה:</h2>
בת ג' שנים ויום א' וכו' וחייבין כו'. פירש"י אם קבל אביה קידושיה ובא עליה אחר חייב משום א"א. ותימא דהא מסיפא נפקא דקתני ואם בא עליה א' מכל העריות האמורות בתורה (ממיתה) [מומתין] על ידה והיא פטורה, וא"א ודאי בכלל העריות היא כדמקשינן לקמן בפ' בן סורר ומורה (סט:) ואם בא עליה א' מכל העריות קתני ואיצטריך לאוקומה בדקיבלה עילויה, אלמא א"א בכלל היא ולמה איצטריך לומר כאן וחייבין עליה משום א"א. ור"ת פי' (דהבא) [דאבא] עליה יבם קאי, וקמ"ל דלא תימא דכי קתני קנאה מדרבנן, כי היכי דקנאה דקתני גבי בן ט' שנים הוי מדרבנן כדאמרי' בפ' האשה רבה (צו.) עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול, ואם בא עליה א' ודאי אינו חייב מיתה, קמ"ל דקנין גמור יש לו בה, ואעפ"י שכבר נשאה ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב אפי' הכי חייבין עליה מאחר שהיא זקוקה לו והיא בת קנין. ומ"מ יש לתמוה בהא דאמרינן לקמן בפ' בן סו"מ ואמאי לימא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קידש וכו' [ואמאי חייב] משום א"א, ואי האי וחייבין עליה משום א"א קאי (הבא) [אבא] עליה יבם מאי איריא אדעתא דהכי וכו' אפי' קידש אדעתא דהכי ת"ל דלאו בת יבום היא כדאיתא בדוכתיה ביבמות (ב:). ומשמע דמעיקרא כי מקשה ליה לימא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קידש משום סיפא מקשה ליה דלא קתני בה בהדיא א"א, ושני ליה דכי קתני רישא וחייבין עליה משום א"א [היינו] קרבן. ולבסוף איצטריך לאוקומי סיפא דקתני מומתין על ידה וא"א בכלל (איצטריך לאוקומא סיפא דקתני) בדקבלה עליה. ומיהו רישא לאו בדקבלה עליה, דהא לאו בת חליצה ויבום היא אלא כדאוקים מעיקרא מאי חייבין עליה דקתני קרבן, אי נמי בדקבלה יבם עילויה וקאמר אי לאו איילונית היא הריני בועלה לשם יבום ואי איילונית היא ואינה אשת אחי הריני בועלה לשם קידושין.
(בת) [בן] ט' שנים וכו'. פירש"י ז"ל שהרי ע"י קידושי אחיו וכו'. ואפילו אם הגדיל אין מוציא בגט לפי שאין ביאת בן ט' אלא כמאמר בגדול ואינו קונה אותה באותה ביאה קנין גמור, ואם בא להוציאה משהגדיל צריכה גט [וחליצה] כדין כל יבמה שנעשה בה מאמר. ולפיכך יש לנו לפרש דכי קתני ואינו נותן גט עד שיגדיל ויבעול הוא, שאם בא עליה לאחר שהגדיל קנאה קנין גמור והרי היא כאשתו לכל דבר, ולפיכך יכול להוציאה בגט.
ופוסל ואינו מאכיל פי' אם הוא כהן ובא עליה לשם קידושין אינו מאכילה בתרומה משום דאין קניינו קנין. ויותר נראה לפרש [אינו] מאכיל אם הוא יבם, כלומר בן ט' שנים זה שבא על יבמתו דקנאה אינו מאכילה בתרומה משום דלאו קנין גמור הוא. ואע"ג דקדושי קטנה דליתנהו אלא מדרבנן אוכלת בתרומה, שאני התם דדמו הנהו נישואין לשאר נישואין דהא יכול להוציאה בגט, אבל הכא דאכתי צריכה חליצה לא דמי לנישואין כלל. ותו דהתם כיון דקטנה היא לא הקפידו חכמים למונעה מלאכול. וה"ה דהוה מצי למיתני גבי [קטנה בת] ג' שנים ופוסל[ת] את הבהמה מעל גבי המזבח כדקתני הכא [גבי] בן ט'. וה"נ הוה מצי למיתני אם בא על א' מכל העריות האמורות בתורה ממיתין על ידו והוא פטור.
<h2>דף נו.</h2>
אמר קרא וכו'. וכ"ת ל"ל למימר הכי, לימא בהדיא ו[י]קלל ולא צריך ניקוב. לאו אורח ארעא למימר הכי כלפי שכינה בלשון קללה, הלכך אמר ניקוב והדר אמר לשון קללה לאורויי דבקללה איירי. ואע"ג דאמר קרא קללה גבי כי יקלל אלהיו, (ו)שני לן בין שם המיוחד לכנוי, דבשם המיוחד לא בעי למימר לשון קללה, ואת השם דקרא היינו שם המיוחד וחמיר טפי מאלהיו. ואונקלוס תרגם ודיפריש, ואין סוגיא זו הולכת על אותו הדרך.
לא נצרכה וכו'. איכא למידק מנ"ל לר"י נפחא דלית להו דגוים מוזהרים על (ברכת השם) [הכנויים], דילמא לעולם ס"ל דמוזהרים ונהרגין, ואע"ג דלגבי ישראל אינו חייב מיתה מ"מ גבי גוים איכא כדאשכחן גבי גזל, ומנ"ל דרבנן לא מוקי איש איש להכי. ואיכא מ"ד דלא מסתבר ליה אליבא דרבנן דבן נח מוזהר אף על (הדין) [הכנויים], כיון דגבי [בן] נח לא אשכחן אזהרה בלא מיתה וברייתא נמי קתני דנהרגין בסייף, (ו)ליכא לאוקומי לההיא ברייתא כרבנן, שמאחר שבישראל יש חיוב מיתה בברכת ה' המיוחד ובברכת הכינויים אין בהם חיוב מיתה, אלמא אין להחמיר בכינויים כמו בשם המיוחד. ואין אלו אלא דברי נביאות, ולקמן (נז:) אמרינן הרבה עריות [יש] שאין ב"ד ישראל ממיתין עליהם שב"נ מוזהרין עליהן, אעפ"י שבמקצת העריות יש בישראל חיוב מיתה, באותן שאין בהן חיוב מיתה מוזהר הגוי.
ופליגא דר' מיישא. הכא נמי איכא למידק מנ"ל דר' יצחק פליג אדר' מיישא, דילמא כי אמר ר' יצחק אליבא דר"מ משום דרבנן לאו מאיש איש נפקא אלא מכגר כאזרח. ואיכא מ"ד דר' מיישא ודאי ס"ל ד[מ]איש איש נפקא להו דאתי לגלויי כגר כאזרח בעי' שם המיוחד אבל בגוי אפי' בכנוי. דאי לאו איש איש דכתיב גבי כנוי לא הוה מוקמי' כגר כאזרח דאזהר להכי אלא כדמוקי ליה ר' יצחק, משום דכיון דהתם כתיב ומשמע דוקא שם המיוחד, לא מרבינן כגר כאזרח, הלכך איצטריך איש איש. ומאיש לחודיה נמי לא מרבינן ליה, (ד)כיון דגבי ישראל אינו חייב מיתה. הלכך איכא לאוקומי מתני' דלעיל אליבא דרבנן, דהא אף לרבנן נמי מאיש איש נפקא, הלכך ההיא דר"י ודאי פליגא עליה דר' מיישא. וכי בעינן לקמן איש איש למ"ל, אליבא דר"י ולאו אליבא דר' מיישא, ודלא כפירש"י. וכל זה איננו שוה לי ליישב הסוגיא.
<h2>דף נו:</h2>
א"ה מאי הוסיפו עליהם דינים. פירש"י אין אלו דינין אלא מצות. ויש ספרים שכתוב בהם דינין מיבעי ליה. ותימא הוא כשאמר רב אחא בר יעקב לא נצרכה אלא להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, מאי אהני, אכתי איכא לאקשויי כדאקשינן אין אלו דינין אלא מצות. א"נ למאי דאקשי' דינין מיבעי ליה. ונראה שזה דחקו להראב"ד ז"ל לפ' פחתו מ"ל, והכא לא קשיא מידי לפום ההוא פירושא.
<h2>דף נז.</h2>
אלא אמר רב ששת וכו'. פי' וטעמא משום דאתרבי מאיש איש, ומשמע דאמוראי דבי רב לא ס"ל כרבנן, דאי כרבנן ס"ל היכי נ"ל מיתה לבני נח מאיש איש והא ההוא קרא דאיש איש בכינויים הוא דכתי', וכינויים לרבנן לית להו מיתה בישראל, ואף לבני נח לא כתיב כינויים, ומאחר שאין באין לחייב בן נח מיתה אלא היכא דאיתרבו מאיש איש, תינח היכא דכתיבא מיתה התם ואיתרבו מאיש איש למיתה וכדאשכחן דאזהר קרא אבני נח, אבל היכא דלא אשכחן דאזהר קרא אבני נח ובקרא (דאי) [דכנויים] נמי ליכא חיוב מיתה, מנ"ל לחיובי מיתה מאיש איש, כגון הכא דלא אשכחן דאזהר קרא דבני נח אלא בשם המיוחד והכא דאזהר בכינויים וליכא בישראל חיוב מיתה בכינויין, היכי מרבינן מאיש איש לחייב מיתה. אלא ע"כ אמוראי דבי רב כר"מ ס"ל דאמר דאף על הכינויים במיתה, ואיש איש מרבי נמי גוים על הכינויים וכ"ש בשם המיוחד.
הגוים ורועי בהמה דקה וכו'. נר' [דהא] דאין מורידין גבי גוים מדרבנן, דע"כ לאו בגר תושב מישתעי (קרא) דהיינו בן נח שהוא מקיים ז' מצות דמההוא ודאי לא אמרי' אין מעלין וכו', דודאי מעלין שהרי מצוה להחיותו. אלא בשאר גוים שאין מקיימין ז' מצות מישתעי (קרא) ומצווים אנו להורגן, דהא אמרי' בן נח נהרג בעד א' ובדיין א' וכו'. וכיון שכן דינו נראה דמדרבנן אסור להורידן. ומשמע דס"ל דבגזל הגוי ליכא אפי' איסור דרבנן. וברועי בהמה דקה משמע דאיסורא דאורייתא נמי איכא.
<h2>דף נז:</h2>
הא מהכא נפקא מהתם נפקא לאמר זה גילוי עריות. מדלא קא משני התם בהנהו עריות דקרא דע"כ יעזוב איש את אביו ואת אמו וכו' לר"ע כדאית ליה ולר' אליעזר כדאית ליה, אבל הכא מרבה כל העריות האמורות בפרשה, [ש"מ] דמלאמר נפקי כל העריות שלנו. ורש"י פי' בההיא דקתני לקמן הרבה עריות [יש] שאין ב"ד ממיתין עליהן, כגון חייבי כריתות דבן נח מוזהר עליהן דלרבנן איתרבו בני נח מאיש איש לכל האמורים בפרשה ור"מ לא דריש איש איש לרבויי. ואינו נכון דע"כ (הפי') [כדפרשי']. התם בעריות (הנהו) [דידהו], כלומר בבנות (ישראל) נח, הכא בעריות [דידן], כלומר בבנות ישראל. וכ"ת פשיטא, וכי היכן הותרה להם בנות ישראל אחר שנאסרה להם בכלל בנות בני נח. דקתני סיפא, כלומר לא בא לרבותם כאן אלא שהם נידונים בדיני ישראל, דקתני סיפא בא על עריות ישראל נידון בדיני ישראל. כלומר כשבא על בנות נח הנאסרות להם נידון בדיני נח, אבל אם בא על עריות של ישראל, כלומר על א"א של ישראל נידון בדיני ישראל. וכל עיקר לא בא לרבות להם שום ערוה כי כל העריות כבר נאסרו להם מלאמר, אבל לתת להם דין ישראל בשל ישראל הוצרך הכתוב, וכ"ז בא"א בלבד שאין לבן נח ערוה לבנות ישראל אלא א"א בלבד. וקא בעי למאי הלכתא, כלומר באיזה דין נשתנה דין בן נח הבא על בת ישראל מבן נח הבא על בת נח. וקאמר לא נצרכה אלא לעדים והתראה, שהבא על בת נח נהרג בלא [עדה ו]עדים וכו'. ויכול היה לדחות כמו כן שדנין אותו בסייף כשהוא בא על אשת בן נח ועכשיו שבא על בת ישראל דנין אותו בחנק. אלא דלא בעי לאוקומי נפשיה בפלוגתא דתניא (ר' וכו') [דבי מנשה] דלדידיה אידי ואידי חנק הוא. ומק' מיגרע גרע וכו', ואר"י לא נצרכה אלא לנערה המאורסה, דמרבינן מאיש איש גוי הבא על נערה המאורסה להיותה בסקילה. ופירש"י דלא בעי' [עדה ו]עדים וכו'. ויש לבעל דין לחלוק דכיון דלדידהו לית להו נערה המאורסה כדדיינינן להו בדינא (דיינינן ליה) כנערה המאורסה שלנו ליכא הכא גריעותא. ומ"מ יכול אתה ללמד שאין כאן ריבוי לעריות כלל לאוסרן לבני נח, דמלאמר נפקי כל העריות, מדלא משני ליה הכי לעיל, כדברירנא. מעתה איכא לאקשויי לרבנן דס"ל הכי ולא דרשי לא כר"א ולא כר"ע, ההוא קרא [דע"כ] יעזוב [איש] וכו' למאי מוקמי. בשלמא לר"א ור"ע לא קשיא, דא"ל דלאמר עיקר המצוה, וע"כ פי' שלא תאמר כל העריות בכלל, וע"כ לא היה תחלת הצואה, אבל מ"מ לרבנן קשה. וכ"ת אמאי מוקמי' איש איש לרבות הבא על נערה המאורסה ולא אמרינן לרבות דין נערה המאורסה שיש להם, או דין נכנסה לחופה ולא נבעלה שיתחייבו אף בשל [בן] נח. לא קשיא דכיון דכתיב והיא בעולת בעל מכלל דבעולת בעל בלבד יש להם, וא"ל שריבה להם הכתוב (בסייף) [בסוף] מצות. וכי אמר לעיל (נו.) לרבות את הכנויים, ה"ק שכאן כתב ריבוי לדורות שכבר נצטוו קודם על הכינויים [כש]נצטוו על ברכת השם, ולא שיוסיף להם עכשיו דין חדש, ודברים אלו צ"ע. ועוד אני תמיה אי ס"ל לרבנן דכל העריות האמורות בפרשה מתרבי מאיש איש א"כ אפי' איסורי אישות בכלל, והיכי קתני לקמן ומותר באשת אחיו ובאשת אחי אביו, וכולן הבאות מחמת (איסור) [אישות], דהא איכא למימר בהו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ואפי' אי לא מתרבי מאיש איש נמי קשה דהא מלאמר נפקי, [ד]אי לא נפקי מלאמר הוה לן לרבויינהו מאיש איש. ואפשר דהתם ר"מ הוא דקאמר הכי ולא מודו רבנן דברייתא דלעיל, וחכמים דברייתא נמי היינו ר"א כלומר דחכמים אליבא דר"א פליגי עליה ואמרי יקיים, אבל מ"מ חכמים דמרבים חייבי כריתות מאיש איש או מלאמר ס"ל דאסור אפי' משאר הבא מחמת אישות, ולאו כחכמים דההיא ברייתא ס"ל לחכמים דברייתא דגר שהיתה הורתו. וחכמים דאמרי הרבה עריות יש שאין ב"ד ישראל וכו' היינו חכמים דדרשי איש איש לאתויי נערה המאורסה, וסברי דעריות נפקי מלאמר וכולן בכלל. ו[מ"מ] צריך דקדוק ועיון.
<h2>דף נח.</h2>
גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. פירש"י דה"ה הורתו ולידתו שלא בקדושה והאי דנקט וכו'. ובעלי התוס' נחלקו בדבר, יש מי שאומר דהא לאו מילתא היא, דאדרבה כיון שנולד הוא בקדושה והיתה הורתו בקדושה אין לו שום צד קורבה עמהם, ונעקרה קורבת גיות ממנו לגמרי. והורתו ולידתו (חלקי) [חלקו] מהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה חלקהו להתיר. אבל הטעם דה"ה דהורתו ולידתו בקדושה שאין לו שאר האב שהוליד בגיות, וכי נקט הכא הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ולא נקט הורתו ולידתו בקדושה, משום דלא פסיקא ליה בהא, דהא אפשר שיהא לו שאר האב שהוליד האב אחריו, אלא כשהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה א"א שיהיה לו שאר האב. וי"מ דלהכי נקט הורתו שלא בקדושה וכו', משום דבהורתו ולידתו בקדושה אפי' שאר (האב) [האם] אין לו, שהרי עיקר הטעם שאנו אוסרים להם שאר (האב) [האם] כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ושהורתו ולידתו בקדושה אין ראוי לומר באין וכו' לפי שנשכח שם גיות ממנו לגמרי ואינו נכלל בקדושה שלהם. ואיכא מ"ד דבאחותו לאו משום שלא יאמרו באין וכו' נאסרו (לגוי) [לגר], שאף בגיות לא היתה אחותו אסורה לו אליבא דר"א וכן אדר"ע, דהא ר"א לא מרבי לקמן מקרא דע"כ יעזוב וכו' אלא אחות אביו ואחות אמו אבל אחותו מאמו לא נפקא מההוא קרא. וכיון (דנ"ל) [דל"ל] מקרא למסרא לב"נ אית לן למימר דטעמא דר"מ דאחותו מן האם יוציא משום דגזר דילמא אתי לאחלופי בישראל. ואע"ג דבאשת אחיו מאמו לא גזרי' ואע"ג דנשאה אחיו כשהוא גר, כדס"ל לרב (ששת) [אחא בר יעקב] בפ' נושאין (צז.), אפ"ה באחותו גזרי' משום דילמא אתי לאחלופי בישראל, דטפי שייך למגזר באחותו מאשת אחיו מאמו. והלכך איכא לפרש דהאי דנקט הורתו שלא בקדושה וכו' דאי הורתו ולידתו בקדושה לא גזרינן דילמא אתי לאחלופי בישראל משום דלא שייך בדידה כלל. ודעת רש"י ז"ל (ב)[ד]אחותו מן האם אסורה לו לבן נח, שכך כתב נשא אחותו מן האם יוציא דאחותו היא דלא גרע מבן נח ומדרבנן כדי שלא יאמרו באין מקדושה חמורה וכו' דקסבר ר"מ אחותו מן האם אסורה לב"נ ואפי' אחות אביו מן האם. וטעמא משום דכתיב אחותי בת אבי וכו' דאלמא בת אב שריא ובת האם אסורה. אע"ג דדחינן (ומסתברא) [ותסברא] אחותו הואי בת אחיו הואי, עיקר טעמא מהתם הוא (דילמא לאו) [דלמה ליה] למימר הכי, אלא לאשמעינן דכיון דלית ליה בהדה שם אם אלא צד האב שריא ליה אבל אי הו"ל צד אם כלומר שתהא אחותו אסורה לו. וא"ל שהטעם משום דכיון דאשכחן דאסר להו אחות האם כ"ש בת האם, שהרי אחות האב אסורה לו ובת האב מותרת לו. ולפי פי' ראשון כי אקשי' לקמן מוגם אמנ[ה](ם) אליבא דתרוייהו אקשי', כלומר בין אליבא דר"א ובין אליבא דר"ע, אבל לפירש"י לר"ע בלחוד הוא דמקשה. והא דנקט הורתו שלא בקדושה וכו' ולא נקט כולו שלא בקדושה, רבותא קמ"ל דאע"ג דלידתו בקדושה אכתי שייך בקורבה דגיות ובקדושה שלהם ואיכא למגזר משום דילמא אתי לאחלופי [או] משום דשמא יאמרו. א"נ משום דהשתא פסיקא ליה (ו)[ד]יש לו שאר (האב) [האם], אבל הורתו ולידתו שלא בקדושה אפילו שאר האם אין לו אם יולדו בנות לאמו שהיתה הורתן ולידתן בקדושה. [ואיכא מ"ד דדוקא נקט הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה] ולא נקט לידתו שלא בקדושה, משום דבלידתו שלא בקדושה אפי' שאר האב אסור, ובלידתו בקדושה הוא דלא שייך למימר באנו מקדושה חמורה וכו' שלא ראה את עצמו בגיות אפי' שעה א', וכשהוא אסור בשאר האם אינו אלא משום דילמא אתי לאחלופי בישראל, ובשאר האב לא גזרינן שום דבר וכו'. אבל כשנולד שלא בקדושה אפי' בשאר האב אסור מפני ששאר האב אסור לבן נח. דהכי דריש ר"מ בב"ר (פי"ח) ובירושלמי בפ' נושאין (ה"ב) וכו' את אביו את הקרוב לו מאביו ואת אמו את הקרוב לו מאמו, כלומר אחותו מאביו ואחותו מאמו. ורבנן פליגי התם ודרשי את הקרוב לו לאביו ואת הקרוב [לו] לאמו, דהיינו אחות אביו ואחות אמו. וי"א דברייתא דהכא ע"כ פליגא אגמר' דהתם, דהא דאמרי' בהאי (א)דר"מ אחותו מן האב יקיים, דכיון שלא ראה את עצמו שעה א' בגיות וליכא למימר באין מקדושה וכו' לא גזרינן דילמא אתי לאחלופי וכו' דבשאר האב לא אתי לאחלופי, א"כ נשא אחות אביו מן האם אמאי יוציא דהא שאר האב הוא וליכא למגזר כדקאמרת. ותו דהא אוקימנא האי מתני' אליבא דר"א ולר"א לא דריש ליה לקרא הכי. וכ"ת דילמא כי קתני אחות האב מן האם יוציא אגוי דעלמא, דהא [בסיפא] כונס א' ומוציא א' קתני אלמא כשלקחן בגיותו עסיקינן, דאי בהיתה לידתו בקדושה יוציא א' ויקיים א' איבעי ליה למימר, ולא עוד אלא הא הו"ל לקיים [הא'] ולהוציא את הב', וכאן משמע שהרשות בידו לקיים איזו מהם שירצה. לא דמי דאלו התם לא מרבה קרא דעל כן וכו' לגבי לידתו בקדושה אלא בברייתא קתני ליה. ותו דנשא קתני, והכא לא קתני נשא וההיא אנשא דלעיל קאי, דאיירי דלידתו בקדושה. ועוד נר' דאי טעמא דברייתא לאו משום שלא יאמר באין מקדושה חמורה וכו' אלא משום דילמא אתי לאחלופי, לא הוה מקשה מינה [דר' מאיר] אדר"מ, דהא טעמא דברייתא לאו משום דנאסרה לב"נ אלא משום דילמא אתי לאחלופי, ובהני בלחוד אתי לאחלופי אבל בשארא לא, ומאי קו'. אלא עיקר טעמא משום שלא יאמרו וכו', וכל אלו שנאסרו בגיות אוסר כאן (בגיורת) [בגירות] דהכא שייך למימר באין מקדושה [וכו'] והשתא פריך שפיר.
ומותר באשת אחיו וכו'. אוקימנא לה בפ' נושאין על האנוסה (צח:) דנסבה כשהוא גוי אליבא דרב ששת דאסר להו לבני יודן למיסב נשי אהדדי. וה"ר משה ז"ל (פי"ד מאסו"ב הי"ג) פסק כן באשת אחיו מאמו שנשאה אחר שנתגייר אסורה לו. ובאשת אחי אביו ובאשת אביו כת' הרב שאפי' נשים שהיו להם אחר שנתגיירו מותרות לו. והראב"ד ז"ל אמר דכיון דתרוייהו (וכו' איתנהו) [כי הדדי קתני להו] חד דינא אית להו, וכי היכי דאשת אחיו מאמו שנשאה משנתגייר אסורה לו כך אשת אחי אביו ואשת אביו שנשאום משנתגיירו אסורים להם. וצ"ע דנסבה כשהוא גר דאמרי' התם דאסור למיסבינהו, אי לכתחלה אסירי להו כל (אחותו) [אחוה] מן האב כדאמ' לכתחלה לא יכנוס, אבל בדיעבד אין מוציאין מידו. או דילמא אפי' בדיעבד נמי אסור ומוציאין, מידי דהוה אאשה ובתה. ואי בדיעבד מוציא מ"ש דבאשת אחי אביו גזרינן אפי' בדיעבד וכן באשת אביו, ובבת אביו לא גזרינן בדיעבד. ובשלמא באשה ובתה שייך למגזר טפי דהא בתה היא ובצד אם איכא למגזר טפי משום דלא אתי לאחלופי, וצ"ע.
<h2>דף נח:</h2>
גוי מותר בבתו. פירש"י בין לר' אליעזר ובין לר"ע דקסבר רב הונא לא ילפינן אינך עריות מהנך דכתיבי בהאי קרא מדפרט בכל הני ש"מ דוקא כתבינהו. וא"ת מפני מה לא נשא אדם [בתו] כדי שישא קין את אחותו. [כלומר לר"א בעי הכי כיון דאמרת אחותו מן האם אסורה לב"נ למה לא נשא אדם את בתו כדי שישא קין את אחותו] מאביו שהיתה מותרת לו כיון דאינה אחותו מאמו.
עולם חסד וכו'. כלומר מתחלתו של עולם נברא בחסד, שלא רצה הקב"ה שיבטל קין [מפ"ו] עד שיוליד אדם בת מבתו, ולפיכך התירה לו לאלתר. וי"מ בדין היה שתמות חוה על מעשה הנחש וישא אדם את בתו ויתקיים ממנה העולם, אבל כדי שישא קין את אחותו לא נפרע ממנה, ופי' ראשון עיקר. ואיכא דמתמה דאי גוי מותר בבתו על מה נתפש לוט שלא נשמר מבתו לילה ב', (ועיקר) [וניקד] הכתוב בקומה של א' להודיע שידע בקומה ואעפ"כ לא נשמר בליל ב'. ואמרינן נמי דבכירה שקראה שם בנה מואב לא נאמר בבניה אלא אל תתגר בם מלחמה. וא"ת משום דפריצותא בעלמא הוא דעבד, וכי משום פריצותא בלבד הוא שנקד הכתוב [על] ובקומה, וצ"ע.
מי איכא מידי דישראל לא מיחייב וגוי מיחייב. פירש הרב משה ז"ל (פכ"א מאסו"ב ה"ט) אשתו של אדם מותרת היא [לו] לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה [בועל] כל זמן שירצה ומנשק בכל אבר שירצה ובא עליה [בין כדרכה בין שלא כדרכה בין] בדרך אברים (וכו') ובלבד שלא יוציא שכבת זרע וכו'. והא דהכא מסייע דקאמר מי איכא מידי וכו', שאם תאמר אסור לעשות כן מאי קא מתמה רבא, כיון דבישראל נמי איכא איסורא מן התורה אפשר דגוי מיחייב מיתה, כדאשכחן בגזל ובאבר מן החי דישראל לא מיחייב וגוי מיחייב. ובשלהי פ' ואלו מותרין (כ:) נמי [אמרי'] ההיא דאתת לקמיה דר' א"ל ערכתי שלחן וכו' וא"ל בתי התורה התירה לו אני מה אעשה לך. ולעיל מההוא עובדא נמי אמרי' אר"י זו דברי ר"י בן דהבאי אבל חכמים אומרים כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה וכו'. אלמא דמותר לבא על אשתו בכל ענין שירצה. ואיכא דמקשה מדאמרי' בפ' ד' אחים (לד:) גבי תמר (וכו') [שמיעכה באצבעה] ולפיכך נתעברה לפי שאין האשה מתעברת בביאה ראשונה, ואקשי' מדתניא כל כ"ד חדשים דש מבפנים וכו' [וחכ"א הללו אינן אלא כמעשה ער וכו' ומשני כמעשה ער ואונן ולא כמעשה וכו'] כמעשה ער וכו' דאלו התם בשלא כדרכה והכא בכדרכה, אבל מ"מ צריכים אנו לומר דמיעכה וכו', אלמא איענוש ער ואונן כשבאו עליה שלא כדרכה. ול"ק דהתם נמי לא נענשו על שבאו שלא כדרכה אלא על שהיו משחיתים הזרע, אבל אם בא עליה להנאתו ואינו משחית הזרע אין בכך איסור, וכן כתב הרב ז"ל.
<h2>דף נט.</h2>
לדם הקזה וכו'. כלומר לעבור עליו משום דם, שהרי על הכל הוא עובר משום (וב)כל דם, ובדם הקזה עובר משום אותו לאו, [ולא] (ו)משום לא תאכל הנפש עם הבשר, (ו)[ד]לא משום חיותא הוא שהרי בדם מן החי אם אינו אותו דם שהנשמה יוצאה בו אינו עובר בלאו דהנפש עם הבשר.
ואין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י. איכא דמתמה היכי קרי ליה לג"ה נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני, דהא מעיקרא לבני ישראל בלחוד איתמר דהא ע"כ לא יאכלו בני ישראל כתיב, אבל שאר ב"נ שאינן בכלל בני ישראל אינן בכלל האיסור, וכיון שכן אפי' אם שנאה הכתוב לא היה בדין לחייבם. וי"א דודאי אין ב"נ בכלל, ומיהו נאמר לבני ישראל שנשתיירו במצרים ועמדו שם והולידו בנים ולא רצו לקבל עליהם מצות, שאם נאמרה בסיני לזה ולזה נאמרה ואותם בנים שהולידו (אותה) [אותם] משומדים מצווין על (ג"ע) [ג"ה], אבל אם לא נאמרה בסיני לישראל נאמרה, כלומר לאותם שקבלו תורה בהר סיני אבל לאותן שלא קבלו עליהם מצות [אינו] וכו', דאישתקילא ההיא מצוה מינייהו. ואיכא מ"ד דאע"ג דבקרא בני ישראל כתיב מ"מ ב"נ בכלל, והאי דקאמר בני ישראל משום דבדידיה הוה מילתא, דהא גבי מילה שנאמר לאברהם אמרי' דאי לא כתיב לך ולזרעך וכו' ה"א דאע"ג דנאמרה לאברהם אף ב"נ בכלל, ואפי' אי כתב אתה משמע דאמ' הכי אי לא כתיב וזרעך, משום דאמרי' לאברהם נאמרה וה"ה לשאר בני נח. וה"נ אע"ג דכתיב בני ישראל איכא למימר דה"ה לשאר בני נח.
<h2>דף נט:</h2>
לישראל נאמרה ולא לב"נ, (כ)דאמרי' במילה ופריה ורביה, א"ל מדלא אשכחנא שום גר תושב שיעשה דברים אלו לשם מצוה הוא דאמר הכי, אבל בכולהו שאר מצות איכא גרים ותושבים דמקיימי להו.
לכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו הוא דאתא. פירש"י לכל דבר שנאסר במנין ב"ד אפי' אם קבעו זמן לדבר צריך לימנות פעם אחרת להתירו כשעבר הזמן. והתם נמי קבע להם זמן לג' ימים ואעפ"כ הוצרך להתיר להם אחר שעברו אותם ג' ימים. ור"י פי' בדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו דוקא כשלא קבעו אותו ב"ד זמן — אבל אם קבעו אותו ב"ד זמן אין צריך מנין אחר להתירו — כיון שלא אסרו אותו מנין את הדבר אלא לצורך שעה ולתקנה (ש)אעפ"י שלא קבעו זמן בשעת האיסור יכולים עכשיו מנין ב' לבטל, דבטל דבר ובטלה תקנה ע"פ מנין ב'. ואי לאו קרא הו"א דממילא איבטיל קמ"ל. והתם נמי הכי הוה דאל תגשו אל אשה לא קאי אשלשת ימים דג' ימים אהזמנה כתיבי, כלומר שיהיו נכונים לקבל התורה, ואל תגשו אל אשה סתמא [הוא] ולא קבע זמן, ומיהו משמע דלצורך שעה אסר הכתוב מפני שהיו צריכין לקבל התורה, ואי לאו קרא הו"א דממילא לאחר שקבלו ישראל את התורה הותרו בתשמיש.
אלא מעתה בני קטורה (מיחייבי) [לא לחייבו]. פי' [רש"י] אותן ו' שנולדו לאברהם הם עצמם לא יתחייבו על זה, השתא לא מל אברהם כל הבנים שהיו לו בחייו, ומשני את בריתי הפר [לרבות] בני קטורה אותן ו' לבדם ולא לזרעם. (וגם) [וגבי] בני ישמעאל ל"ק ליה אמאי ימול איהו דלא גרע מילידי ביתו, אבל בני קטור' שנולדו לאחר מכאן ק'. מ"מ למד אתה שמפ' רז"ל שבנים שנולדו לבני קטורה אינן מצווין על המילה, והרמב"ם (ה' מלכים פ"י ה"ח) כתב שבני קטורה חייבים במילה לעולם והיום שבני קטורה ובני ישמעאל מעורבים הכל מחוייבים במילה. ומשמע דכי בעי' אלא מעתה בני קטורה לא ליחייבו לדורות בעינן. ומ"מ איכא למידק עשו אם נתחייב למול את עצמו, דהא כי ביצחק אמרי' ולא כל יצחק ואין בני עשו בכלל, ועשו היה נימול. וא"ת לא נימול, הא אמרי' דעשו מושך בערלתו היה. ואיכא מ"ד דאת בריתי הפר אתא לרבות בני קטורה. ושמא י"ל דיצחק גופיה לא הוה ידע הי מינייהו מתקרי זרעיה ולהכי איצטריך לקיומי מצוה בתרוייהו.
אדם הראשון לא הותר לו בשר באכילה. איכא דמתמה א"כ למאי הלכתא איצטריך קרא לאסור ליה אבר מן החי ת"ל דבשר הוא. ולעבור עליו בב' לאוין ליכא למימר, דב"נ אזהרה שלהם היא מיתתם ובתרי קטלי [לא] קטלינן ליה. (ואין לומר) [ואיכא למימר] דכי אמרי' לא הותר לו בשר באכילה דוקא לשחוט ולאכול דאיכא נטילת נשמה, אבל אם מתה בהמה [או] שאר בעלי חיים מותרין, ואם נטל אבר מן החי הוא אסור לו. ואיכא דבעי א"כ כי אקשינן לקמן מההיא דקתני והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין, אמאי לא מוקמי' בבהמה שמתה מאליה. ואיכא למימר דלא ס"ל למימר שיהא היום הראשון מיסב בשררה ויהא אוכל בשר בהמה שמתה מאליה שאין לך גנאי גדול מזה. ואף לא היה רוצה לומר שמלאכי השרת שחטו לו בהמה ואכלה, דמאחר שנאסר לו לשחוט אף מלאכי השרת לא היו עושין מה שהיה אסור לו לעשות. ואפשר דלהם [נמי] לא ניתן רשות ליטול נשמה.
מ"ט דר"ש. האי דלא בעי מ"ט דר' חידקא כדבעי בכולהו, משום דמהיכא דנפקי ליה לתנא דבי [מנשה] נ"ל לר' חידקא.
<h2>דף ס.</h2>
את חוקותי תשמורו חוקים שחקקתי לכם כבר. איכא דבעי דילמא חוקים שחקקתי לכם כבר במרה, כדאמרי' לעיל (נו:) גבי כאשר צוך דכתי' גבי כבוד אב ואם. ואיכא מ"ד דכיון דאשכחן דכתי' למינהו באילנות דאתי למעוטי כלאים, דאלמא נצטוו האילנות שלא לצאת בערבוביא, מסתברא ליה למימר בהאי דחקקתי לכם כבר היינו לב"נ. ומלמינהו בלחוד לא נ"ל איסור כלאים, דהתם איכא למימר שלא נצטוו ב"נ על כך אלא על האילנות בלבד הוא שצוה שלא לצאת בערבוביא. והא דלא דרשי' איפכא משום דכל היכא דאיכא לאוקומה לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ולקולא לא מקשינן. והא דמקשה אלא מעתה ושמרתם את חוקותי ה"נ, הכי קאמר ליה כי היכי דהתם לא דרשת חוקים שחקקתי לך כבר ה"נ ליכא למידרש, כ"א כולהו לדרשא או לא תדרוש חד מינייהו.
סתמא כר"ע דמקיש ג' לשנים. פירש"י הלכך בדקינן ליה בהדייהו דאי מיתזם או מיתכחיש מבטלי לסהדותייהו. ואיכא למידק דילמא האי דבדקינן ליה להאי דאי מיתזם חד מקמאי או מתכחיש תתקיים עדות בג' וחד מהנהו קמאי דלא איתזם ולא איתכחיש, ולעולם מתני' דלא כר"ע. ושמא אפשר לומר דאי לא מקשינן ג' לב' לא הוה לן למבדקיה משום דכתי' ושפטו העדה וכו', והלכך ע"כ משום הצלה בדקי' ליה. או שמא אית לן למימר [דאי לית לן] דר"ע לא הוה [לן] למיבדקיה השתא משום שלא יוזם או ימצא קרוב או פסול א' מן הא', דהא אפשר דלאחר שיוזם או יוכחש יחזיר אדם על אותו הג' שיבא ויעיד ויצטרף עם אותו א'. דכיון דלא מקשינן ג' לב' אף בב' אין הא' מתבטל אם ימצא צירוף, וכי אמרי' התם מה שנים נמצא וכו' דאלמא פשיטא להו דב' עדותן פסולה, התם לאו משום דלאו בר צירוף הוא, אלא ה"ק כשם שבשנים עדותן בטלה שהרי א"א להוציא ממון או להרוג נפש ע"פ [עד] א', כך אין עושין מעשה ע"פ שנים אם היו ג' ונמצא הא' קרוב וכו'. אבל אם ימצא אותו ב' עוד צירוף א"נ אם העידו בממון לחייב שבועה ע"פ [עד] א' מג' נפקא לן ולא מב'.
<h2>דף ס:</h2>
מתני' א' העובד וכו'. אוקימנא א' העובד כדרכה וא' הזובח והמקטר והמנסך אפי' שלא כדרכה, ומייתי לה בברייתא מדכתי' זובח לאלהים יחרם, ופירש"י כל אלהים במשמע ואפי' שלא כדרכה מדלא נקטינן בלשון עבודה עובד לאלהים [בזביחה] יחרם ש"מ אפי' אי[נה] (עבד) [עבוד'] לו קאמר. ואינו נכון דהא אפי' כתיב הכי הוה מוקמי' לשלא כדרכה מיתורא, דהאי קרא יתירא הוא ואיכא לאוקומי בהכי כדמוקמי' לקמן (סג.) גבי ג' השתחואות.
ואמר זובח וכו' המקטר והמנסך מנין ת"ל בלתי לה' לבדו ריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד. וא"ל כיון דאמרי' זביחה בכלל היתה ומינה ילפינן כל עבודות פנים למ"ל בלתי לה' לבדו דדייקי' מינה ריקן כל העבודות וכו'. ואיכא מ"ד דאי לאו בלתי לה' ה"א מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת דם וחייבין עליה שלא כדרכה אף כל שהיא עבודת דם, אבל מקטר ומנסך יין שאינו עבודת דם אינו חייב עליהם בשלא כדרכה, דסברא [הוא] דעבודת דם חמירא משאר עבודות, להכי איצטריך בלתי לה' לבדו לאשמועי' דבכל העבודות העשויות בפנים חייבין עליהם אף בשלא כדרכה. ולעיל כי אקשי' (ולכתוב) [ולחשוב] נמי זורק, כתב רש"י בשלמא מקבל ומוליך ל"ק ליה דאע"ג דעבודות פנים הם (ו)לא אשכחן להו דליהוו עבודות העשויות לע"ז כדאשכחן בהנך, זביחה [דכתיב] (שמות ל"ב) ויזבחו [לו], קיטור אשר חלב זבחימו יאכלו (דברים ל"ב), ניסוך ישתו יין נסיכם (שם), ומיהו דם אשכחן בע"ז בל אסיך נסכיהם מדם (תהילים ט"ז) וכיון דגמרי' (ב)[ד]כל עבודות פנים חייב בהם אף בשלא כדרכה נתנייה. משמע עכשיו מפי' רש"י דנהי נמי דליכא לאקשויי אמאי לא תננהו במתני' כיון דלא אשכחן דליהוו עבודות הנעשות לע"ז, אבל מ"מ אי עבדינהו שלא כדרכה מיחייב כיון דעבודות הנעשות בפנים הוא. ויש ששואלים זובח למ"ל מבלתי לה' נפקא כל ה' עבודות, ולימא הכי יחרם בלתי לה' לבדו וה"א דבכל העבודות הנעשות בפנים איירי וליחייבו (ל)שלא כדרכה. ואיכא מ"ד דאי לאו זובח הו"א דאפי' מקבל חייב, לכך נאמר זובח לאפוקי עבודה שאינה עיקר עבודה אלא מכשירי עבודה כגון מקבל.
לפי שיצאת זביחה לידון בשחוטי חוץ. כלומר לחייב עליה שלא כדרכה כשהוא עושה אותה בחוץ לשם ע"ז.
מנין לרבות השתחואה, שאינה עבודת פנים שיתחייב עליה בחוץ לשם ע"ז, ת"ל וילך ויעבוד וישתחו, דאלמא וישתחו לאו בכלל ויעבוד הוא, דויעבוד לא איירי אלא בעבודות הנעשות כדרכה אבל וישתחו איירי אף שלא כדרכה.
עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל כי לא תשתחוה לאל אחר. סדר המקראות כך הוא בעשרת הדברות (שמות כ') כתי' לא תשתחוה להם ולא תעבדם, ובאלה המשפטים (שמות כ"ג) כתיב לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ולא תעשה כמעשיהם, ובכי תשא (שמות ל"ד) כתיב כי לא תשתחוה לאל אחר, ובפ' אחרי מות (ויקרא י"ז) כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם. ולקמן (סג.) גבי ג' השתחואות כתב רש"י ז"ל דההוא די' הדברות אחרונות (דברים ה') לא חשיב דאהדורי הוא דקא מהדר להו משה מה ששמע בסיני, והכא נמי לית לן למיחש['] בינייהו ללא תעבדם דהתם כלל. ומיהו בפ' ראה (דברים י"ב) כתיב ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים וכו', ומההוא ילפי' אזהרה לעובד כדרכה. ולא תעבדם דכתי' בדברות הראשונות מוקמי' לה לעובד שלא כדרכה בזביח' וכדומה לו. וההוא דכתיב באלה המשפטים לא תעבדם מוקמי' ליה לעובד שלא כדרכה בעבודת כבוד כמו מגפף ומנשק ולעבור עליו בלאו. וקרא דולא יזבחו מוקמי' ליה לקמן (סא.) בזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב, משום דמלא תעבדם לא נ"ל אלא זובח למגפפים, כלומר שהוא עובד בעבודת פנים לאותם שעבודתם בדרך כבוד, אבל ולא יזבחו מוקמי' ליה אפי' לעובד למבוזים דהיינו זובח למרקוליס. וה"נ אמרי' לקמן (סג.) בהשתחואה א' לשלא כדרכה, כלומר שאין דרכה כלל בכבוד אלא בביזוי, וא' לכדרכה ושלא כדרכה, והתם נמי מוקמי' להו בהכי. מ"מ יש לתמוה אמאי לא מוקמי' לא תעבדם דדרשי' מיניה אזהרה לזובח שלא כדרכה דוקא לזובח למקטרים או לזורקים דהיינו כדרכה ושלא כדרכה, ולא יזבחו לאיתויי זובח למגפפים, ואכתי זובח למבוזין מנ"ל. ושמא י"ל דכיון דחזינן בהשתחואה דמוקמי' חד קרא להשתחואה למגפפים איכא למילף מהתם (מ)[ד]זובח למקטר נמי חייב דילפי' מהשתחואה. וחד קרא ודאי איצטריך לאזהרה לזובח שלא כדרכה וכן בשאר העבודות הנעשות בפנים, ד[מ]השתחואה ליכא למילף משום דזביחה יצאת ללמד על הכלל ולא השתחואה, להכי איצטריך ללמד על כל הנעשה בפנים שחייבים עליה בשלא כדרכה, (דאימא השתחואה) [דאי מהשתחואה] בכל דרך כבוד נמי איכא למימר הכי. ולפ"ז י"ל דלא תעבדם לא איצטריך כלל לאשמועי' שלא כדרכה בפנים אלא דרכה בכבוד שחייבין עליה בזביחה וכיוצא בה, דההיא נמי מהשתחואה נפקא, דכיון דהשתחואה חייבין [עליה] כדרכה ושלא כדרכה כ"ש הני דדרך כבוד נינהו, ועדיפי מניה טפי מדרך כבוד לפי שזביחה יצאה מכלל השתחואה לאשמעי' שאין בכלל השתחואה אלא אלו שהוא חייב עליהם כמו בהשתחואה. ואע"ג דקאמר ר"א מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם, דאלמא לאו משום דהוי בכלל השתחואה הוא, דמ"מ נהי נמי דבשארא הוי בכלל השתחואה אבל מ"מ איצטריך קרא דזביחה בלבד הוא שיש לה אותו דין שחייבין עליה שלא כדרכה, ומהכא נ"ל אע"ג דאי נמי לא נפקא מהתם נפקא מהכא. חד ולא תעבדם מוקמינן ליה למגפף ומנשק שלא כדרכה כדאמרי' מעיקרא ולעבור (בולא) [בלאו, ולא] תעבדם אחרינא מוקמינן ליה] או לאשמעי' (דעבד כמאן) [דנעבד כהמן] אסור לעבדו כדאמר לקמן (סא:), וא"ו לאשמעי' דעשאן הכתוב כולן עבודה א' (לקמן סג.).
והא דאמרי' לקמן למאי דא"ל רבא יצאה השתחואה ללמד על הכלל כולו איכה יעבדו למעוטי מאי. איכא דבעי וכי איכה יעבדו להכי איצטריך למעוטי, ת"ל דאיצטריך לאשמועינן דבכל כדרכה מיחייב, דלא תימא דכי יצאו זביחה והשתחואה לכדרכה יצאו ודוקא אהני מחוייב, (דלא תימא דכדרכה) כלומר (ד)[ב]השתחואה ובכל עבודות פנים, אבל בשאר עבודות לא מיחייב אפי' כדרכה, ואיצטריך [איכה] יעבדו לאשמועי' דבכל עבודות שהן כדרכה מיחייב וכי נפקי השתחואה וזביחה לחייבו על שלא כדרכה. וכיון שכן איכה יעבדו לרבות בא ולא למעט. ותו דודאי איכה יעבדו לאזהרה איצטריך דמהיכא תיתי לן עבודות כדרכה, כי היכי דנ"ל עונש לכדרכה מויעבוד ה"נ איצטריך איכה יעבדו לאזהרה, וכי היכי דאמרי' זביחה בכלל היתה, כלומר בכלל ויעבוד היתה, ה"נ צריכין למימר דלאזהרה היתה בכלל איכה יעבדו, דהא הנהו לא תעבדם דכתיבי לאו להכי מוקמי' להו אלא לדרשא אחריתי. ומשמע דכי דייק לקמן איכה יעבדו מלישנא דקרא דייק, ל"ל למימר איכה יעבדו לימא לא תעבוד (ואי) [והם] הכי נמי הוה מוקמי' ליה לכל כדרכה לאזהרה ומויעבוד מפקי' עונש, וכי נפקי זביחה והשתחואה ע"כ לשלא כדרכה נפקי. והשתא לא מצית אמרת דזביחה והשתחואה נפקי מכלל דויעבוד לאשמעי' דכי אזהר רחמנא בכדרכה דוקא כעין זביחה והשתחואה אבל מידי אחרינא לא, חדא דסברא הוא דעל כל כדרכה חייב הכתוב, ועוד א"כ ויעבוד דכתב רחמנא למ"ל למימר, [לימא] וישתחו, ושאר עבודות הדומות לזביחה מזובח [לאלהים] יחרם נפקא, וע"כ אשמעי' ויעבוד (דאיכה יעבדו) [ד]בכל כדרכה הוא שהזהיר וענש, הלכך זביחה והשתחואה לרבות שלא כדרכה באו, ואלו כתב לא תעבוד הוה מוקמי' ליה לאזהרה לכל כדרכה, והלכך איכא למיבעי איכא יעבדו למעוטי מאי אי ס"ל דהשתחואה יצאת ללמד על הכלל כלו. [דבשלמא אם] יצאה השתחואה לידון בעצמו א"ל דאיכה יעבדו אתא למעוטי מגפף לנושקים, דסד"א דכיון דתרוייהו דרך כבוד ותרוייהו עבודות הנעשות בחוץ כדרכה דמי וחייב, קמ"ל איכה יעבדו דלא מיחייב. אלא אי אמרת השתחואה (לחלק) [ללמד] יצאת וכל דרך כבוד חייבין עליה בשלא כדרכה, איכה יעבדו למעוטי מאי, מי אמרי' דאיצטריך למעוטי פוער עצמו למרקוליס, דכיון דהוא דרך בזיון ה"א דחייב וקמ"ל, אדרבה מסתברא דכיון דבזיון הוא ואין דרך אותה ע"ז ליעבד בכך מיפטר, דכיון דאין עבודתה בכך אין זו עבודה אלא בזיון. ומשני דלעולם ה"א דכל דרך בזיון חד הוא ואיצטריך [למעוטי] קרא. כך פי' ה"ר זרחיה הלוי ז"ל במקום זה. תדע דכל כדרכה (וכו') [מאיכה יעבדו נפקא] דהא [אמר] ר"א אם אינו ענין לכדרכה דכתי' איכה יעבדו וכו', ולקמן (סג.) גבי ג' השתחואות נמי כדרכה מאיכה יעבדו נפקא, אלמא עיקר כדרכה מהכא נ"ל, ותו לא מידי. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דכי אקשי' לקמן לרבה וכו' ואי יצאה השתחואה ללמד על הכלל כולו כדאמר(י' הא) [ר"א] מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב ע"כ ההוא קרא מייתר, כיון דלא ס"ל יצאה זביחה ללמד על הכלל כולו, כי היכי דמייתר זובח יחרם. אבל אי הוה ס"ל זביחה יצאה ללמד על הכלל כולו כי היכי דמייתר זובח יחרם ל"ק מידי, משום דאיצטריך לאשמעי' בזביחה עונש ואזהרה ללמד על הכלל כולו. ומיהו השתא כי היכי (דמייתר לן קרא דולא יזבחו דכי היכי) [ד]איצטריך לאוקומי זובח לומר (דמשכחין) [דמחשבין] מעבודה [לעבודה], ה"נ מייתר לן קרא דולא יזבחו דכי היכי איצטריך לאוקמי ולא יזבחו לזובח להכעיס, כלומר שאינו מקבל עליו אותה ע"ז לאלוה אלא להכעיס בעיני המקום הוא שזובח לה. והא דלא מוקמי' קרא דזובח יחרם בזובח להכעיס, משום דלא מסתברא לחיובי מיתה בזובח להכעיס. ומשמע דלא ס"ל כאביי דאמר לקמן (סא:) דלא בעי' קבליה עילויה באלוה. א"נ איכא לפרושי בזובח להכעיס הע"ז כשעובדה בעבודה שאין דרכה ליעבד בכך.
<h2>דף סא.</h2>
והאי דאמרי' ע"כ לא שרי אלא בהמה אבל גברא בר קטלא [הוא]. איכא דבעי כיון דגברא בר קטלא הוא, עובד ע"ז הו"ל משומד ושחיטת משומד פסולה. וניחא ליה דשחיטת משומד אם הוא נעשה משומד באותה שחיטה אינה נפסלת, דהא תנן (חולין יד.) השוחט בשבת וביוה"כ אעפ"י שהוא מתחייב בנפשו שחיטתו כשרה, ולמ"ד משומד לדבר א' הוי משומד לכל התורה כולה תיקשי ליה מתני', אלא ש"מ דבההיא בהמה לא פסלי' שחיטתו כיון שבה הוא נעשה משומד.
והא אנן תנן האומר וכו'. כלומר מי שהוסת ואמר אעבוד או אלך ואעבוד חייב. ומכאן תשו' לרש"י שפי' בההיא דמסית שאמר לאחרים כן, ואלו כן לא הוה מקשה הכא מידי. וכאן פי' רש"י יפה.
האומר באו ועבדוה[ו] וכו'. כלומר מיחייב המסית, ור"י פוטר. היכא דפלחוה דכ"ע לא פליגי דכתיב לא תעשה לך פסל, [כלומ' דאי לאו קרא דלא תעשה לך פסל] ה"א דמסית אחרים לעבדו לא מיחייב, דלא קפיד קרא בהכי משום דמצו אמרי מ"ש איהו מינן, והלכך איצטריך קרא, הלכך אי (פלחיה) [פלחוה] מחייב לכ"ע. ומיהו אי לא פלחו מיפטר אליבא דכולהו, משום דא"ל דהאי [ד]קא עביד הכי כסבור לא שמעי ליה. וכי פלחו ולא הדר ביה [מיחייב משום דהא לא הדר ביה. וכי קאמרי אין ולא הדר ביה] איכא למ"ד דיבורא מילתא היא וכמאן דפלחי ליה דמי. ואיהו דלא הדר ביה חייב, ואיכא למ"ד לאו מילתא היא ולא מיחייב וכו'.
<h2>דף סא:</h2>
[בהאי מילתא] הוא דשני ליה אבל בכל מילי כהדדי נינהו. איכא למידק ומאי קושיא לעולם אימא לך דשני לן בין מסית רבים ליחיד, וכי לא שני ליה לתנא דברייתא בין יחיד לרבים אלא במיתתם ובממונם, היינו דוקא בין יחידים דהיינו מיעוט העיר לרוב העיר, ורבים דרב יוסף היינו יחידים דברייתא, ומאי קושיא. ואיכא מ"ד דמרישא דייק דקתני א' יחיד הניסת וא' רבים וכו' דמשמע דיחיד ורבים חד דינא אית להו.
העובד ע"ז מאהבה וכו'. פירש"י מאהבת אדם ומיראת ע"ז וכו' כלומר שאינו מקבלו לאלוה ויודע שאינה אלוה אבל כסבור הוא שיש בה [כח] להרע או להיטיב ומאותה יראה הוא עובדה וכן מאהבה. ותימא הוא לאביי היכי ס"ל דחייב כשהוא מאהבת אדם (וכו') [ומיראת אדם] דהא לקמן (עד.) משמע לכ"ע דיהרג ואל יעבור אמרי' למצוה משום ונקדשתי בתוך בני ישראל, אבל מ"מ אם עובר ולא נהרג אין ממיתין אותו וכו'. והיה נראה לפ' מאהבה ומיראה שאין יראה [זו יראת] מיתה, כלומר שיאמרו לו עבור ואל תהרג, שאלו כן אם עבר פטור לד"ה. אלא מאהבת אדם ומיראת אדם שהוא סבור ומתירא שאם לא יעבוד לע"ז יזיק לו או יפסידנהו ממון, דכיון דליכא חשש איבוד נפש בכה"ג מחייב אביי. תדע דמיראה דומיא דמאהבה קאמר, מה אהבה אין בה חשש איבוד נפש אלא שהוא מתכוין להשיג באותה עבודה אהבת אותו האיש, וכן מיראה שהוא מתיירא משנאתו ושלא יזיק לו ולא ימיתנו ולא יאמר לו עבור ואל תהרג, והכי ריהטא [ד]מילתא שפיר, וכי מסייע ליה אביי לנפשיה מההיא דקתני אפי' נעבד דומיא דהמן, ומקשה ליה והא המן מיראה הוה, התם נמי מיראה דכוותיה שלא היה אומר לו המן [למרדכי] עבדני ואל תהרג, אלא מפני שהיה המן נכבד בעיני המלך והו"ל למרדכי ליראה ממנו ולעבדו מחמת אותה יראה היה אומר כן דאלמא מיראה נמי אסור כמו שלא מיראה. ומשני רבא כהמן ולא כהמן.
<h2>דף סב.</h2>
תני ר' זכאי זיבח וקיטר וכו'. רש"י ל"ג במילתיה דר' אמי לקמן והשתחוה, ואמר טעמא משום דבע"כ כיון דאמר ר' אמי אינו חייב אלא א' ס"ל דהשתחואה ללאו יצאת. כלומר שאין מביאין עליה קרבן ולאו למעוטי ממיתה אתיא דבהדיא כתי' וישתחו. ואיכא מ"ד דודאי התם ל"ג והשתחוה ולא מטעמא דרש"י, דהכא בדר' זכאי גרסי' והשתחוה אע"ג דס"ל ללאו יצאת דהא אינו חייב אלא א' קאמר. והא דל"ג ליה בדר' אמי משום דלר' אמי היה ס"ל דטעמא משום שעשאן הכתוב עבודה א', והלכך איכא לאוקומי לא תעבדם אשאר עבודות כגון זיבוח וקיטור וניסוך, אבל השתחואה איכא למימר דלחלק (בגופא) [לגופה] אתא, כלומר שאם (עשאן) [עשאה] עם שאר עבודות בהעלם א' חייב עליה א', ועל שאר עבודות א', אבל לא ס"ל לר' אמי ללאו יצאת. וכי אקשי' לקמן ומי אמר אביי הכי והאמר אביי ג' השתחואות הללו למה וכו' וא' לחלק, לאו מכלל דר' אמי לא ס"ל הכי, אלא לחלק לעצמו בלבד. ובמילתא דר' זכאי [גרסי'] והשתחו(א)ה משום דר' זכאי לא ס"ל כר' אמי לפום מאי דקס"ד השתא, אלא ס"ל דהשתחואה ללאו יצאת, דעירבה בהדי זיבוח וקיטור וניסוך לאשמועינן דלאו כר' אמי ס"ל דאמר השתחואה לחלק לעצמה יצאת אלא ללאו יצאת, דהא לא מיחייב עליה בדעבד לה בהדי הנך אלא א', הלכך ע"כ משום דלאו בר חטאת הוא ד[ל]לאו יצאת. לפי שהוקשה להם אי (כר') [בדר'] זכאי ל"ג והשתחו(א)ה היכי אמר ר"י ע"כ לא קאמר ר"י התם הבערה ללאו יצאת וכו', אדרבה איכא למימר דילמא ע"כ לא קאמר ר' נתן [לחלק אלא התם אבל הכא דכתי' לא תעבדם] מודה דללאו יצאת. והשתא דעריב ר' זכאי השתחואה בהדייהו פשיטא להו דלאו מלא תעבדם נ"ל, דא"כ לא הו"ל למיתני השתחואה בהדייהו, דמלא תעבדם לא משמע לן לאפוקי אלא שאר עבודות אבל אפשר לאוקומי השתחואה לחלק לעצמה, והלכך רב יוסף שפיר פריך. ותו [מתמה] לפירש"י כיון דס"ל לר' אמי (הבערה) [השתחואה] ללאו יצאת קשה ההיא דקתני אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה. ואמר ר"י (לקמן סה.) דאף רבנן היא דס"ל דכפיפת קומתו הוי מעשה. ושמא ר' אמי כרשב"ל ס"ל דאמר מאן תנא דהשתחואה ר"ע, אבל לרבנן כפיפת קומתו לא הוי מעשה, וכיון דלרבנן כפיפת קומתו לא הוי מעשה איכא למימר דהשתחואה ללאו יצאת כלומר למעוטי מכרת, ורשב"ל נמי ס"ל כר' אמי. א"נ אפשר דרשב"ל אע"ג דס"ל דלרבנן לא מחייב קרבן בהשתחואה מ"מ אם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לכל שאר עבודות לחלק, כגון זיבוח וקיטור וניסוך. ותו איכא למתמה אי דר' זכאי ור' אמי חד הוא, היכי אפשר דמעיקרא אקש' אדר' זכאי וא"ר שמואל בר רב יהודה הכי תנא קמיה וכו', ולבסוף מוקי לה איהו כדר' אמי, היינו הך ומאי אהני ליה רב שמואל בר [רב] יהודה.
אלא באומר מותר (הפשוט) [תפשוט כו']. פירש"י כסבור אין ע"ז בתורה ונהי דלא הוי שגגת ע"ז וזדון מלאכות אלא שגגת זה וזה ומיהו קרא דקאמ' הנה שהיא א' בהכי מוקמי' לה. ותימא היכי קאמר תפשוט דבעי (רבה) [רבא], הא לאו (הכי) בכי האי גונא מבעיא ליה לרבא דבכי האי גונא מתני' היא כל השוכח עיקר שבת וכו' אינו חייב אלא אחת, אלא כי קמ"ל בשוגג בשבת כלומר כסבור שאין היום שבת ושוגג במלאכות כלומר דכסבור שאין מלאכות הללו אסורין בשבת אבל יודע הוא שיש שבת בתורה. והכא נמי איכא לפרש העלם זה וזה בידו שהוא סבור של כסף אסירא ומידי אחרינא לא, וסבור נמי דזיבוח וקיטור אף בשל כסף שרו ואין איסור אלא (קיטור) [ניסוך] א"נ השתחואה. ושגגת ע"ז וזדון מלאכות איכא לפ' בכה"ג שהוא מזיד במלאכות שהוא יודע שאותן מלאכות אסורות לע"ז, אבל אינו יודע שאסור לעבוד ע"ז של עץ. ותימ' גדולה היא (א)[ל]הדר שגגת ע"ז היכי דמי והיכי מוקי לה באומר מותר והיכי מדמה לה לבעיא דרבא וצ"ע.
<h2>דף סג.</h2>
מאן תנא השתחואה וכו'. פי' האי פלוגתא בפ"ק דכריתו' (ב.) איתא ולאו [פלוגתא] דר"ע התם אלא ר"מ הוא דחשיב מגדף [בהדי שלשים] ושש כריתות שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת, וקאמר התם על אלו חייבין על זדונן כרת ועל וכו' על לא הודע שלהן אשם תלוי חוץ ממטמא מקדש וכו' מפני שהוא בעולה ויורד דר"מ וחכמים אומרים אף המגדף שנאמר תורה א' יהיה לכם לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה. והאי דקאמר הכא ר"ע ולא קאמר ר"מ משום דאמרי' סתם מתני' ר"מ היא וכו' וכולהו אליבא דר"ע, כדאיתא לקמן בפ' אלו הן הנחנקין (פו.). ותימא [יש] למה לא הביא מתני' דהתם כפשטה ואקשי' מדיוקא דמימרא דר"ל. ואיכא מ"ד דמתני' דכריתות ליכא לאקשויי דאיכא למימר שאני מגדף הואיל וישנו בלב אבל (אלו) [אלי] אתה אינו בלב כמו מגדף. וליתיה להאי תירוצא, חדא דאי מגדף בלב אומר אלי אתה נמי בלב. ועוד א"כ מאי ק' ליה לימא אנא דאמרי כר"י דאמר דמודו רבנן בהשתחואה ובאלי אתה נמי מודו כיון (דאיהו) [דאינו] בלב ואיכא עקימת שפתיו וצ"ע.
קמ"ל דאיתקושי איתקוש דכתיב ויזבחו לו וכו'. איכא למידק הא נמי ממתני' שמעי' [לה] דקתני האומר לו אלי אתה, וע"כ איתקושי נמי לקרבן למאן דלא בעי מעשה בקרבן. ואפי' לרבנן דבעו מעשה איכא לאקושי כיון דנפקא להו מיתה באומר לו אלי אתה מהיקשא מיחייב נמי חטאת בשוגג דהא אין היקש למחצה. ואיכא מ"ד דלרבנן אתא לעושה בשגגה ואפקיה מהיקש, כי היכי דאפיק ממגדף שנאמר כרת שלו בפ' קרבן והול"ל דמדכתיב התם מיחייב בקרבן כדאיתא התם. ומ"מ איכא למידק לר"ע דלא דייק לעושה למעוטי קרבן למאי איצטריך רב לאשמעינן דמחייב דהא מאחר דאיתקש למיתה איתקש נמי לקרבן, דליכא למעוטי משום דכתיב לעושה דהא אית ביה מעשה זוטא כמו במגדף. ועוד יש להקשות כיון דאיתקש אמירה לזביחה הם ה"נ איתקש השתחויה לזביחה, וכיון דהשתחויה וזביחה איתקוש אהדדי למאי איצטריך קרא דוישתחו דמיניה נ"ל לעיל (ס:) חיוב מיתה בהשתחויה, וכל זה צ"ע. ועוד יש להקשות לר"י דאמר אליבא דר"ע דידעוני לית ביה מעשה ואפ"ה חייב, א"כ פסח ומילה דאית בהו כרת אמאי לית בהו חטאת. ולא מצית אמרת משום דלית בהו אזהרה דהא אמרינן בריש פ' אלו הן הלוקין (יג:) דלא צריכי התראה כלומר אזהרה. ואיכא למימר דכיון דגמרינן מע"ז מה ע"ז דאמר רחמנא לא תעשה אף כל דאסור ביה בלא תעשה מיחייב קרבן לאפוקי הכא דקום ועשה נינהו, ולא דמו פסח ומילה לידעוני כדברירנא דהכא בידעוני איכא לא תעשה אבל הכא ליכא למימר הכי.
כל המשתף ש"ש ודבר אחר נעקר מן העולם. לאו למימרא דמשתף ש"ש ודבר אחר גריע ממי שאינו משתף אלא שעובד ע"ז בלבד, דהא כתיב (שופטים י') ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' וגו', ואמרי' ממשמע שנאמר ויעזבו איני יודע שלא עבדוהו שאפי' כא"ה אינן עושין דגבי כותים כתי' את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים אבל ישראל אינן עושין כן, אלמא דטפי חמור אינו עובד מהמשתף. אלא ה"ק והלא כל המשתף ש"ש ודבר אחר נעקר מן העולם ולא היו ניצולין בכך. ובקרא נמי דכתיב לא עבדוהו לאו משום דאי עבדוהו בשיתוף לא היו חייבין, אלא בגנותן דבר הכתוב שלא היו יראים כלל. וצדקה עשה הקב"ה עם ישראל במעשה העגל שלא נפרע מהם להיות נעקרים מן העולם. וחרב לה' ולגדעון לאו היינו משתף דלאו בענין אלהות איירי, כל זה מפורש בתוס'.
ה"נ לאו שאין בו מעשה נינהו. איכא לפרושי דאליבא דר"א אקשי' הכי דלית ליה לר"א הא דאמר ר' יוחנן לקמן (סה.) עקימת שפתיו הויא מעשה. ואיכא מ"ד מלקות שאני דכל חייבי מלקיות מלאו דחסימה גמרי' והתם איכא מעשה רבה, אבל לגבי קרבן כתיב לעושה ובמעשה כל דהו סגי. ולאו מילתא היא דהא אף גבי חסימה אמר ר' יוחנן דחסמה בקול חייב, אלמא גבי מלקיות נמי לא בעי' מעשה רבה. ומשמע דר' יהודה דס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו לא גמיר מלאו דחסימה, וטעמא משום דאתי קרא דוהצדיקו דחייב מלקות בעדים זוממי' אע"ג דלית ביה מעשה ואפיק (בהיקש) [מהיקש] דלאו דחסימה.
<h2>דף סג:</h2>
לא ישמע על פיך שלא ידור בשמו. איכא דבעי כיון דאפי' שמור לי בצד ע"ז פלונית אסור כ"ש שלא ידור בשמו ואמאי איצטריכו תרי קראי. ול"ק דאי לא כתיב אלא חד הוה מוקמי' ליה בנודר להכי איצטריכו תרי קראי להכי לאשמועי' דאף שמור לי בצד ע"ז פלונית נמי אסור. וכ"ת לוקים קרא דלא תזכירו דאיהו קרא קמא בנודר ולא ישמע באומר שמור לי דחמיר עדיף לאתויי מעיקרא. לאו קושיא דלא תזכירו משמע טפי הזכרה בעלמא, ומיהו אי לאו לא ישמע הוה מוקמי' ליה לנודר. א"נ (ל)נודר ומקיים אסור אפי' בלא הזכרת (ה') [השם], כגון שנשבע באלהי פלשתים שאינו מזכיר שם ע"ז. ואיכא דבעי אמאי לא חשיב נמי במתניתין המזכיר בשמו, וקאמר דלא חשיב אלא ענין מודה באלהות.
אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב [לו] שבועה. פי' בתוס' דכי אמרי' אסור כדי שלא יבא לידי שבועה כ"ש שאם עבר ועשה שותפות עם הגוי שאסור לו לקבל השבועה. ור"ת אומר שאם עשה שותפות עם הגוי ודאי יש לו להביאו לידי שבועה להציל מידו, כדאמרינן בלפני אידיהן (ע"ז ו:) מלוה ע"פ נפרעין מהן מפני שמציל מידם, ולישנא דמימרא דשמואל דייק הכי. ואיכא דדחי דדילמא שאני התם דילמא אזיל ודילמא לא אזיל אבל הכא ודאי אזיל לישבע. ותו דהתם ודאי מציל אבל הכא שמא מציל שמא לא מציל דדילמא אישתבע. ותו אמרי' דהאידנא שרי דהא לא משתבע בע"ז אלא בקדשים שלהם ואינן מזכירין ע"ז ולא יתכוונו בשום אלוה. והאי דאיצטריכו לרבויי מלאו דלא ישמע על פיך ולא מוקי ליה אלאו דולפני עור, משום דגוי לא נצטווה שלא לידור בשמו ושלא לקיים בשמו.
כמגדיון לשילה גרסי' בכל הספרים. ויש תימא בדבר מנין לחכמים לשער בטומאת זב מגדיון לשילה. וי"ס שגורסין כמגדיון לשלוח, וכן נר' יותר דשלוח מקום בית הטבילה. ואיכא דבעי היאך תלו חכמים כ"כ בבציר מהכי נמי הוי שיעור (ואעפ"י דטיפת) [ואפי' בטיפת] חרדל. ואיכא למימר דנהי נמי (דבחזקת) [דבפחות] מטמא אבל מ"מ כולי האי נמי הוי שיעור ראיה.
<h2>דף סד.</h2>
אעפ"י שמתכוין לבזויה. איכא למימר דלענין איסורא קאמרי' דאע"ג דמכוין לבזויה אסור אבל לא מיחייב מיתה. ורש"י ז"ל פי' חייב מיתה, ואיכא למימר דאליבא דאביי הוא דאמרי' הכי דלא בעי קבליה עילויה באלוה וצ"ע.
אינו חייב עד שימסור וכו'. פירש"י שימסור לכומרים וכו'. ולא נהירא שיהא חייב הוא על מעשה הכומרים, אלא הוא עצמו לאחר שימסריהו לכומרים יחזיריהו לו ויעביר, ועיקר.
<h2>דף סד:</h2>
ג' כריתות בע"ז למה. פירש"י ז"ל תרי גבי (וכו') [מולך] בקדושים ואני אתן וכו' ושמתי אני וכו' וא"נ דמולך לאו ע"ז הוא מ"מ קרי ליה [ע"ז] והג' בשלח לך כי דבר ה' בזה וגו' ותניא לקמן (צט.) [ב]אלו שאין להם חלק לעוה"ב דבר ה' בזה דבור א' שנאמר לו בסיני והיא ע"ז. ויש לתמוה והא איכא במולך כרת אחרת בסוף פ' אחרי מות דכתיב (ויקרא י"ח) ומזרעך וכו' וכת' בסוף הפ' כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה [ונכרתו] וגו', וצ"ע.
<h2>דף סה:</h2>
יצאו עדים זוממים [וא"ת מה ענין עדים זוממים] אצל חטאת דהא אף בשוגג חייב מיתה, כדאמרי' בפ' ואלו נערות (כתובות לג.) מי איכא מידי דאנהו בעו למקטל בלא התראה וכו'. וא"ת כשהוזמו קודם גמר דין שאין נהרגין, הא לית להו חיוב מיתה וכיון שאין שם דין מיתה היאך יתחייב קרבן, שהרי אין חיוב מיתה חל עליהם עד שיוזמו לאחר גמר דין. וניחא ליה דאיכא לאוקומי כשהוזמו אחר ג"ד קודם שנהרג, כלומר הוזמו מעצמן שחזרו בהם דמההיא שעתא אי אתו עדים ומזמי להו מחייבי, ואעפ"י שאין זה ניצול בהודאתם מ"מ אם הרהרו תשובה בדעתם נתחייבו קרבן, ואיצטריך קרא למעוטי.
אלא אמר רבא שאני עדים זוממים הואיל וישנן בראיה. ה"ג רש"י, ופי' עיקר חיובן בא ע"י ראיה שמעידין שראו וראיה לית בה מעשה. ולא נראה כלל שהרי לא ראו שום דבר שבשקר העידו וע"י דיבורם הם מתחייבים ככל המתחייב בדיבורו. ועוד דהיאך ברייתא מיתניא בספרי (תו"כ ריש דיבורא דחובה) אי מה ע"ז מיוחדת שחייבין עליה מיתת ב"ד אף כל שחייבין עליה מיתת ב"ד ומה אני מרבה את המקלל אביו (וכו') [ואמו] והמסית והמדיח ונביא השקר ועדים זוממין ת"ל ועשה יצאו אלו שאין בהם מעשה, ואי אמרת שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה, תינח עדים זוממין מסית ומדיח ונביא השקר ומקלל אביו וכו' מאי איכא למימר הא איכא קול וקול לר"י הוי מעשה כדחזינא גבי חסימה. ולפיכך נראה כמו שכתב האלפסי ז"ל שאני עדים זוממין הואיל וישנן וכו' כלומר שיכולים הם אף אם כשישאלו מהן עדותן, וכמו שפירש"י הכא על עיקר מתני' (לעיל נו.) דאף אני כמוהו. אלא דקשה לההוא פי' נמי מסית ומדיח דלא שייך למימר בהו הכי וכן במקלל אביו ואמו ד(לא) בעי' שיוציא מפיו כדתנן (לקמן סו.) אינו חייב עד שיפרש את ה'. אלא שיש לפרש הכי, דכי נקט אין ה"ק ישנן באין דכי היכי דאי אמר אין ליכא עקימה ה"נ מצו להעיד ולקלל בלא עקימה וכו' ולא יוציא מפיו [אלא] א' מאותיות הגרון שהם [אחה"ע ולא אותיות] בומ"ף שאין יכול להוציאן בפה בלא עקימת שפתים. וא"ת א"כ חסמה בקול והנהיגה בקול אמאי חייב אליבא דר"י דהא ישנן בלא עקימת שפתים. איכא למימר דמ"מ היכא דחסים ליה בעקימת שפתים חייב, דלא אמרי' היכא דאיכא עקימת [שפתים] דלא ליחייב כיון דאפשר בלא עקימה אלא גבי קרבן בלחוד, דטפי קפיד (בהו קרבן בקרא) [קרא בקרבן]. א"נ איכא למימר דהתם לא אפשר לה דחסים בלא עקימה. ופירש"י אינו. ובמקצת הספרים וכן בפי' הרב ז"ל גרסי' לעיל שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול, ומה שדחק לומר משום דגרסי' בסוף שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה, ובמגדף מא"ל, הא לא מצית אמרת (וכו') [הואיל וישנו] בקול [דהא קול] הוי מעשה, וע"כ אית לן לאוקומי כדמעיקרא הואיל וישנו בלב, וא"כ הול"ל הכי בגמר' בפי' והא דלאו כאורחא דתלמודא. והלכך גרסי' שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול ומגדף כדקאי קאי. ולפי פי' שפי' הואיל וישנו (וכו') [באיה] לק"מ דל"ש מגדף ול"ש עדים זוממין עיקר טעמא משום דישנן (דאי) [באי] הוה. וברוב הספרים נמצא שאני מגדף הואיל וישנו בקול. ותימא מ"ש דמעיקרא מהדר אמגדף ולבסוף אעדים זוממים.
וחכ"א זה האוחז את העינים. בקלף הספר.
<h2>דף סו.</h2>
איש מת"ל איש [איש] לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס. איכא דבעי הא אמרי' (ב"ק טו.) השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ואיכא מ"ד דכי אמרי' השוה הכתוב אשה לאיש ה"מ היכא דכתיב בלשון זכר כמו ומקלל אביו ואמו, אלא שאין כתוב בהם איש. אבל היכא דכתוב איש ודאי דאין אשה בכלל. כי כשאין כתוב בהם איש ראוי לומר השוה, לפי שהתורה בלשון זכר נאמרה ולא הו"לל בכל מקום באיש ואשה. אבל איש ודאי אתא למעוטי וכו'. (ד)[ו]הא דלא אמרי' לרבות את הגוים כדאמרי' (לעיל נו.) בברכת השם, משום דהתם ליכא לאוקומי לרבות נשים דמקרא אחרינא נפקא ליה בספרא (פ' אמור) מכגר כאזרח. ולעולם כל מקום דכתיב ביה איש מיעוטא הוא, והלכך איצטריך איש בתרא דהו"ל מיעוט אחר מיעוט ולרבות.
בשלמא למ"ד אלהים חול גמר קדש מחול. איכא דבעי והא אין מזהירין מן הדין, וקאמר דגילוי מילתא בעלמא הוא כיון דאלהים לשון קדש הוא והשתא משמע אף חול כ"ש שיש במשמע קדש. ולדידי מסתברא דקדש לא משמע הכא, גמר קדש מחול קאמרי', וה"ק בשלמא למ"ד אלהים חול גמר קדש מחול דאפשר דס"ל מזהירין מן הדין אלא למ"ד קדש מהיכא נ"ל, ומשני א"כ ליכתוב לא תקל. והשתא אפי' למ"ד אלהים חול אפשר לן למימר דלאו משום דס"ל מזהירין מן הדין [אלא] נ"ל מדלא כתיב לא תקל. ומפלוגתא דרי"ש ור"ע (נ"ל) [נ"מ] א"א למוחקו או לא. ובפ' שבועת העדות (לו.) נ"ל מקלל חבירו מקרא דלא תקלל חרש, ואיכא למידק היכא נ"ל מהתם דהא אמרי' הכא באומללין שבעמך הכתוב מדבר, ומחרש ונשיא לא נ"ל שכן משונים, ומדאיצטריך למכת' אלהים ונשיא לא נ"ל אלא אביו באם אינו ענין, וחבירו מהיכא נ"ל. (ואין) [ואיכא] למימר דאתיא מאביו וחרש, דליכא לאקשויי שכן משונים שהרי אביו אינו משונה.
<h2>דף סו:</h2>
בא על (נערה) [קטנה] מאורסה וכו'. איכא למידק למ"ל (למיתני מאורסה ליתני נשואה) [למיבעי במאורסה ליבעי בנשואה, ותו] למ"ל למיבעיא אליבא דר"מ ליבעי אליבא דרבנן. ור"י פי' דדוקא [בעי] אליבא דר"מ במאורסה, משום דלרבנן כיון דס"ל דנערה דקרא לאו למעוטי (ב)קטנה אתא ליכא למעוטי ליה מדין מיתה מדכתיב ומתו גם שניהם דמשמע עד שיהיו שניהם שוים, דהכא שתיהם שוים, כלומר שוים הם בדין סקילה, שזה עכשיו דינו בסקילה והיא כשתגדיל ותהיה נערה דינה בסקילה. וכן בנשואה נמי לר"מ ליכא למיפטריה שהרי דין שניהם שוה, שהוא עכשיו בחנק והיא כמו כן אם היתה גדולה דינה בחנק. אבל מאורסה לר"מ בעי דכיון דס"ל שאין הכתוב מדבר אלא בנערה דוקא א"כ אינה בסקילה, ויש למעוטי מחנק משום דכתיב ומתו גם שניהם דמשמע עד שיהיו שניהם שוין ואין [אלו] שניהם שוין, שהרי אם היתה היא גדולה היה דינה בסקילה ודינו שלו עכשיו בחנק, והלכך פטור לגמרי. ומש"ה מיבעיא ליה (ליתמני) [אי תימא] דריש ר"מ האי ומתו גם שניהם להכי או לא. אבל לרבנן פשיטא לן דל"ש בא על קטנה מאורסה ול"ש בא על קטנה נשואה חייב, האי כדין כל בא על ארוסה והאי כדין כל בא על נשואה. ורש"י פי' עד שיהיו שניהם שוים בני עונשין, והבא על הקטנה בין ארוסה בין נשואה פטור. ותימא הוא היכי בעי בארוסה טפי מבנשואה. ותו ליבעי נמי אליבא דרבנן. ואיכא מ"ד דהאי דבעי בארוסה משום דבנשואה פשיטא ליה, דקרא דומתו גם שניהם בנשואה הוא, אבל (קרא) [הכא] מיבעיא ליה אי גמר ארוסה מנשואה. ואליבא דר"מ הוא דבעי משום דלרבנן דס"ל דבא על קטנה המאורסה בסקילה פשיטא ליה דלא גמר (מיתה) [מינה]. והא ליתא דבהדיא תנן במס' נדה (מד:) ומייתי לה לעיל בפרקין (נה:) בת שלש שנים ויום א' מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה וחייבין עליה משום א"א, וא"ת דהתם בארוסה דוקא מיירי ולאפוקי מר"מ, הא לאו מילתא היא דהא אבא עליה יבם קאי כדפי' (לעיל שם) ונשואה היא. וא"ת אפי' קאי אבא עלי' יבם הא קי"ל בא עליה יבם קנאה וחייבין עליה משום א"א, לאו מילתא היא דהא קתני סיפא אם בא עליה א' מכל העריות שבתורה ממיתין עליה והיא פטורה ובכלל א' מכל העריות הוי א"א כדמשמע בפ' [בן] סורר ומורה (סט.). ותו לא מישתמיט תנא למימר בשום דוכתא ולאשמועי' דבא על הקטנה פטור. אלא נראה כפי' ר' יעקב. וכ"ת כי אקשי' ליה והא כתיב ומתו גם שניהם, לימא ליה איהו (דילמאי) [דלמאי] דמוקמי [ליה] רבנן מוקים ליה ר"מ. איכא למימר דבשלמא רבנן כיון דס"ל דקטנה במשמע נערה ליכא למימר בה ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוין קאמר, דהא כולהו נמי שוים נינהו. אבל לר"מ כיון דאשכחן (בנערה) [בקטנה] המאורסה דלא שוו הל"ל דקרא להכי אתא.
אמר שמואל מ"ט וכו'. ותרוייהו אליבא דר"מ פליגי, והכי נמי ר' יאשיה ור' יונתן אליבא דר"מ פליגי. ואיכא דבעי היכי אמר שמואל נימא ליה ומת האיש אשר שכב עמה לבדו דהא מיבעי [ליה] לאוקומי (לר"נ) [לר"מ] דאמר הא' בסקילה והב' בחנק, דר"מ כר' ס"ל דהא מוקמי' מתני' כר"מ וקתני סיפא באו עליה ב' הא' בסקילה והב' בחנק, וסיפא [נמי] כר"מ היא. ושמא איכא למימר דאע"ג דרישא ר"מ סיפא לאו ר"מ. אי נמי סיפא לאו בבא עליה שלא כדרכה עסיקינן מדלא קתני ועדיין היא בתולה כדקתני בברייתא. (א"כ) [א"נ] תרתי נ"ל מינה, מדכתיב האיש ולא כתיב ומת אשר שכב עמה לבדו. ואיכא דבעי לר' יאשיה הבא על בת כהן לא יהא חייב שהרי אין דינם שוה. וניחא לי דהאי לאו מילתא היא שבה החמיר הכתוב משאר נשואות ובועלה יפטר. ותו [ד]לא (ד)אמר עד שיהיו שניהם [שוים] בדין אלא כשהיא פטורה עכשיו ודינו משתנה בשבילה, אבל כשהיא מתחייבת כשאר נשים אין פוטרין אותו בכך. זהו דרך פי' ר' יעקב, ועדיין צריכה פי', כי [אין] דרך זה נכון, דליכא למעוטי לדידיה ממיתה מפני שלא יהיה דינה כך [כשתגדיל], שהרי כשתגדיל כך הוא דינה ובשביל ו' חדשים שהיא משתנה א"ל כן, וצ"ע.
<h2>דף סח:</h2>
קטן מנ"ל דפטור וכו' [ותו היכא כו']. כלומר אפי' לא אשמעינן תנא דמתני' הכא דקטן פטור, היכי הוה ס"ד לחיובי והיכי אשכחן דקטן חייב. ומשני ה"ק אטו בן סורר וכו', והילכך בקטן נמי איכא למימר הכי. ועוד דאדרבא משהביא ב' שערות היה בדין לפוטרו, דבן ולא איש קטן משמע. ומשני אמר קרא וכי יהיה לאיש בן הסמוך לגבורה של איש. כלומר דה"ק וכי [יהיה] לאיש אותו הבן, כלומר שיהיה בן י"ג, כמו וחזקת והיית לאיש. וא"ת א"כ קשה מתני' כדקתני טעמא דקטן פטור מפני שלא בא לכלל מצות, ולאו משום האי טעמא הוא דהא על שם סופו נהרג, אלא משום דמעטיה קרא בהדיא הוא. ואיכא מ"ד דודאי טעמא דמתני' איתיה בקרא, [דקרא] איכא למידרשיה כי יהיה לאיש בן שהוא סמוך לאיש, כלומר בשנת י"ג שאינו איש ממש אלא סמוך לאיש. ומשום דקטן פטור בעלמא דריש בן הסמוך לגבורתו של איש, דהיינו משהביא ב' שערות עד שיקיף זקן התחתון. וא"ת כיון דטעמא דבן סורר ומורה משום דעל סופו נהרג, אמאי לא דרשי' לקרא לחיובי קטן, כדאוקימנא לעיל אטו בן סו"מ וכו'. איכא למימר דכי אקשינן לעיל כיון דעל [שם] סופו נהרג, משום דהוה ס"ד דקרא ליכא לאוקמא אלא בקטן דוקא, ואגב ההוא סברא הוא מקשה [ד]מסתברא דע"כ אי קטן חייב משום האי סברא הוא. אבל השתא כיון דאיכא לאוקומי קרא בגדול, אע"ג דעל שם סופו נהרג לא היה נראה בעיניו לחייב קטן. ודחוק הוא.
ופליגא דרבה דאמר רבה קטן אינו מוליד שנאמר ואם אין לאיש גואל וכו'. איכא למידק והא ע"כ קטן מוליד כדאשכחן בכלב דהוליד כדאיתא לקמן, והיכי פליג רבה ואמר קטן אינו מוליד, ע"כ [י"ל] קטן מוליד כלומר מוליד היה בימי משה כשנכתב זה המקרא. ואיכא למימר דלרבה (קטן מוליד) כשהיו מולידין בדורות הראשונים כבר היו להם שערות קודם לידה, וכיון שהביאו שערות [כ]שיוליד (וכו') [יורו] על הסימנים שהם סימני גדלות. וצריך לחזר על קטן שמא הביא שערות וראוי להוליד ויהא איש, אבל אם לא הביא שערות בידוע שאינו איש ואינו מוליד. וא"ת היכי מוכיחין לקמן דבצלאל היה בן י"ג מדכתיב איש, דילמא הוליד בר עשרה ואהכי קרי ליה איש. איכא למימר דכיון דכתיב איש סתמא בתר רוב אנשים (אזלי' שרי') [שדי'] ליה ואמרי' דבן י"ג היה והילכך קרי ליה איש. ולפום הכי אמר רבה קטן אי אתה צריך לחזר עליו, מאחר שאין לו שערות, ולאו משום דמילתא דלא שכיחא הוא קאמר אי אתה צריך לחזר עליו, דהא פשיט מינה רבה קטן אינו מוליד אלמא משום דלא אפשר הוא. והא דאמר רב חסדא קטן שהוליד, לאו למימר' דקטן מוליד, כלומר דלאחר שהוליד יחשב קטן. דודאי כיון שהוליד אמרי' בנים כסימנים בזמנם, ואמרי' דמשעה שהוליד היה גדול. אבל הכי אמר מי שהיה קטן קודם שהוליד והביא סימני גדלות בבנים, אינו נעשה בן סו"מ וכו', דכי יהיה [לאיש] בן וכו' משמע שיהא איש קודם לבן. ופליגא דרבה דאמר קטן אינו מוליד, (ד)אם לא הביא שערות קודם לבן ויורו הבנים על אותן שערות שהם סימני גדלות, וכיון שכן כבר היה איש קודם לבן שכבר הביא סימנים.
<h2>דף סט.</h2>
קטן אי אתה צריך לחזר אחריו וכו'. איכא דדייק וגזל גר קטן היכי משכחת ליה, והא אין זכיה לקטן. ומוקמי' לה בשזכו לו ע"י אחר, דקי"ל בפ' מי שמת (קנז.) זוכין לקטן. א"נ בשירש אביו גוי כדקי"ל בפ' האשה נקנית (יז:) דגוי יורש את אביו, ואח"כ נתגייר. ואין צורך לכך, דכי אמרי' בפ' התקבל (סד:) צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו, מן התורה קאמרי'. דהא מקשינן התם מההיא דקתני כיצד משתתפים וכו'. וכי אקשינן מההיא דקתני מערימין על מעשר (א') [שני] וכו', ומוקמי' לה במעשר דרבנן. דאלמא כי קאמר איהו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים דין תורה קאמר. ותו בעו הכא למאי איצטריך קרא למעוטי קטן דהא התם (כ)[ב]שנתבע לו [ל]גר איירינן, וקטן לאו בר הכי הוא, דקי"ל אין נשבעין על טענת חש"ו. ומוקמינן לה בקפץ ונשבע מעצמו, דכיון דנשבע מה לי לגדול ומה לי לקטן. וגר קטן משכחת לה כגון שהטבילוהו ע"ד ב"ד כדאמ' בפרק קמא דכתובות (יא.). א"נ כשהיתה הורתו שלא בקדושה ונתגיירה אמו, דבנה אין צריך טבילה.
ה"ג רש"י ז"ל לא לעולם דאיעבר בתר דאייתי ב' שערות והוליד בתר דאקיף זקן התחתון. וא"א ליישבה דה"ק ודקא ק' לך דר' כרוספדאי, הא ליכא לאקשויי מדר' כרוספדאי אלא כדהוה ס"ד לאוקומא דבהוליד מקמיה דהקיף זקן התחתון, דהוה [לן] לאתמוהי מי איכא שהות כולי האי. דהא ר' כרוספדאי בין בביאת שתי שערות להקפת זקן קאמר דליכא אלא ג' חדשים. אבל השתא כיון דאוקימנא בהוליד בתר דאקיף זקן התחתון, היכי אקשי' מדר' כרוספדאי, מי עדיף ר' כרוספדאי ממתני' דקתני עד שיקיף זקן התחתון ותו לא. לפיכך נראה דה"ג לעולם דאיעבר בתר דאייתי שתי שערות והוליד מקמיה, והלשון מוכיח דבאוקימתא [ד]מעיקרא מוקמי' לה. והכי פירושו, דמעיקרא הוה ס"ד דר' כרוספדאי שיעורא דאיכא בין הבאת שתי שערות להקפת זקן קאמר, ומשום הכי אקשינן מי איכא שהות כולי האי. והשתא מוקמי' דלא קשיא דלאו שיעורא קיהיב, דאפשר דהקפת זקן התחתון הי' קודם ג' חדשים ואפשר דהוה בתר ג' וכו', וכי קאמר איהו אינו אלא ג' וכו', משום דבתר ג' ראוי לקוראו אב. וכדאוקימנא לקמן ניקף אע"ג דלא מלו מלו אע"ג דלא ניקף, ותו לא מידי. כך קבלתי בשם ה"ר משה בר יוסף ז"ל.
<h2>דף סט:</h2>
דל תרתי לתלתא עיבורי. פירש"י כלומר פחות משמונה חדשים אין שהות לעובר ז' חדשים להריון וחדש לימי נדות וטהרה. ולא ידעתי טעם לפי', גם חכמי צרפת זלה"ה נסתפקו בדבריו. ופי' דהאי דאמרי' דל תרתי לתלתא עיבורי לאו דווקא, משום דלא ס"ל למימר דבחדש א' ישתנה טבעו של אדם ותולדתו, ולפי' חסר ב' שנים בשביל ג' עיבורין. ולאו דוקא משום דהוה מצי למימר דל כ"א חדשים.
<h2>דף עא:</h2>
אמר רב חנינא בן נח וכו'. אתינא לסיועי לרב חנינא ממתני' דקתני ברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף זקן התחתון פטור, וטעמא משום דאמרי' דבתר [ד]השתא לית ליה ההוא דינא (מפסדי) [מפטרי]. ומשני שאני התם דאי עביד השתא לאו בר קטלא הוא. ונהי נמי דאיכא לאוכוחי ממתני' דבתר השתא, והיכא דמעיקרא מחייב והשתא לא מיחייב פטרינן ליה כדינא דהשתא, אבל היכי מוכחי ממתני' דהיכא דמעיקרא מחייב במיתה א' והשתא מיחייב במיתה אחרת ולא באותה מיתה דפטרי' ליה (לג"ש) [לגמרי], נהי נמי דלא מחייב במיתה דמעיקרא איכא לאוכוחי ממתני', אבל ממאי דפטור לגמרי הלא במלתא דהשתא דיינינן ליה בדינא דהשתא, כך פירש"י. ותימא היכי תיסק אדעתין דבסקילה דיינינן ליה דלא אתרו בי' לסקילה, וכיון דבתר השתא שדית ליה לא תדייניה אלא בהתראה כדהשתא. ותו היכי מסייעינן לרב חנינא, בההיא לא מוכיחינן אלא דלא דיינינן ליה כדמעיקרא, אבל היכי מוכיחינן מינה דהיכא דמיחייב השתא לא דיינינן ליה בדינא דהשתא. אדרבה אי לאו דקלה בחמורה מישך שייכא הוה לך לאקשויי' [ליה] מינה, כי היכי דמקשינן מעיקרא כד[לא] הוה ס"ד מעיקרא למימר קלה בחמורה מישך שייכא. ונהי דהשתא לית ליה קושיא [מינה] מ"מ סייעתא נמי לית ליה. והיכא דמעיקרא מחייב במיתה קלה והשתא מיחייב במיתה חמורה מנ"ל דמיפטר.
ונ"ל לפרש דרב חנינא הא קמ"ל דלא דיינינן כדמעיקרא. ואי ממתני' הו"א דדוקא היכא דמשתנה מחיוב לפטור אמרינן דלא דיינינן ליה בדינא [דמעיקרא]. אבל היכא דלא אשתני מחיוב לפטור אלא מחיוב לחיוב שאין חיוב אחרון כחיוב ראשון, כגון בן נח שבירך את ה' ונתגייר שאין חיוב זה כחיוב זה, וכאן וכאן יש חיוב מיתה, ה"א דכיון דלא אישתני כולי האי לא מפקי' ליה מדינא קאמר [קמא] ובדינא דמעיקרא דיינינן, קמ"ל רב חנינא דמדינא מפקי' ליה ומפטר. ואתינן לסיועי ממתניתין דאלמא לא דיינינן ליה בדינא דמעיקרא, וקאמר דלא דמיא למתני' כדברירנא. ואתינן לאקשויי ליה מההיא דקתני עשה כן בישראל ונתגייר חייב, וקס"ד מאי חייב חייב כדמעיקרא, אלמא שינוי מילתא לאו שינוי הוא, אלא כיון דהכא והכא מחייב לא מפקינן ליה מדינא דמעיקרא, והכא נמי בבן נח הו"ל לחיובי סייף כדמעיקרא. ולבסוף אוקימנא אלא וכו', כלומר דלא כדס"ד דמאי חייב כדמעיקרא, אלא מאי חייב כדהשתא. ולא דמי לבן נח דקאמר רב חנינא דפטור, דהתם מעיקרא קלה והשתא חמורה, (ובקלה) [ובחמורה] ליכא למידייניה דהא מעיקרא לאו בר הכי הוא. אבל הכא דמעיקרא חמורה והשתא קלה, נהי נמי דשינוי מיתה מפיק ליה מדינא קמא [כ]ר"ח ולא מיחייב כדמעיקרא, אבל מ"מ בדינא דהשתא [דיינינן], כיון דבין מעיקרא ובין השתא מיחייב בהאי דינא, דיש בכלל חמורה קלה. ומייתי סייעתא מולבסוף בגרה, דאלמא שינוי מילתא מפיק לה מדינא קמא, ולא אמרי' כיון דמעיקרא מחייבה והשתא מחייבה (לית דין דמעיקרא) [ליתדין כדמעיקרא]. האי הוה פירושה דהאי שמעתתא ופי' דיוקא הוא.
<h2>דף עב.</h2>
הבא במחתרת [ונטל כלים ויצא פטור] וכו'. כלו' פטור מלהחזירן, ואעפ"י שהן בעין [הן] שלו. א"ר מסתברא [מילתיה דרב בששיבר] וכו', כלומר בין עכשיו ובין לאחר זמן, דליתנהו, ובתשלומין מדמיה (לא) מצי לדחוייה כיון דמחייב מיתה בלקיחתו. אבל נטל [לא] מסתבר בהו מילתיה דרב כיון דאכתי (קיימינן) [קיימין] הם כל היכא דאיתנהו ברשותא דמרייהו איתנהו, דאין זה אלא כמחזיר [את] פקדונו. וקאמר רבא דלא תימא מתני' [דקתני] שבר דוקא [במחתרת אלא ל"ש שבר במחתרת] ול"ש לא שבר במחתרת אלא ששבר לאחר שיצא בתרווייהו מיפטר, כך פירש"י. ואינו מחוור, חדא, כיון דלא שבר אמרי' אליבא דרבא דחייב להחזיר, כששבר נמי איכא לחיובי, דהא אשתכח דבההיא שעתא דקא תבר להו (קאזיל דבההיא) [קגזיל ובההיא] שעתא לא מיחייב מיתה, שהרי הוא כרודף שחזר מלרדוף שהוא פטור, ולפיכך יש בדין לחייבו. ועוד שאין נראה כן מהלשון, דהא קאמר אבל נטל, דמשמע דעד השתא לא בשנטל איירי. ולפי(') פי' הי"ל מסתברא מילתיה בשנטל ושבר אבל נטל ולא שבר לא. וא"ת דאנטל כדקאמר רב קאי דנטל דקאמר רב פטור דוקא כששבר מסתברא, מ"מ הל"ל אבל לא שבר דאיתנהו בעין לא, ולא הול"ל אבל נטל, דתרוייהו נטל נינהו. ועוד דא"כ מתני' נמי קשה לרבא דקתני היה בא במחתרת ושבר דמשמע שבדרך ביאתו שיבר, ולא קתני ונטל ושבר, והו"ל לאקשויי מינה כי היכי דמקשי' לרב. וליכא למימר דלתרווייהו מקשי', דהא קאמר טעמא דשבר אבל נטל לא, והל"ל אבל נטל ושבר לא. ועוד דרבא לא מצי לשנויי הא קמ"ל דכי יש לו דמים אע"ג דשבר חייב, דהא אף בנטל ושבר מצי לאשמעינן הכי, ולרב הוא דלא מצי לאשמעינן הכי אלא כששבר במחתרת כיון דבנטל ויצא לא מפליג בין שבר ללא שבר. והרמב"ן ז"ל דחק עצמו לפרושי מסתברא (כ)מילתיה דרב, כאלו אמר לא מסתברא מילתיה דרב אלא כששיבר, דהיינו דינא דמתני', כלומר כששיבר במחתרת. ולאו למימרא דרב (בהני) [בהכי] איירי ורבא נמי דקאמר בדשיבר מסתברא לי הכי דבשבר דינא דמתני' היא, אלא ה"ק אין לך לפוטרו אלא כששיבר במחתרת כדתנן במתני'. והא דאוקימנא לההיא דקתני היה (שובר) [מגרר] ויוצא וכו' דשדינהו בנהרא, אית לן למימר כפום האי פי' דשדינהו אות[ן](ו) מיד כשהוציא[ן](ו) ולא עמדו בידו וברשותו אחר הוצאה כלל, ואינו מחוור. ומ"מ יש לנו לדקדק לרב דאמר בנטל ויצא נמי פטור, גנב דחייב רחמנא תשלומי כפל היכי משכחת [לה] וכו'. וכן למי שפי' דרבא דאמר דבלא שבר חייב להחזיר מדרבנן קאמר ומן התורה אינו חייב להחזיר, קשה גנב דחייב רחמנא תשלומי כפל היכי משכחת [לה]. וליכא למימר דבאב על הבן עסיקינן. ואיכא למימ' דכשבא לגינה או לגג או לקרפף וגנב משם עסיקינן, דכה"ג לאו על עסקי נפשות קא אתי, דלא שכיח בעל הבית התם.
<h2>דף עג.</h2>
ואלו שמצילין אותם בנפשם. פי' מצילין הנרדף בנפשו של רודף, כדאמר בגמרא מה נערה ניתן להצילה בנפשו וכו', אלמא הצלה אנרדף הוא. והאי דקאמר גבי מחלל שבת אין מצילין אותם בנפשם, איכא למימר דאגב דתנן מצילין ברישא, תנא נמי הצלה, ולאו משום דשייכא הצלה בשבת ובע"ז. והתם ודאי אית לן לפרושי דבדידיה קאמר דאין מצילין אותם מן העבירה בנפש[ן](ו).
ואיכא דק"ל גבי מחלל אמאי איצטריך למיתני שאין מצילין בנפשו, פשיטא דמחלל הוי איהו אי קטיל ליה. ולאו מילתא היא, דהא איכא תנא דס"ל דמחלל שבת ניתן להצילו בנפשו ואעפ"י שמחלל שבת נמי, והכי נמי גבי כל הני דמצילין אותם בנפשו משמע דלא מפלגינן בין חול לשבת, כי היכי דגבי בא במחתרת לא מפלגינן בין חול לשבת.
והאי דקתני רודף אחר בהמה ומחלל שבת ועובד ע"ז שאין מצילין אותם בנפשם, ה"ה דמצי למיתני שאר חייבי מיתות שאין מצילין, אלא הני איצטריכו, בהמה משום דדמיא לעריות, ומחלל וע"ז לאפוקי ממ"ד מצילין.
מה נערה ניתן וכו'. האי דלא גמרינן מבא במחתרת דאמר לעיל (והוא בא) [והוכה] לכל אדם. איכא מ"ד דאי מהתם הו"א דאי בעי למעבד עביד, אבל מ"מ לא רמיא [עליה] למעבד קמ"ל.
<h2>דף עג:</h2>
[חד למעוטי ע"ז. וק'] מנ"ל דהאי תנא ס"ל עונשין מן הדין, דילמא האי תנא אין עונשין ס"ל, ונער למעוטי בהמה ונערה איידי דכתב רחמנא נער כתב נמי נערה, ומנ"ל לאוסופי מחלוקת [ד']. דע"כ אית לך למימר דלמ"ד אין עונשין וכו', נער למעוטי בהמה ונערה איידי דכתב נער כתב נמי נערה. ומשמע דמדקתני נער זה זכור נערה זו נערה המאורסה שמיע ליה דהאי תנא דריש נער ונערה, דאע"ג דלהכי לא איצטריך [ו]אלו לא נאמר קאמר אלו לא נאמר חטא מות הייתי אומר וכו', ומ"מ שמעי' מינה דדריש נער ונערה. וכ"ת לוקמא כדרשב"י ולימא נער למעוטי בהמה נערה למעוטי שבת. איכא למימר (האי) [דאי] רשב"י ה"ל למתני בברייתא בהדיא דעובד ע"ז ניתן להצילו בנפשו מק"ו דעריות. וכתב רש"י ז"ל שבת כדי נסבה ואגב גררא איידי דתניא במתני', ומיהו קרא לא בעי למעוטי דכיון דאימעיט ע"ז מהיכא תיתי שבת, הא לא ס"ד לאתויי אלא בחילול חילול. ואיכא מ"ד דודאי אי לאו דמשמע דממעיט אף שבת מינה לא הוה ממעטינן ע"ז מינה, והוה מוקמי' מיעוטא לשבת דלא נגמור חילול חילול ולאו לע"ז, וצ"ע.
וממונא לא משלם עד גמר ביאה. פי' דקנסא לא משלם אלא משום גמר ביאה שהוא מוציא בתוליה. ואיכא דק"ל מדתניא בפ"ק דקידושין (דף ט:) באו עליה י' ועדיין היא בתולה כולן בסקילה ר"מ אומר הראשון בסקילה וכלן בחנק. ואמרי' אר"ז מודה ר"מ לענין קנס דכולהו משלמי. אלמא אף שלא כדרכה (דלית) [דאית] לה בתולים קאמרינן דמחייב קנס. ונראה לפרש דמשעת (ההריגה) [ההעראה] (לא) אפטר ליה מקטלא וממונא לא משלם עד גמר ביאה, כלומר בשעת העראה לא [היה] אפשר לחייבו קנס כיון שהיה מתחייב בנפשו, שאין אדם מת ומשלם. משהערה ואילך כיון דאפטר מקטלא בהא, אי גמר (לא) מיחייב קנס כיון דאכתי בתולה היא בשעה שהוא מתחיל לגמור הביאה, אבל באדם אחר ודאי שאינו מחייבי כריתות אלא שהוא מותר בה ודאי מתחייב בלא הסרת בתולים. וה"נ כדמוקימנן לה בבא עליה שלא כדרכה וחזר לכדרכה, כי היכי דמשעה שנתחייב בקנס לא מתחייב מיתה קאמרי' הכי, ולאו משום דבשלא כדרכה ליכא חיוב קנס היכא דליכא חיוב מיתה. ויש שחלקו בין בא עליה שלא כדרכה לכדרכה ולא נשרו בתוליה כדי לקיים דברי רש"י, ואין החילוק ברור דבירושלמי גרסינן הערו בה י' כולן משלמין קנס.
והא דקאמר רב חסדא כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר וכו' לאו דוקא, דה"ה אם חזר לשלא כדרכה דמחייב קנס כדאיתא התם. ומצינו להרמב"ם בפ"א [מנערה ה"ח] [שכת'] אין האונס וכו' חייב עד שיבא עליה כדרכה, (וחדא) [והדא] מילתא איטרח לרב שכבר כתבתי דהא לאו דוקא, וע"כ אית לן למימר הכי מההיא דפ' האשה נקנית וכו'.
<h2>דף עד.</h2>
ובאלו ג' עבירות דאמרי' בהו יהרג ואל יעבור, אם עבר ולא נהרג הרי זה חלל את השם [אבל לא נהרג].
<h2>דף עד:</h2>
והא אסתר פרהסיא הואי. ראיתי לר' זרחיא הלוי ז"ל שכת' (דברים) [דבדין] הוא שתקשי ליה והא אסתר גילוי עריות הואי, אלא כיון דמיתורא דרשי' דלקחה מרדכי [לו] לבת לא אקשיה מינה. ועוד י"ל דנבעלת לגוי אין שם מיתת ב"ד אעפ"י שהיא א"א דאשת רעהו בעינן. ופליאה דעת ממני מה ראה לומר כן, הא בהדיא אמרי' בפ"ד מיתות (דף נז:) בן נח שבא על עריות ישראל נידון בדיני ישראל על עריות בן נח נידון בדין בן נח, ואמרי' אנו אין לנו אלא נערה המאורסה ואקשי' ולחשוב נמי נכנסה לחופה ולא נבעלה, ומשני האי תנא תנא דבי מנשה הוא דאמר דכל מיתה האמורה לבן נח אינה אלא חנק אידי ואידי חנק הוא. אלמא בן נח הבא על עריות ישראל נהרג, ואם [לא] היתה אשה נהרגת היאך הוא נהרג, והרי אין שום תקלה בא לה על ידו. ועוד לכאורה אי איכא למעוטי מקרא דאשת רעהו לדידיה הוא דאיכא למעוטי ממיתה דלאו אשת רעהו היא, ובין הוא ובין היא לא ממעטי מקרא, דקרא לא מיעט אלא אשת גוי משום דלגבי ישראל אין אישות לגוי, אבל ודאי יש אישות לישראל לגבי גוי ובין הוא ובין היא חייבין. ומעולם לא עלה על לב לפטור א"א ישראל הנבעלת לגוי.
ומ"ש הרב דלהנאת עצמן אפי' בג"ע לא אמרי' יהרג ואל יעבור. ראיתי מי שהשיב עליו מעובדא דר' צדוק דאייתי בפ' האשה נקנית (דף מ.) דר' צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא וכו' ומעובדא דר' כהנא וכו', והתם להנאת עצמן היה ואפ"ה הוו מסרי נפשייהו, אלמא אפי' להנאת עצמן אסור בג"ע. והתם ג"ע הוא שהרי הבא על הגויה [קנאין] וכו'. ודברים אלו בעיני תמוהים, חדא דהא אמרי' בפ' אין מעמידין (ע"ז לו:) שאין הקנאין רשאין וכו' אלא בפרהסיא, וההיא מטרוניתא לא היתה אומרת [לו] לבועלה בפרהסיא, ונמצא שאין זה ג"ע כלל כשהוא בצנעא. ועוד איך יעלה על לב להביא ראיה מאותן ב' מעשים שהרי ר' צדוק ור' כהנא הם עצמם היו ממיתין עצמן, וכגון אלו לא מצאנו בשום מקום, וכי מפני היראה היו ממהרים הם מיתתם. אלו הרגתם אותה הגבירה מפני שלא רצו לבעול היה ראוי להביא ראיה משם, ויהרג ואל יעבור כגון זה לא נמצא בשום מקום בתלמוד. ור' צדוק ורב כהנא על הנס סמכו או שהיו יודעים שלא ימותו בכך, ע"כ אין ראוי להביא ראיה משם. אבל מ"מ עיקר הדין נראה דבג"ע וש"ד וע"ז אפי' להנאת עצמן אסור, שלא אמרו הנאת עצמן שאני (דכיון דלהנאת עצמן) אלא גבי פרהסיא. כלומר, דבמידי דבצנעא שרי ובפרהסיא אסור אמרי' דלהנאת עצמן שאני, דכיון דלהנאת עצמן עביד ההוא גוי ליכא חילול בהו. אבל אלו ג' עבירות אין החומרה תלויה בצנעא ובפרהסיא, אלא הכתוב גזר עלינו שלא לעבור על א' מאותן מצות בשום פנים. תדע שהרי ברוצח הודה [ה]רב שאין אומרים בו יעבור ואל יהרג, וכיון דלא משכחת ברוצח [יעבור ואל יהרג] אף בג"ע לא אמרי' הכי, דהא מקשי' ג"ע לרוצח. וכשאמ' רבא להנאת עצמן שרי, משום דלא (צריכא) [סבירא] ליה [דר"י] דלקחה מרדכי לו לבת קאמר הכי אבל אי ודאי הויא א"א ל"ש שעת השמד ול"ש שלא בשעת השמד, ל"ש בצנעא ול"ש בפרהסיא, ל"ש להנאת עצמן וכו', בכולהו אסור. ועוד י"מ שמביאין ראיה מאותו שנתן עיניו באשה והעלה לבו טינא ואמרו חכמים ימות ואל תבעל לו ימות ואל תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תספר עמו וכו'. וכיון שהיה מסתכן כהנאת עצמן דמיא, ואמרי' דלמ"ד א"א היתה [שפיר], ואמאי כיון דלהנאת עצמו קעביד ואי לאו הכי (אין) [יש] איבוד נפש, אמאי ימות לישרו ליה. וכ"ת שאני התם דכיון (דאיהו) [דאיהי] לא אניס[א], כלומר דהכא איהי לא אנסא ליה אע"ג דאיהו אניס לה לא שרינן לה. הרי אמרו בכל מתרפאין חוץ מעצי [אשירה] וכו', ואפי' במקום סכנה כדאמרי' התם גבי ערלה (פסחים כה:) אימור דאמור רבנן במקום סכנה שלא במקום סכנה מי אמור, ואפ"ה בעצי אשרה אסור, וכל כה"ג אותם מיקרי, [והרי] מחללי' את השבת על חולה שיש בו סכנה, כמו שהתירו לעקור (ולדות) [שחת] לבהמת גוי בשבת אלמא אונסים אלו שקולין הם ואין לחלק ביניהם כלל.
והרמב"ם כתב שהבועל אין לו אונס, וכן דעת מקצת הגאונים. והאונס האמור כאן באדם יהרג ואל יעבור דמשמע דאם עבר ולא נהרג פטור מדיני אדם, משכחת לה כגון שנתקשה לאשתו וא"ל גוי שיבא על אשת חבירו ואי לא קטיל ליה, דבכה"ג איכא אונס. אבל אם אין נתקשה כבר אין זה אונס, [וכדאמרינן התם (יבמות נג:) אין אונס] בערוה ולפי שאין קושי אלא לדעת. ודברים אלו אינן נראין בעיני האחרונים, דכי אמרי' התם דאין אונס בערוה כגון שתקפוהו לבא על אשת חבירו והדביקו בה ואין שם פחד מיתה, דבכה"ג ודאי לאו אונס הוא, שלא הי"ל להתקשות. אבל ודאי אם אמר לו גוי לבא על אשת חבירו ואם לא יעשה כן יהרגהו, בכה"ג ודאי יש לו אונס, כמו שאם א"ל גוי עבוד ע"ז (מעצמם) [מעצמו] בלי שיתקפנו בידים. ואין להשיב על דבר זה כלל. ואף יש מתרצים דברי הרמב"ם בשתקפו.
<h2>דף עה.</h2>
ה"ג רש"י ואם איתא לא לימא ליה, ומשני הא בצנעא והא בפרהסיא. ואית דמקשו עליה דא"כ בעיין לא איפשיטא, ולא משכחת כה"ג דבעי תלמודא מאי הוי עלה ולא איפשיטא. וגרסי' הכי, ואם איתא לימא ליה הא בצנעא הא בפרהסיא. כלומר אם איתא דב"נ מצווה על קדושת ה' לימא ליה הא בצנעא הא בפרהסיא וכו', כלומר היכי א"ל [לך] לשלום סתמא לימא ליה הא בצנעא (וכו') הא בפרהסיא, כלומר דבפרהסיא אסור. וש"מ דב"נ אינו מצווה על קידוש ה'. וברוב הספרים נמצא כדברי רש"י אבל פי' אחרון יותר נכון.
